אין לי שם בסדר?
New member
הרהורים שאחרי..
לאחרונה הגעתי למצבים בחיים שלי שאני מרגיש יאוש.. יאוש אמיתי. במיוחד אחרי שחזרתי מחו"ל.. כאילו טפיחה של המציאות לפנים. שהגעתי חזרה לארץ.. ניסיתי וניסיתי להתעקלם כאילו מחדש, למצוא עבודה, לתקשר וכו'.. ובאיזה שלב הגעתי ליאוש שכזה. ואז הבחנתי שכשאני נמצא בתוך יאוש אמיתי, וכבר לא אכפת לי כלום, ואני כאילו מוותר על הכל, ולא אכפת לי למות כבר.. אז פתאום גיליתי, סוף סוף.. שקט. מצאתי פתאום מקום שקט כזה, שאני יותר לא רוצה כלום, ולא אכפת לי כלום, ואין לי תקוות, ואין ציפיות, ואין חלומות, ואין כלום.. האמת שיש כלום אחד גדול. ואז יש שקט. והאמת שאני חושב על זה, מפעם לפעם בחיים הגעתי למקום הזה, ואז שהגעתי לתחתית המדרגה, פתאום גיליתי חופש מסויים. למשל אחרי שהאקסית המיתולוגית נפרדה ממני והייתי שבור והרגשתי שאיבדתי הכל ואני זוכר שהייתי כל כך בדאון שלא היה אכפת לי כלום, ואז ניגשתי למלא בנות והתחלתי להגיד להן שטויות שבחיים לא הייתי אומר, כאילו.. מה שבא לי להגיד בלי חשבון. והן אהבו את זה! כי הקרנתי משהו אחר, בן אדם שלא מחפש אישור ועושה מה שבא לו. לא שהיה לי כל כך אכפת מה הן חושבות על זה. מי שמכיר אותי, יודע שאמונתי דוגלת בלחשוב מחשבות חיוביות, בגישה חיובית, בהצבת יעדים ותכנון תוכניות וכו' וכו'.. ואני חושב.. שהפסקתי להאמין בכל זה. לא קיבלתי שום הוכחה איי פעם בחיים שלי, שהמחשבות שלי שינו משהו בתכלס. כאילו שהעולם פועל איך שהוא פועל, ולי אין שליטה או שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. וגם הגעתי לצומת כזאת אחרי 6 שנים שאני מתעסק בהתפתחות אישית, שהגעתי למסקנה, שאני לא יכול לשנות את עצמי, ולא את התכנותים שלי, ולא את העבר שלי, ולא את ההשלכות של העבר שלי. כל הדברים האלה גורמים לי רק לדבר יפה ולהסביר לאחרים יפה, אבל לא הצלחתי עד היום באמת לשנות דברים. וגם תמיד חייתי במין אשליה כזאת שיום אחד תגיע הפריצה הגדולה שלי, מבחינה כלכלית וחברתית וזוגית, שאז הכל ישתנה עבורי ואני אחיה את החלום. אבל היה לי יום הולדת 24 לאחרונה, ונזכרתי איך פעם חשבתי שאני אהיה בגיל 24. וזה לא ככה. ואז הבנתי שלא תגיע שום פריצה..ושאני נמצא איפה שהייתי כל החיים שלי, אותו סטטוס, אותו מצב כלכלי, אותו מצב חברתי, ואולי רק גישה אחרת. ושזה החיים, ואיכשהו היקום שוב ושוב מוביל אותי אחרי ההתנקזות של כל הדברים לנקודה אחת. יאוש. שזה המקום היחידי שמשהו משתנה באמת עבורי. אני חושב שכמין אנושי אנחנו נהנים לעבוד על עצמנו ולהאמין בדברים שלא קיימים רק כי הם סימטרים ויפים. ואנחנו רק חושבים שיש דבר כזה היגיון, שבעצם ההיגיון שלנו הוא רק סימטריה מסויימת שלא באה בקנה מידה עם המציאות. בכל פעם שאנחנו מנסים להסביר את החיים או למצוא דרך לשפר אותם. שבעצם לא נגענו בחיים .. אלא רק באיך שאנחנו מסתכלים על החיים. אני מאמין שלמציאות יש היגיון אחר .. שאנחנו לא יכולים לתפוש או להסביר. והמקום הכי שקט ללא קונפליקטים שמצאתי באמת ובכנות, זה המקום שבו אני אומר שאני יותר לא יודע, ויותר לא מבין כלום, ולא מסביר, ולא אכפת לי כלום, ואני מוותר כבר כי שום דבר לא זז, ולא אכפת לי מה יהיה, וסיימתי. ואז נשאר.. שקט. יש אנשים שיגידו שזאת גישה קורבנית. ואולי הם צודקים. אך למרות כל המאמצים שלי לשנות את התכנותים הקורבניים שהוחדרו בי מילדות כל מה שהצלחתי זה רק לנסות להסתכל על דברים אחרת, ולא להזיז באמת דברים. כאילו שלעולם לא אכפת מה אני חושב. ואיכשהו דווקא כשאני מוותר ומתייאש.. אז קורים דברים טובים. לא יודע למה זה. אז פתאום אני מפסיק בכנות להזדקק לאישור של אנשים, ובא להם להתקרב אלי בזכות זה. כי אני מקרין משהו אחר.
לאחרונה הגעתי למצבים בחיים שלי שאני מרגיש יאוש.. יאוש אמיתי. במיוחד אחרי שחזרתי מחו"ל.. כאילו טפיחה של המציאות לפנים. שהגעתי חזרה לארץ.. ניסיתי וניסיתי להתעקלם כאילו מחדש, למצוא עבודה, לתקשר וכו'.. ובאיזה שלב הגעתי ליאוש שכזה. ואז הבחנתי שכשאני נמצא בתוך יאוש אמיתי, וכבר לא אכפת לי כלום, ואני כאילו מוותר על הכל, ולא אכפת לי למות כבר.. אז פתאום גיליתי, סוף סוף.. שקט. מצאתי פתאום מקום שקט כזה, שאני יותר לא רוצה כלום, ולא אכפת לי כלום, ואין לי תקוות, ואין ציפיות, ואין חלומות, ואין כלום.. האמת שיש כלום אחד גדול. ואז יש שקט. והאמת שאני חושב על זה, מפעם לפעם בחיים הגעתי למקום הזה, ואז שהגעתי לתחתית המדרגה, פתאום גיליתי חופש מסויים. למשל אחרי שהאקסית המיתולוגית נפרדה ממני והייתי שבור והרגשתי שאיבדתי הכל ואני זוכר שהייתי כל כך בדאון שלא היה אכפת לי כלום, ואז ניגשתי למלא בנות והתחלתי להגיד להן שטויות שבחיים לא הייתי אומר, כאילו.. מה שבא לי להגיד בלי חשבון. והן אהבו את זה! כי הקרנתי משהו אחר, בן אדם שלא מחפש אישור ועושה מה שבא לו. לא שהיה לי כל כך אכפת מה הן חושבות על זה. מי שמכיר אותי, יודע שאמונתי דוגלת בלחשוב מחשבות חיוביות, בגישה חיובית, בהצבת יעדים ותכנון תוכניות וכו' וכו'.. ואני חושב.. שהפסקתי להאמין בכל זה. לא קיבלתי שום הוכחה איי פעם בחיים שלי, שהמחשבות שלי שינו משהו בתכלס. כאילו שהעולם פועל איך שהוא פועל, ולי אין שליטה או שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. וגם הגעתי לצומת כזאת אחרי 6 שנים שאני מתעסק בהתפתחות אישית, שהגעתי למסקנה, שאני לא יכול לשנות את עצמי, ולא את התכנותים שלי, ולא את העבר שלי, ולא את ההשלכות של העבר שלי. כל הדברים האלה גורמים לי רק לדבר יפה ולהסביר לאחרים יפה, אבל לא הצלחתי עד היום באמת לשנות דברים. וגם תמיד חייתי במין אשליה כזאת שיום אחד תגיע הפריצה הגדולה שלי, מבחינה כלכלית וחברתית וזוגית, שאז הכל ישתנה עבורי ואני אחיה את החלום. אבל היה לי יום הולדת 24 לאחרונה, ונזכרתי איך פעם חשבתי שאני אהיה בגיל 24. וזה לא ככה. ואז הבנתי שלא תגיע שום פריצה..ושאני נמצא איפה שהייתי כל החיים שלי, אותו סטטוס, אותו מצב כלכלי, אותו מצב חברתי, ואולי רק גישה אחרת. ושזה החיים, ואיכשהו היקום שוב ושוב מוביל אותי אחרי ההתנקזות של כל הדברים לנקודה אחת. יאוש. שזה המקום היחידי שמשהו משתנה באמת עבורי. אני חושב שכמין אנושי אנחנו נהנים לעבוד על עצמנו ולהאמין בדברים שלא קיימים רק כי הם סימטרים ויפים. ואנחנו רק חושבים שיש דבר כזה היגיון, שבעצם ההיגיון שלנו הוא רק סימטריה מסויימת שלא באה בקנה מידה עם המציאות. בכל פעם שאנחנו מנסים להסביר את החיים או למצוא דרך לשפר אותם. שבעצם לא נגענו בחיים .. אלא רק באיך שאנחנו מסתכלים על החיים. אני מאמין שלמציאות יש היגיון אחר .. שאנחנו לא יכולים לתפוש או להסביר. והמקום הכי שקט ללא קונפליקטים שמצאתי באמת ובכנות, זה המקום שבו אני אומר שאני יותר לא יודע, ויותר לא מבין כלום, ולא מסביר, ולא אכפת לי כלום, ואני מוותר כבר כי שום דבר לא זז, ולא אכפת לי מה יהיה, וסיימתי. ואז נשאר.. שקט. יש אנשים שיגידו שזאת גישה קורבנית. ואולי הם צודקים. אך למרות כל המאמצים שלי לשנות את התכנותים הקורבניים שהוחדרו בי מילדות כל מה שהצלחתי זה רק לנסות להסתכל על דברים אחרת, ולא להזיז באמת דברים. כאילו שלעולם לא אכפת מה אני חושב. ואיכשהו דווקא כשאני מוותר ומתייאש.. אז קורים דברים טובים. לא יודע למה זה. אז פתאום אני מפסיק בכנות להזדקק לאישור של אנשים, ובא להם להתקרב אלי בזכות זה. כי אני מקרין משהו אחר.
