הרהורים על 'האלוף'

[מיתר שקט]

הרהורים על 'האלוף'

"זו תנועה אינסופית על סף מעלה מטה אני מטפס את הדרך חזרה במילים בהתחלה זה היה פשוט לכל דבר היתה מהות והשפה היתה מדויקת מתוך אינקץ אפשרויות בקול כמו צעקה של כאב שהוא עקבי ובלתי תלוי..." בתוף הספר יש דיסק, בתוך המילים יש מנגינה, טבעית, שנמצאת שם גם בקריאה. הספר מעוטר בנקודות, כמו פעם-כשהיינו ילדים, והחידות שלנו הסתכמו ב"חבר את הנקודות".האלוף, מבהיר לנו במשך שלושים דקות, שאין טעם. שאין קוים ישירים בין הנקודות, שאין היגיון באי-סדר. שכל השאלות הגדולות ישארו, כנראה, נטולות מענה אמיתי. האלוף מלגלג על החכמים החושבים עצמם יודעי-כל.הוא מצליח לחבר גם את האדם הפשוט ביותר, זה שאבדה לו האמונה אי אז, אל קדושת המילים. הוא לא מתיימר, הוא נכון.הוא נכון לכולם, בכל רגע, בכל שלב. לעתים רחוקות אני מוצאת עצמי מלאת קנאה באדם על יכולות ההבעה המילולית שלו.באלוף אני מקנאה על המצב המנטלי בו הוא שרוי כדי להביא לעולם ילד שכזה.הלחנים פשוטים, הכלים לא מתייפייפים, העיבודים נמצאים בדיוק על הגבול בין עצמה לפשטות.האלוף גם הוסיף טקסטים בצידי היצירה, שראוי לקרוא אותם עם סיגריה ביד. לחשוב, לחשוב. האלוף נותן לך שלושים דקות של חשיבה טהורה, של הרהור מתמשך ומתנגן, בסיבה לשמה אנחנו כאן. השאלות גדולות- עצומות. התשובות שקופות. "אלוף בשחור" (הרהורים)- עמיר בניון.