הרהורים...
כבר מזמן לא כתבתי משהו בפורום, אז הנה כמה מחשבות שהיו לי בזמן האחרון: לפעמים אני הולך ברחוב, או נוסע באוטובוס ורואה עשרות אנשים שאני לא מכיר, אני מתחיל להרהר: איך זה היה להכיר את כל האנשים בעולם? או לפחות את כל האנשים בישראל? או לפחת את כל האנשים בגיל שלי? כשחושבים על זה קצת לאדם יכולים להיות מספר מוגבל מאד של חברים קרובים , כי עם חברים טובים צריך לדבר, צריך לפגוש וכולי. ואין מספיק זמן בחיים להישאר בקשר מתמיד עם כל כך הרבה אנשים… שמתם לב פעם שככל שאנחנו (בני האדם) מתבגרים יש לנו פחות ופחות חברים, אבל הם יותר ויותר אמיתיים. תנו לי להסביר למה אני מתכוון: כשאנחנו תינוקות אנחנו מתחברים לכל אדם שמראה לנו חיבה (או מביא לנו במבה), אבל אנחנו לא באמת מבינים את הקשר שיש לנו לאחרים. (או כמעט שום דבר אחר, אם כבר מדברים על זה). (למרות ששלב התינוקות די יוצא דופן, כי יש קשר טבעי ועמוק למשפחה( ובמיוחד להורים), אבל מדבר פה על סוג אחר של קשר, לחברים). כשאנחנו מתבגרים קצת ומגיעים לגיל גן, יש לנו עוד יותר חברים (לילדים קטנים נורא קל להתחבר, אין להם את כל הבעיות והדעות והמחשבות שמבדילים בין מבוגרים. אם הילד השני מוכן לשחק איתם, זה מספיק טוב בשבילם), ואפילו יש לנו חברים הכי טובים. אבל הקשר הוא לא כזה אמיתי. יום אחד דני הוא החבר הכי טוב שלי,ואני מספר לו את כל הסודות שלי , אבל שבוע אחרי זה כבר שכחתי מדני והחבר הכי טוב שלי הוא עכשיו יוסי… כשאנחנו מתבגרים עוד קצת ומגיעים לגיל בית ספר, אנחנו כבר קצת יותר בררניים. בד``כ אנחנו מתארגנים בקבוצות (או ``חבורות`` כפי שנוהגים לקרוא להם). אבל גם החבורות האלו מתחלפות כל הזמן, ובערך כל שנה אנחנו מחליפים את החברים הכי טובים שלנו. המצב ממשיך בערך כך גם לבית ספר תיכון (חוץ מהעובדה שמאבדים קשר עם כמה חברים בעקבות מעבר לבתי ספר אחרים), אבל פה נכנס לענין של החברים גם שיקולים של פופולריות והמסגרות החברתיות (החברים נקבעים גם לפי שייכות לאותם מסגרות: כיתה, תנועת נוער, חוגים, אותה שכונה-בית כנסת). ככל שמתבגרים יש אולי יותר מכרים (מהמסגרת של בית-ספר, שבט וכו`), אבל רובם ``חברים`` שטחיים שאתה לא באמת חבר שלהם. (חברים כאלה שהפגישה איתם הולכת בערך ככה: אתה: שלום, מה נשמע? הם: בסדר, ומה שלומך? אתה: אההה, בסדר. כאן נכנסת שתיקה מביכה כששניכם מחפשים משהו להגיד. לאחר כ-10 שניות. אתה: טוב, היה נחמד לפגוש אותך.. הם: כן, בי.). אבל יש לך גם כמה (אבל מעטים) שהם באמת חברים אמיתיים, שאתה באמת יכול לדבר איתם על הכל. כי אולי כשמתבגרים הכל מסתבך עם מחשבות ובעיות, אבל זה גם גורם לך להתחבר עם אנשים שאתה באמת מעריך ואוהב. כשאתה גומר בית-ספר ועובר למקום אחר בארץ (ישיבה, צבא, שרות לאומי וכו`), אתה בד``כ מאבד קשר עוד יותר עם רוב החברים שלך (חוץ מאלה שבאמת באמת חברים טובים). וככה המעגל הזה של מציאת חברים ואיבוד הקשר איתם ממשיך לאורך החיים (כשיש כמה נדירים שנארים איתך לאורך רוב הדרך). כשממשיכים בחיים ואתה מוצא בן/בת זוג לחיים, המעגל של החברים הקרובים מצטמצם מחבורה לזוג- אבל הקשר בין הזוג הזה הוא (או לפחות אמור להיות) ברמה הכי גבוהה, הרמה שלא יכולת להגיע אליה בחברויות הרגילות. בשלב הזה עדין יהיו לך חברים אבל זה פשוט לא יהיה אותו דבר כמו מקודם. ובזקנה, כשבן זוגך מת , אתה נשאר לבד עם עצמך… לא יודע מה רציתי להגיד בקטע הזה או למה כתבתי לכם אותו. אולי אנחנו צריכים ללמוד לאמץ את התמימות שיש לילדים בקבלת כל אדם.. אבל לשלב את זה עם חיבור וקשר אמיתי לאנשים. שהחברים שלנו לא יהיו חברים שטחיים ולא אמיתיים, אלא אנשים שאנחנו באמת מעריכים ואוהבים. ותזכרו שיהיה מישהו שתמיד נוכל לסמוך עליו… אבינו שבשמים. תמיד כאן בשבילכם, זרזיר.
כבר מזמן לא כתבתי משהו בפורום, אז הנה כמה מחשבות שהיו לי בזמן האחרון: לפעמים אני הולך ברחוב, או נוסע באוטובוס ורואה עשרות אנשים שאני לא מכיר, אני מתחיל להרהר: איך זה היה להכיר את כל האנשים בעולם? או לפחות את כל האנשים בישראל? או לפחת את כל האנשים בגיל שלי? כשחושבים על זה קצת לאדם יכולים להיות מספר מוגבל מאד של חברים קרובים , כי עם חברים טובים צריך לדבר, צריך לפגוש וכולי. ואין מספיק זמן בחיים להישאר בקשר מתמיד עם כל כך הרבה אנשים… שמתם לב פעם שככל שאנחנו (בני האדם) מתבגרים יש לנו פחות ופחות חברים, אבל הם יותר ויותר אמיתיים. תנו לי להסביר למה אני מתכוון: כשאנחנו תינוקות אנחנו מתחברים לכל אדם שמראה לנו חיבה (או מביא לנו במבה), אבל אנחנו לא באמת מבינים את הקשר שיש לנו לאחרים. (או כמעט שום דבר אחר, אם כבר מדברים על זה). (למרות ששלב התינוקות די יוצא דופן, כי יש קשר טבעי ועמוק למשפחה( ובמיוחד להורים), אבל מדבר פה על סוג אחר של קשר, לחברים). כשאנחנו מתבגרים קצת ומגיעים לגיל גן, יש לנו עוד יותר חברים (לילדים קטנים נורא קל להתחבר, אין להם את כל הבעיות והדעות והמחשבות שמבדילים בין מבוגרים. אם הילד השני מוכן לשחק איתם, זה מספיק טוב בשבילם), ואפילו יש לנו חברים הכי טובים. אבל הקשר הוא לא כזה אמיתי. יום אחד דני הוא החבר הכי טוב שלי,ואני מספר לו את כל הסודות שלי , אבל שבוע אחרי זה כבר שכחתי מדני והחבר הכי טוב שלי הוא עכשיו יוסי… כשאנחנו מתבגרים עוד קצת ומגיעים לגיל בית ספר, אנחנו כבר קצת יותר בררניים. בד``כ אנחנו מתארגנים בקבוצות (או ``חבורות`` כפי שנוהגים לקרוא להם). אבל גם החבורות האלו מתחלפות כל הזמן, ובערך כל שנה אנחנו מחליפים את החברים הכי טובים שלנו. המצב ממשיך בערך כך גם לבית ספר תיכון (חוץ מהעובדה שמאבדים קשר עם כמה חברים בעקבות מעבר לבתי ספר אחרים), אבל פה נכנס לענין של החברים גם שיקולים של פופולריות והמסגרות החברתיות (החברים נקבעים גם לפי שייכות לאותם מסגרות: כיתה, תנועת נוער, חוגים, אותה שכונה-בית כנסת). ככל שמתבגרים יש אולי יותר מכרים (מהמסגרת של בית-ספר, שבט וכו`), אבל רובם ``חברים`` שטחיים שאתה לא באמת חבר שלהם. (חברים כאלה שהפגישה איתם הולכת בערך ככה: אתה: שלום, מה נשמע? הם: בסדר, ומה שלומך? אתה: אההה, בסדר. כאן נכנסת שתיקה מביכה כששניכם מחפשים משהו להגיד. לאחר כ-10 שניות. אתה: טוב, היה נחמד לפגוש אותך.. הם: כן, בי.). אבל יש לך גם כמה (אבל מעטים) שהם באמת חברים אמיתיים, שאתה באמת יכול לדבר איתם על הכל. כי אולי כשמתבגרים הכל מסתבך עם מחשבות ובעיות, אבל זה גם גורם לך להתחבר עם אנשים שאתה באמת מעריך ואוהב. כשאתה גומר בית-ספר ועובר למקום אחר בארץ (ישיבה, צבא, שרות לאומי וכו`), אתה בד``כ מאבד קשר עוד יותר עם רוב החברים שלך (חוץ מאלה שבאמת באמת חברים טובים). וככה המעגל הזה של מציאת חברים ואיבוד הקשר איתם ממשיך לאורך החיים (כשיש כמה נדירים שנארים איתך לאורך רוב הדרך). כשממשיכים בחיים ואתה מוצא בן/בת זוג לחיים, המעגל של החברים הקרובים מצטמצם מחבורה לזוג- אבל הקשר בין הזוג הזה הוא (או לפחות אמור להיות) ברמה הכי גבוהה, הרמה שלא יכולת להגיע אליה בחברויות הרגילות. בשלב הזה עדין יהיו לך חברים אבל זה פשוט לא יהיה אותו דבר כמו מקודם. ובזקנה, כשבן זוגך מת , אתה נשאר לבד עם עצמך… לא יודע מה רציתי להגיד בקטע הזה או למה כתבתי לכם אותו. אולי אנחנו צריכים ללמוד לאמץ את התמימות שיש לילדים בקבלת כל אדם.. אבל לשלב את זה עם חיבור וקשר אמיתי לאנשים. שהחברים שלנו לא יהיו חברים שטחיים ולא אמיתיים, אלא אנשים שאנחנו באמת מעריכים ואוהבים. ותזכרו שיהיה מישהו שתמיד נוכל לסמוך עליו… אבינו שבשמים. תמיד כאן בשבילכם, זרזיר.
) בקשר לשאר... מסכימה איתך, ועם זרזיר, במאה אחוז...