הרהורים ל"מתקדמים"

[ש י ב ו ל ת ב ש ד ה]

הרהורים ל"מתקדמים"

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

 

[אביב72]

לא רק ל"מתקדמים"

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

לא רק ל"מתקדמים"
אנחנו לפני הטיפול הראשון וכבר מטרידות אותנו השאלות האלו. אצלנו בני המשפחה יודעים- אבל גם ככה אני מרגישה שדברים יוצאים לי כרגע מכלל שליטה. האם אחותי אמרה לבעלה? האח שלו אמר לאישתו? מכולם ביקשנו לא להעביר הלאה, אבל חוסר השליטה במיידע מפחיד. אני חושבת שמפחי אותי בעיקר: - הצורך להסביר למה היינו צריכים את הפרוצדורה. - שלא יסתכלו עלי בזכוכית מדגלת האם אני מתפקדת כמו אימא?! - ושהדבר לא יתגלה לילד לפני שאנחנו נספר לו. אני חושבת שבעלי מייצג עמדה יותר ומרגיעה יותר. לדבריו על הקרובים והילד לדעת וכל היתר לא חייבים להיות מעורבים. אני מודה שאני עוד בלחץ. דרך אגב בקופ"ח לא דיווחת שאת עושה תרומת בייצית?

 

[הכפריה]

אצלנו

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

אצלנו
אנחנו שיתפנו את המשפחה הקרובה בלבד ועוד 2 חברות טובות שלי. הדילמה שלי בעיקר נוגעת למתי לספר לבני את האמת, לי ברור שאספר לו בשלב שבו ידע שהמידע הוא דיסקרטי (היום בן 7 מספר הכל לכולם). בני דומה לבעלי וכנראה התורמת גם דומה לי כי יש כאלה שטוענים שהוא דומה לי. אני תמיד משתפת פעולה- מה איכפת לי.. את תראי שהחיים חזקים מהכל והתאומות שלך הן הבנות שלך לכל דבר ועניין: השמחה, הקושי, העצב,הכעס והסיפוק. אתם צריכים לעשות מה שנוח לכם, אם לא נוח לכם לגלות, אל תגלו ולהפך. תהני ותחבקי אותן הרבה זה הכי חשוב!

 

[ROSMARY]

היייי שיבולת

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

היייי שיבולת
מה שלומך ? מבינה לליבך . אני גם זאתי שהחלטתי לא לספר לאף אחד וגם חושבת איך יהיה בעתיד - מה אגיד ששואלים שאלות , מה אגיד - ומיטב הבנתי לא מתאמים דם אז מה יהיה אם התינוק יהיה לו או לה דם שונה משלנו (לי ולבעלי יש אותו דבר) וממש עוד כל מיני שאלות . אני יודעת שהרופא שלי מנסה ועוזר בקטע של הדמיון - איך הוא אמר לי את עוד בגיל שאת יכולה לספר שזה שלך - אז אני מנסה למצוא תורמת הכי דומה לך - אבל לכי תדעי . בכל מקרה כיף היה לשמוע ממך . שולחת לך גם מסר . בייי בנתיים . רוזמרי

 

[MAMALY]

מעורר מחשבה....

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

מעורר מחשבה....
בתור אמא לילד ביולוגי שבכלל לא דומה לה בכלום וכולם אומרים לי במשפחה שבטח החליפו לי את הביציות בשל מישהי אחרת ב IVF פככככ ובדרך לתרומת ביצית זה ממש הפזסיק להטריד אותי אנשים מדברים תמיד ובלבלים ת'מוח אין ליכ וח בשביל זה אגב בקופ"ח לא אמרתי ולא אגיד לרופא הילדים אולי אפשר להגיד אבל להתנות של אירשום כלום ובמפתיע ששמתי לב לידל מאומץ אחד בגןש ל הבןש לי שממש אבל ממש נהיה דומה לאמא שלו שזה לא יאומן ממש קסם האהבה כנראה... אני אישית לא אספר לילדים שלי כלום וגם לא למשפחה אם זה תלוי בי לא מהבושה אלא כדי להגן עליהם

 

[הרמוניה]

היי לך

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

היי לך
כאמא לתאומים יכולה רק להזדהות עם המותשות.... בענין הדמיון- אצלי גם כאלה שיודעים אומרים לפעמים שהם דומים לי... אני חושבת שככל שגדלים הדמיון נעשה בולט יותר כי הרבה פעמים מה שדומה זה תנועות,צורת עמידה,האופן שבו מזיזים את הראש כשצוחקים וכו'. יכולה להגיד שהבת שלי צוחקת כמוני ואפילו אני רואה את זה.... בענין הלספר-אני כן סיפורתי אם כי בהחלט לא לכל אחד. לרופאים אני כן מספרת-בייחוד כי תמיד עולות שאלות סביב גנטיקה ואני מרגישה אידיוטית לשקר. מרבית הרופאים מתיחסים לזה כאל משהו שבשגרה אומרים בסדר וממשיכים הלאה. הרמוניה

 

[תבואה]

שבולת ../images/Emo24.gif

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

שבולת

למרות הבילבול העולה מההודעה - האושר שנשפך לא מותיר ספק

אני עשיתי את זה קל. בעבר כתבתי פה על התלבטויות כאלו או אחרות של לא האם לספר אלא מתי לספר. כיום אני בהריון

וכל יום מודה על הנס שמתחולל בקרבי, סיפרנו למשפחות שלנו הגרעיניות ובעתיד נספר כמובן לילדה. הטענה של לא לספר לילד כדי להגן עליו, או כדי שלא יצטרך להתמודד עם הענין אינה רלבנטית בעיני- זו המציאות שלתוכה הוא נולד נקודה. לא ניתן לשנות אותה אבל להתמודד איתה בהחלט כן. את הסגל הרפואי בודאי שאני משתפת בכך שההריון הוא מתרומה. כבר כתבתי פה בעבר שתרומה בעיני זה כמו חצי אימוץ גנטי - תמיד יש את התורמת ברקע - את הגנטיקה שלה, נכון שזה שולי אבל יש מקרים שגנטיקה יכולה להיות קובעת גורלות

אני מאמינה שעם הזמן תסגלו לכם מדיניות של עשה ולא תעשה בנוגע לנושא. לדעתי כשלא מסתירים ולא עסוקים בלהסתיר ולהתגונן כל הזמן, הרבה יותר קל. לא צריך לשתף כל עובר אורח אבל כשתרגישי רגועה לגבי הענין, ממש לא יזיזו לך חיטוטים ושאלות של אנשים שונים ומשונים. ואגב, תמיד את יכולה לומר שהבנות דומות לעצמן

או "נכון, הן לא דומות לי, הן יפות יותר"

או, "נכון, הו לא דומות לי, אז מה? אבל שתיהן שלי מכף רגל ועד ראש"

כשסיפרנו לקחתי בחשבון ש"נשמות טובות" כגון הגיסות שלי יאמרו לי שאני לא האמא של הילדה שלי- אני מוכנה לכך בשלווה כי אני יודעת שאהיה אמא שלה בכל ליבי. היה חשוב לי לספר למשפחות כי עם הפנים לעתיד כשהילדה תגדל ונספר לה את הענין מאמינה שבסביבות גיל 5-6

היא בטוח תשאל מי יודע על כך- אם סבא וסבתא יודעים על כך- מניחה שאחרי שנאמר לה שבודאי שכן, היא תבין שההורים שלנו משני הצדדים ידעו לאורך כל הדרך ולא הסתרנו וזרמנו עם זה הכי בטבעיות שאפשר, זה רק יוסיף לתמונה החיובית בה התייחסנו לתרומה. בהצלחה

מאחלת לך הנאה גדולה מבנותייך

 

[Yaldi]

מוסיפה אייך אצלנו

שבולת

למרות הבילבול העולה מההודעה - האושר שנשפך לא מותיר ספק

אני עשיתי את זה קל. בעבר כתבתי פה על התלבטויות כאלו או אחרות של לא האם לספר אלא מתי לספר. כיום אני בהריון

וכל יום מודה על הנס שמתחולל בקרבי, סיפרנו למשפחות שלנו הגרעיניות ובעתיד נספר כמובן לילדה. הטענה של לא לספר לילד כדי להגן עליו, או כדי שלא יצטרך להתמודד עם הענין אינה רלבנטית בעיני- זו המציאות שלתוכה הוא נולד נקודה. לא ניתן לשנות אותה אבל להתמודד איתה בהחלט כן. את הסגל הרפואי בודאי שאני משתפת בכך שההריון הוא מתרומה. כבר כתבתי פה בעבר שתרומה בעיני זה כמו חצי אימוץ גנטי - תמיד יש את התורמת ברקע - את הגנטיקה שלה, נכון שזה שולי אבל יש מקרים שגנטיקה יכולה להיות קובעת גורלות

אני מאמינה שעם הזמן תסגלו לכם מדיניות של עשה ולא תעשה בנוגע לנושא. לדעתי כשלא מסתירים ולא עסוקים בלהסתיר ולהתגונן כל הזמן, הרבה יותר קל. לא צריך לשתף כל עובר אורח אבל כשתרגישי רגועה לגבי הענין, ממש לא יזיזו לך חיטוטים ושאלות של אנשים שונים ומשונים. ואגב, תמיד את יכולה לומר שהבנות דומות לעצמן

או "נכון, הן לא דומות לי, הן יפות יותר"

או, "נכון, הו לא דומות לי, אז מה? אבל שתיהן שלי מכף רגל ועד ראש"

כשסיפרנו לקחתי בחשבון ש"נשמות טובות" כגון הגיסות שלי יאמרו לי שאני לא האמא של הילדה שלי- אני מוכנה לכך בשלווה כי אני יודעת שאהיה אמא שלה בכל ליבי. היה חשוב לי לספר למשפחות כי עם הפנים לעתיד כשהילדה תגדל ונספר לה את הענין מאמינה שבסביבות גיל 5-6

היא בטוח תשאל מי יודע על כך- אם סבא וסבתא יודעים על כך- מניחה שאחרי שנאמר לה שבודאי שכן, היא תבין שההורים שלנו משני הצדדים ידעו לאורך כל הדרך ולא הסתרנו וזרמנו עם זה הכי בטבעיות שאפשר, זה רק יוסיף לתמונה החיובית בה התייחסנו לתרומה. בהצלחה

מאחלת לך הנאה גדולה מבנותייך

מוסיפה אייך אצלנו
יכולה להבטיח לך שתמיד בתחילת הדרך עם תינוק חדש הנושא למי הוא דומה הוא יומיומי ובעצם כל אחד ברחוב מרשה לעצמו לברר דימיון. עם הזמן שהם גדלים פחות ופחות ישאלו אותך כי ככה זה עם ילדים ביולוגים ובכלל. הגדול שלי, ילד יפיפה אין לי מושג למי דומה בטח לא לי אבל יש שאומרים לאימי והאמת צודקים,יופי דומה לסבתא. הקטן קצת יותר מתקרב אליי אבל לי זה ממש לא משנה. מאחלת לך ימים נפלאים של אושר עם הקטנות ולילות רגועים ושקטים.

 

[יותר מ9 חודשים]

אמא שיבולת

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

אמא שיבולת
אני עדיין לא "מתקדמת" אבל הדרך די ברורה לנו-לא מספרים למי שלא חייב לדעת!! כנ"ל לא לרופאים שהטיפול שהם מבצעים לא מחייב ידיעה כזו. ואם הרופא יצטרך לדעת ודאי נספר לו-אבל זה פחות קריטי אם הוא לא מכיר אותנו. לגבי דמיון-את וכולנו פה תמיד נרגיש כ"גנב" שעל ראשו בוער הכובע כשמדברים על דמיון לאמא אבל למעשה אנשים מדברים על זה בשיא הטבעיות בלי לחשוד בכלל. פעם עברנו-הבונבון ואני על כל האנשים שאנחנו מכירים וניסינו לחשוב מי מהילדים דומה להורים שלו-הרוב המוחלט של הילדים היה דומה, במקרה הטוב, רק לאחד ההורים. ככה זה אצל כולם ואצל רוב האנשים המודעות לתרומה היא כה נמוכה כך שהם בכלל לא יחשבו על האופציה הזו. תחשבי-כמה פעמים אמרת לאמא-וואו הילד שלך בכלל לא דומה לך? לי זה קרה המון פעמים (אם כי היום אני יותר נזהרת...) בקיצור רוב הילדים הגנטיים לשני הוריהם-יהיו דומים רק לאחד מהם-ולפעמים גם זה לא. זה רק הלחץ שלנו מחשיפה שגורם לנו להתכווץ מכל הערה כזו. אוף, יש לי נטיה לסבך כל מה שאני מנסה להגיד ולעשות מכל דבר הכי פשוט תסבוכת שלמה. מקווה שהבנת מה ניסיתי להגיד... בכל מקרה, אושר גדול עם הבנות ואל תחשבי יותר מידי, פשוט תהני מהם.

 

[יולה יולה]

מתקדמת...

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

מתקדמת...
היי שיבולת, קודם כל שמחה לשמוע על האושר הרב, ואני מודה שאני מוצאת את עצמי במצב קצת דומה, לפחות בתחושה שאני משקרת מסתירה, אבל בכל זאת אני חושבת שאני בוחרת לא לספר לאנשים מסויימים בעיקר בגלל הצורך להגן על ביתי, סיפרתי רק לאנשים שאני בוטחת בהם ושהייתי צריכה את עזרתם בתהליך. התינוקת המקסימה שלי כל כך דומה לבן זוגי ורק פה אני יכולה להודות בזה שאני מקנאה וכן יש איזה שהיא צביטה בלב כשכולם אומרים כמה שהיא דומה לו. ובכל זאת זה שולי ואני כל כך מאושרת וכל כך מודה על המתנה הנפלאה הזאת שקיבלתי. לרופא אני כן סיפרתי כששאל על מחלות במשפחה וביקשתי שלא יציין זאת בשום מקום, למזלי רוב הרופאים של קופת חולים לא נותנים יחס כל כך אישי וחושבים עלי בלילה אז כבר בביקור הבא הוא שכח מזה לגמרי וכמובן לא טרחתי להזכיר. בשורה התחתונה לדעתי כדאי לספר רק אם זה מועיל במשהו ואם אין שום סיכוי שזה יזיק, וחליק... התרומה היא אחד הדברים הכי אינטימיים שלי וזכותי המלאה להחליט למי לספר ולמי לא. ולביתי אני חושבת שאספר, איך ומתי אני ממש לא יודעת. אז שיהיה רק אושר גדול גדול

 

[תוכית5]

לא יודעת עד כמה זה

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

לא יודעת עד כמה זה
ירגיע אותך, אבל לי יש ילדה מהריון ספונטני (בת 7) והיא שלי מכל הבחינות ולא דומה לי. מאז שהיתה תינוקת צחקתי שאני נראית המטפלת שלה. כך שזה לא מחייב שאם התאומות היו גנטית שלך היו דומות לך. הטוב ביותר היה אם תוכלי לשנות כיוון מחשבה, ולהנות מכל הטוב שנפל בחלקך. לא יודעת אם עזרתי אבל בכל מקרה שיהיה לך רק כייף בגידול הבנות והרבה הנאה, ותשארי אמא גאה. לגבי הרופאים, אני לא חסידה של סודות, רופא צריך לקבל את כל הנתונים ע"מ שיוכל לתת לך תמיד את הייעוץ הטוב ביותר. שיהיה המשך קל והצלחה בגידול הבנות

 

[אדוינה]

טוב לשמוע ממך!

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

טוב לשמוע ממך!
מבינה את ההתלבטויות.לא גיבשתי עמדה מוצקה בנושא. מאמינה שהזמן ימציא לך פתרונות. בנתיים מאחלת לכם רק כיף!

 

[גרייסקלי]

שיבולת יקרה

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

שיבולת יקרה
שמחתי לשמוע על המתנה המקסימה שקיבלת מאחלת לך המון מזל טוב ואושר. שמחתי גם שהעלית את הנושא, העניין מעסיק אותי למרות שלצערי אני עדיין לא אם. אני לא מאמינה שאוכל לשמור את העניין לעצמי. יש לי צורך לשתף תמיד את משפחתי וחברותי הקרובות וכמו שכבר נאמר כאן- עם כל הנאמנות והרצון הטוב, אני בטוחה שדברים באיזה שהוא שלב בחיים ידלפו.... לרופאים אין לי שום בעיה לספר זה נראה לי הרבה פחות מביך מביקור אצל רופא נשים ומי שחוששת, חשוב שתזכור שע"פ חוק הרופא מחוייב לשמור על פרטיות מטופליו. כרגע לא בא לי לשתף אף אחד שאינו ממעגל חברי הקרובים ואני די חרדה לפרטיות שלי מול אנשים שאינם חברים קרובים. לעומתי לבן זוגי המקסים אין שום בעיה שכל העולם ידע. זה נראה לו זניח לחלוטין וחסר כל משמעות, הוא מלא ביטחון ובכלל לא נותן לעניין חשיבות. בינתיים כל עוד הכל בתאוריה הסכמנו לשמור את העניין לעצמנו אבל אני מאוד מקווה שעד שאלד ואגיע לגשר אדבק בביטחון ובאופטימיות של אהובי ולא ארגיש פחד לשתף את הסביבה ואשתחרר מהפחד שאנשים יחפשו דמיון ביני ובין ילדי. אני מאמינה שחיי יהיו יותר פשוטים אם לא אשמור בסוד וכל היום אהיה עסוקה בלנסות לזכור מי כן יודע ומי לא. מאחלת לך שלווה בדרך שתבחרי ומודה לך שהעלית את הנושא, אשמח לשמוע עוד דעות על הנושא יום טוב

 

[עפרה בלבן עמותת חן]

הרהורים

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

הרהורים
שלום, כאם לשני ילדים מתרומת ביצית (בן 11 ובן 7) אני מבינה לליבך כי גם אני שומעת 3 פעמים ביום שהילדים מה דומים לי. אס אני נזכרת באימרה ששני בני זוג מתחילים להיות דומים אחד לשני ברבות ימים שניהם דומים לכלב שלהם. אז לא נןרא. פשוט אינך צריכה לספר ומי לשא יודע לא מוכרח לדעת. אני לא עשיתי שום סוד אבל - כשבני היה בן 10 ישבתי איתו ןשוחחנו על הושא: שאלתי אם הוא יודע מה עושה משפחה שאין לבעל זרע והידען שלי ענה הולכים לבנק הזרע. שאלתי מה עושים כאין ביציות לאישה, הולכים לבנק ביציות ענה ה"גאון". לבנק של תורמות ביציות תיקנתי. ואז אמרתי שגם אצלנו לא יכלו לשאוב את ביציותי ולכן תורמת תרמה את הביצית ממנה נולד. הוא אמר: אמא מה שעשתה התורמת חשוב ותודה לה אך תפקידה הסתיים וכל מה שחושב שנולדתי מבטנך ויש לי שני הורים שאוהבים אותי. שאלתי אותו האם הוא חושב שהיינו צריכים לדבר לפני כן והוא אמר שלא כי רק כעת הוא מבין מה המשמעות של ביצית, זרע והריון ושאני לא צריכה עוד לדבר עם האח הצעיר שלו כי הוא מעיר ולא מבין את העניין. אני מקווה שעזרתי מעט.

 

[גרייסלנד]

מה אעשה וכבר עושה

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

מה אעשה וכבר עושה
שבולת שלום, את מבוכתי הרבה הבהרתי לעצמי ולעצמנו היטב דווקא כאן בפורום. לי אין מקום בבטן לקושי להסתיר. לכן שחררתי עצמנו מזה. ההורים שלי, אחותי וסבא וסבתא, וכן חברים וגיסותיי, יודעים שזהו המהלך שאליו אנחנו הולכים. לכולם ידוע הקושי, ואני מקבלת מהם הרבה תמיכה ואהדה ברגע ששחררנו את זה. תראי כמה קשה לך. למה זה טוב? תסבירי לעצמך קודם היטב, ואם לא תשכנעי עצמך- כנראה שזה לא ממש חיוני. הרי כולם חלק מהמסע שלך/שלכם. אמנם פאסיבים משהו, אבל הם קצת יודעים. לבטח לרופא הייתי אומרת כיוון שזה מאוד חיוני. הוא מחויב לשמור על סודיותך. עצתי לך- שחררי והיי גאה במהלך אמיץ שעשית. רצית ילדים ויש לך, ביושר ובקושי רב. תבורכי, גרייסלנד.

 

[ayoosh]

חיכיתי לענות בנחת בערב...

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

חיכיתי לענות בנחת בערב...
קודם כל- כמו תמיד, אני מאוד שמחה שנפתחים דיונים מסוג זה בפורום. מעבר לזה- כמו שאמרה הרמוניה- גם יודעת וזוכרת (מה זוכרת? זה לא עובר...

)את הטיפול האינטנסיבי הזה בשניים...

אני מזכירה שאני איפושהו באמצע בין לספר לכולם והכל ובין לא לספר- המשפחה הקרובה וחברים קרובים (וגם קצת מעבר) יודעים על הטיפולים והתרומה עוד לפני הנסיעה. כך שיש לי מעגל תמיכה די רחב, וכיום- מעגל די רחב שיודע על העניין. אני לא מספרת לכל דחפין, כמו שאני לא מספרת את כל הדברים שעוברים עלי לכל אחד. כמובן שבהקשר של תאומים עולה עוד יותר גם מזרים לחלוטין שאלת הטיפולים (ואיך אתם עשיתם את הילד שלכם

). אני חושבת שלאט לאט עברתי תהליך- כשהקיסרים נולדו, עיקר הדאגה היתה מצבם הבריאותי, הפגיה והעליה במשקל. כשמתחילים לצאת מהבית, מתחילות גם התהיות והשאלות של הסביבה. אני באמת מבינה לאט לאט שזה פשוט חלק מהטבע האנושי, בעיקר לגבי אנשים לא מאוד קרובים- לחפש הגדרות בכלל, ו"למי הוא/היא דומים" בפרט. למשל- שכנים שרואים אותנו, חברים ממעגל רחוק וכו'. בהתחלה כן הרגשתי מן "זץ" בלב בכל פעם שזה קרה (כולל בפעמים שאמרו שהקיסר דומה לי...) כאילו אני מרמה את הסביבה. לאט לאט, אנחנו כבר הופכים את זה גם למין הומור משלנו (שבאופן מוזר נכון... לכי תסבירי)- למשל- הדמיון של הקיסר לאבא שלי בכמה דברים... מודה שבהתחלה זה היה מביך (ואל תשכחי שעם תאומות את ממילא מושכת הרבה תשומת לב והערות שילד יחידאי לא מושך), אבל עם הזמן, ואולי גם עם העובדה שאני מאוד מאוד מאוד רואה דמיון באופי בדברים שונים לי ולאיש, זה ממש פחות ופחות מפריע לי. להגיד שלא הייתי רוצה מראש לא להגיע בכלל לצורך בתרומת ביצית? בוודאי שלא- אבל קלישאי ככל שזה ישמע, מצטרפת למה שאמרו פה רבות וטובות לפני- לא מחליפה את המדהימים שלי בשום דבר אחר.... אגב- אני חושבת שאין סתירה בין התחושות שיש כשעולות שאלות מהסביבה או מעצמנו, ובין הידיעה החד משמעית שהילדים האלה הם שלי לחלוטין. אני כן חושבת לאחרונה על אלה שאצלן הכל גלוי לגמרי- לפעמים במידה של קנאה, למשל אריאלה22 (שלצערי כבר לא כותבת פה). אצלה הכל פתוח לחלוטין- כולל זה שאם מישהו ישאל ברחוב, היא יכולה לענות ולהסביר על התרומה. יש בזה משהו הרבה יותר משוחרר, אבל א"א לשכוח שאנחנו בנויים אחרת אישיותית, וזה משפיע באופן כללי על רמת השיתוף שלנו והפתיחות. אני למשל, לא מאלה שמשתפים את כל העולם ואחותו במה שעובר עלי... לגבי הרופאים- אני דווקא כן מבינה את זה שלא סיפרתם כשזה עלה "סתם" ובלי עניין רפואי קונקרטי. אני בטוחה שלרופא יש מחוייבות לשמירת סודיות, אבל זה בכלל לא קשור לזה. זה בדיוק עניין הפתיחות, אני מניחה שאם זה היה רלוונטי הייתם מספרים על התרומה (לנו זה היה רלוונטי בפגיה, וסיפרנו לרופא המנהל וביקשנו שלא יהיה רשום בשום מקום- סתם כי לא בא לי שבתיק רפואי כ"כ נגיש זה יהיה כתוב, ולא היתה עם זה שום בעיה). אני גם מניחה שמדובר על רופא חדש, ואם וכאשר יווצר יותר אמון, זה יהיה לכם הרבה יותר פשוט. וואו

הגזמתי קצת (ואני מסוגלת עוד להמשיך לכתוב...) מסרי לנפלאות שלך נשיקות מכולנו- ורק אושר ובריאות

 

[ש י ב ו ל ת ב ש ד ה]

תודה לכולם

הרהורים ל"מתקדמים"
ראשית מתנצלת שלא משתתפת כאן בזמן האחרון אבל אני מתארת לעצמי שתבינו אותי הטיפול בתאומות גוזל את רוב שעות היום ו...הלילה! מידי פעם אני מציצה כאן אבל לא מגיעה לכתוב. רציתי לשתף אתכם מעט בהרהורים שעוברים לי בראש בחודש האחרון מאז הצטרפו הבנות למשפחה. קודם כל אני לא מצליחה לזכור איך היה כאן קודם, ואיך אפשר היה לחיות בלעדיהן!!! הן כאלה מקסימות וממלאות את הלב עד אפס מקום. יפות, עדינות, מושלמות!!!! לצערי לא אוכל להוסיף לכאן תמונות או לכתוב לכם את שמותיהן אבל מי שירצה מוזמן לשלוח לי מסר עם כתובת האי מייל ואשמח לשתף. הנושא שהכי עולה לי לראש בימים האחרונים הוא נושא הדמיון. מהרגע שהן נולדו כולם עסוקים בלנחש למי הן דומות. לשמחתי אחת מהן דומה מאוד לבן זוגי והשניה יכולה להזכיר אותי מעט. ואני "משתפת פעולה" עם כולם ומחזקת אותם שאכן השניה דומה לי... ובתוכי, אני לא מפסיקה לנחש איך נראית התורמת... אף אחד לא יודע מלבד אחותי על התרומה ואני מרגישה שאנחנו פשוט משקרים כל הזמן וזה קשה למרות שאת היתה ההחלטה שלנו מראש. למשל אתמול, היינו אצל רופא הילדים ובין יתר השאלות שהוא שאל, היינו צריכים לספר לו שהבנות נוצרו בעזרת טיפולים. אבל לא פרטנו לגבי התרומה וגם כאן הרגשתי שאנחנו משקרים. ובעצם אני לא יודעת מתי כן צריך להגיד את האמת ומתי לא, וזה נעשה מסובך! ויכול להיות שבהמשך אהיה חייבת לספר לרופא על התרומה בגלל נושא הגנטיקה ועינין המחלות השונות. מרגישה שסיבכנו את עצמינו בדבר שבעצם היה יכול להיות מאוד פשוט. אני לא יודעת אם אני מצטערת על ההחלטה כי תמיד אפשר יהיה לספר אבל כרגע מרגישה שזה לא עינינו של אף אחד, וגם ככה קשה לי. קשה לי למרות שכשאני מסתכלת על הבנות אני לא יכולה לדמיין מתנה יותר נפלאה מהן והתחברתי אליהן בצורה טוטאלית והן שלי לגמרי לגמרי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותן או להגיד אחרת. אבל אתם מבינים מה מתחולל לי בראש...? איך זה אצלכם? כמה הם דומים לכם, מה אומרת הסביבה? מה אתם מרגישים בפנים עמוק לגבי הדמיון או חוסר הדמיון ואיך אתם מגיבים להערות הסובבים אתכם? אנא, שתפו אותי. עוד הרהורים בהמשך...

תודה לכולם
תודה לכל העונים והעונות, עד עכשיו אפילו לא הספקתי לקרוא להגיב מרוב שקשה לי להגיע למחשב.... טוב, אני לא מתלוננת יש לי 2 סיבות טובות! בקצרה אומר שההחלטה שלי לא לספר נובעת בעיקר מהרצון כן לספר לבנות אבל עד שהן ידעו לא הייתי רוצה שכל העולם ידע פרט מאוד חשוב על חייהן לפני שהן יודעות אותו. ולכן כל הסודיות הזאת. בקשר לדמיון, כנראה שאכן לאט לאט זה ישקע ולא יטריד ויכול להיות שזה באמת קשור בעיקר להסתגלות שלי למצב החדש ולשלב ההכרות שלי את הבנות ואחד הדברים הוא המראה. אגב ממרומי 5 שבועות של הורות אני כבר יכולה להגיד לכם שיש שיפור משמעותי ביחסים שלי עם הבנות, אנחנו כבר קצת יותר מכירות וכבר קצת יותר יודעות לזהות מה כל אחת רוצה או אוהבת לעשות... אוי, הן מתוקות ואני נוטפת דבש בהודעות שלי, אני יודעת, ומקווה שתסלחו לי. מעולם לא הרגשתי שאני כל כך "נשפכת" מול פלא שכזה והן אכן פלא!!!! יום טוב לכולם.

 

[בריזה1]

מתאימה לך האמהות../images/Emo24.gif

תודה לכולם
תודה לכל העונים והעונות, עד עכשיו אפילו לא הספקתי לקרוא להגיב מרוב שקשה לי להגיע למחשב.... טוב, אני לא מתלוננת יש לי 2 סיבות טובות! בקצרה אומר שההחלטה שלי לא לספר נובעת בעיקר מהרצון כן לספר לבנות אבל עד שהן ידעו לא הייתי רוצה שכל העולם ידע פרט מאוד חשוב על חייהן לפני שהן יודעות אותו. ולכן כל הסודיות הזאת. בקשר לדמיון, כנראה שאכן לאט לאט זה ישקע ולא יטריד ויכול להיות שזה באמת קשור בעיקר להסתגלות שלי למצב החדש ולשלב ההכרות שלי את הבנות ואחד הדברים הוא המראה. אגב ממרומי 5 שבועות של הורות אני כבר יכולה להגיד לכם שיש שיפור משמעותי ביחסים שלי עם הבנות, אנחנו כבר קצת יותר מכירות וכבר קצת יותר יודעות לזהות מה כל אחת רוצה או אוהבת לעשות... אוי, הן מתוקות ואני נוטפת דבש בהודעות שלי, אני יודעת, ומקווה שתסלחו לי. מעולם לא הרגשתי שאני כל כך "נשפכת" מול פלא שכזה והן אכן פלא!!!! יום טוב לכולם.

מתאימה לך האמהות

כמה רוך יש בדברייך שכאת מדברת עליהן, תענוג. הדמיון חסר משמעות אני באה ממשפחה גדולה ואין ביננו שום דמיון. נכון שבתהליך הזה אנחנו "משקרות" קצת אבל זה יותר כמו לא לספר משהו אינטימי, זה לא שקרים שפוגעים במישהו. תהני מהן.