הרהורים הריוניים
סתם כי בא לי לספר לכן. אחרי שתמה הפליאה והתדהמה על גילוי ההריון ואחרי ששככו מעט החרדות (דופק ועוד דופק ועוד דופק) וכשזה הפך לעובדה קיימת (טפו טפו), אני מרגישה אחרת. לא רק בהריון, אלא אחרת ממי שהייתי קודם. וזה מאוד חדש ומוזר לי. תסלחו לי על הבלבול וחוסר הגיבוש, זה כנראה חלק מהסיפור. אני מרגישה מאוהבת. בבת המתוקה שיש לי בבטן ובבעלי ומאוד גאה בעצמי על כל המפעל הזה. ואני מאוד מכונסת בעצמי - ההיפך מאותה בחורה היפר פעלתנית, מוחצנת, בעלת תחומי עניין רבים מספור ואמפתית לזולתה. אני מתעניינת בעיקר בהריון ובתינוקת הספציפית הזאת. כידוע, אין הרבה חומר אובייקטיבי לעסוק בו (דילמות מי שפיר, תקינות הבדיקות, תחושות הגוף והבעיות השונות ושם לבייבי), ולכן אני מרגישה שהראש שלי נמצא שם, אבל בצורה מאוד לא ממוקדת. למשל, האינטראקציה שלי עם הסביבה החיצונית מתמצה עבורי בשאלה: "האם ישימו לב שיש לי בטן או לא?". (ובינתיים, למרות שאני הולכת רק עם בגדים מדגישים, עוד איש לא שאל אותי מיוזמתו אם אני בהריון. חצופים שכאלה. שנים היו שואלים אותי סתם ככה אחרי כל ארוחה כבדה, ועכשיו אין אפילו מתנדב אחד שיחרף את נפשו בשאלה הזאת). הרבה יותר מעניין אותי לדבר עם חברות בהריון, והרבה פחות על דברים שלא קשורים, ואני מגלה חוסר עניין וחוסר סבלנות בולטים בנושאים שמעסיקים חברים שלי. צר עולמי כעולמה של הבייבי שבבטני, ואני פוחדת שאני הופכת להיות משעממת. כשחברות שלי היו בשלב הזה זה פגע בי וגם קצת זלזלתי בהן. מאוד לא רציתי להיות כזאת ולא תיארתי לי שאני אצטמצם ככה (ומצד שני אתרחב לעולמות חדשים). עם יד על הלב, העבודה שלי לא מאוד מעניינת אותי כרגע. יחד עם העייפות הרבה, והעובדה שאני עובדת הרבה מהבית (סמוך למיטה שקורצת לי) יוצא שאני עושה דברים הרבה פחות טוב, עם הרבה פחות חדווה וברגע האחרון. עכשיו תגידו לי, מי זאת ההריונית הזאת, שהשתלטה בכזאת מהירות, ובאופן יסודי כל כך, על האדם שהייתי קודם? והאם אני מתכוונת לשוב אלי מתישהו?
סתם כי בא לי לספר לכן. אחרי שתמה הפליאה והתדהמה על גילוי ההריון ואחרי ששככו מעט החרדות (דופק ועוד דופק ועוד דופק) וכשזה הפך לעובדה קיימת (טפו טפו), אני מרגישה אחרת. לא רק בהריון, אלא אחרת ממי שהייתי קודם. וזה מאוד חדש ומוזר לי. תסלחו לי על הבלבול וחוסר הגיבוש, זה כנראה חלק מהסיפור. אני מרגישה מאוהבת. בבת המתוקה שיש לי בבטן ובבעלי ומאוד גאה בעצמי על כל המפעל הזה. ואני מאוד מכונסת בעצמי - ההיפך מאותה בחורה היפר פעלתנית, מוחצנת, בעלת תחומי עניין רבים מספור ואמפתית לזולתה. אני מתעניינת בעיקר בהריון ובתינוקת הספציפית הזאת. כידוע, אין הרבה חומר אובייקטיבי לעסוק בו (דילמות מי שפיר, תקינות הבדיקות, תחושות הגוף והבעיות השונות ושם לבייבי), ולכן אני מרגישה שהראש שלי נמצא שם, אבל בצורה מאוד לא ממוקדת. למשל, האינטראקציה שלי עם הסביבה החיצונית מתמצה עבורי בשאלה: "האם ישימו לב שיש לי בטן או לא?". (ובינתיים, למרות שאני הולכת רק עם בגדים מדגישים, עוד איש לא שאל אותי מיוזמתו אם אני בהריון. חצופים שכאלה. שנים היו שואלים אותי סתם ככה אחרי כל ארוחה כבדה, ועכשיו אין אפילו מתנדב אחד שיחרף את נפשו בשאלה הזאת). הרבה יותר מעניין אותי לדבר עם חברות בהריון, והרבה פחות על דברים שלא קשורים, ואני מגלה חוסר עניין וחוסר סבלנות בולטים בנושאים שמעסיקים חברים שלי. צר עולמי כעולמה של הבייבי שבבטני, ואני פוחדת שאני הופכת להיות משעממת. כשחברות שלי היו בשלב הזה זה פגע בי וגם קצת זלזלתי בהן. מאוד לא רציתי להיות כזאת ולא תיארתי לי שאני אצטמצם ככה (ומצד שני אתרחב לעולמות חדשים). עם יד על הלב, העבודה שלי לא מאוד מעניינת אותי כרגע. יחד עם העייפות הרבה, והעובדה שאני עובדת הרבה מהבית (סמוך למיטה שקורצת לי) יוצא שאני עושה דברים הרבה פחות טוב, עם הרבה פחות חדווה וברגע האחרון. עכשיו תגידו לי, מי זאת ההריונית הזאת, שהשתלטה בכזאת מהירות, ובאופן יסודי כל כך, על האדם שהייתי קודם? והאם אני מתכוונת לשוב אלי מתישהו?
