ינשוף עצים
New member
הרהורים של חג
(ותודה לקצת מסובך על הקונספט) הייתי בשבועות בירושלים. בליל שבועות העיר כולה היא קרנבל "זהה את הדוס", המתגלגל בתירוצים של שיעורי תורה ממקום למקום בין קטמון לרחביה. פגשתי שני חברים שלי מהצבא, דוסים כמובן. לכולם יש חברות פתאום. כשהשתחררנו, הייתה לנו התערבות-דוסים: כל אחד סידר את רשימת "מי יתחתן ראשון" שלו. כולם שמו אותי במקום די גבוה בהתחלה ( אם נגזר עליי לחיות בודד וערירי, לפחות מותר לי לנצח בהתערבויות על בסיס העלמת מידע). הם נורא מתאימים ביחד, הם והחברות שלהם. ובעוד שנה-שנתיים יהיו להם ילדים, והשיחות יתחילו להיות שיחות של זוגות, ותראו איזה חמוד הקטן שלנו. והם באמת יהיו חמודים. לבלי נשוא. אני מרגיש כמו רווקה מזדקנת כשאני אומר את זה, אבל אני רוצה ילד. עכשיו, אפילו. תדפקו לי על הדלת ותשאירו אותו צורח ומגולגל בחיתולים. אפילו פתק לא צריך, זה בסדר. אני יכול להיות כזה אבא נהדר. (ושאף אחד לא יזכיר את עניין הבזיליקום, בבקשה. בזיליקומים תמיד מתים בחורף. וחוצמזה, ילדים ובזיליקום זה לא אותו הדבר.) דיברתי עם אחותי בחג. היא נורא מוטרדת מזה שאני לא יוצא עם אף אחת. היא חושבת שאני מפחד לקחת סיכונים, שאני נותן לחיים לעבור על ידי. היא יוצאת כבר כמעט חודשיים עם מישהו, ובשיחות בינינו אני מתחיל כבר לגמגם. אין לי עצות לתת לה, אני לא יודע כמעט כלום. ואחותי הקטנה יושבת לידי ומלמדת אותי על יחסים ועל קשרים ועל עדינות והתאהבות. כמו תלמיד מתקשה, אני משתדל לרשום. ואני נבוך. ולקראת ערב טיילתי לבדי בקטמון. יש יופי נוגה שרק ירושלים מסוגלת להעניק לך. לעטוף אותך באור קר של אחר-הצהריים, לתת לך להרגיש שאתה מאוד לבד, וגם שהיא תמיד מסביבך לתפוס אותך אם תיפול. הייתי בבית-הספר שבו למדתי בכיתה ה'. הכל היה כל כך קטן וצבעוני. העץ הגדול במרכז החצר הענקית, שחציתי עכשיו בשלושה צעדים. האבנים ורודות וערומות כמו עור. הדברים הולכים ונסגרים סביבי, אני יודע. וגם אם רוב הזמן אני לא מרגיש את זה, כל הזמן אני יודע. יום אחד אצטרך לברוח. אל תחפשו אותי. מי שיידע למחול -
(ותודה לקצת מסובך על הקונספט) הייתי בשבועות בירושלים. בליל שבועות העיר כולה היא קרנבל "זהה את הדוס", המתגלגל בתירוצים של שיעורי תורה ממקום למקום בין קטמון לרחביה. פגשתי שני חברים שלי מהצבא, דוסים כמובן. לכולם יש חברות פתאום. כשהשתחררנו, הייתה לנו התערבות-דוסים: כל אחד סידר את רשימת "מי יתחתן ראשון" שלו. כולם שמו אותי במקום די גבוה בהתחלה ( אם נגזר עליי לחיות בודד וערירי, לפחות מותר לי לנצח בהתערבויות על בסיס העלמת מידע). הם נורא מתאימים ביחד, הם והחברות שלהם. ובעוד שנה-שנתיים יהיו להם ילדים, והשיחות יתחילו להיות שיחות של זוגות, ותראו איזה חמוד הקטן שלנו. והם באמת יהיו חמודים. לבלי נשוא. אני מרגיש כמו רווקה מזדקנת כשאני אומר את זה, אבל אני רוצה ילד. עכשיו, אפילו. תדפקו לי על הדלת ותשאירו אותו צורח ומגולגל בחיתולים. אפילו פתק לא צריך, זה בסדר. אני יכול להיות כזה אבא נהדר. (ושאף אחד לא יזכיר את עניין הבזיליקום, בבקשה. בזיליקומים תמיד מתים בחורף. וחוצמזה, ילדים ובזיליקום זה לא אותו הדבר.) דיברתי עם אחותי בחג. היא נורא מוטרדת מזה שאני לא יוצא עם אף אחת. היא חושבת שאני מפחד לקחת סיכונים, שאני נותן לחיים לעבור על ידי. היא יוצאת כבר כמעט חודשיים עם מישהו, ובשיחות בינינו אני מתחיל כבר לגמגם. אין לי עצות לתת לה, אני לא יודע כמעט כלום. ואחותי הקטנה יושבת לידי ומלמדת אותי על יחסים ועל קשרים ועל עדינות והתאהבות. כמו תלמיד מתקשה, אני משתדל לרשום. ואני נבוך. ולקראת ערב טיילתי לבדי בקטמון. יש יופי נוגה שרק ירושלים מסוגלת להעניק לך. לעטוף אותך באור קר של אחר-הצהריים, לתת לך להרגיש שאתה מאוד לבד, וגם שהיא תמיד מסביבך לתפוס אותך אם תיפול. הייתי בבית-הספר שבו למדתי בכיתה ה'. הכל היה כל כך קטן וצבעוני. העץ הגדול במרכז החצר הענקית, שחציתי עכשיו בשלושה צעדים. האבנים ורודות וערומות כמו עור. הדברים הולכים ונסגרים סביבי, אני יודע. וגם אם רוב הזמן אני לא מרגיש את זה, כל הזמן אני יודע. יום אחד אצטרך לברוח. אל תחפשו אותי. מי שיידע למחול -
