הרגשת דהיה

[tutida]

הרגשת דהיה

קורה לכם לפעמים שאתם מסתכלים בתמונה של יקירכם שמת ומרגישים שנוכחותו דוהה? כל כך מוזר לי. מצד אחד אני זוכרת הכל, אוהבת אותו, הילדים הם שילוב של שנינו ומזכירים אותו מאוד באופיים ובדמותם, ויחד עם זאת, החיים כה עמוסים, אני חייבת להמשיך בהם ולהחליט הכל לבד, ופתאום יש משקל רב למה שאני והוא דוהה ונדחק... הרי הבטחתי לשמר את דרכו, הבטחתי לעצמי שהוא יהיה חלק מחיינו, והוא תמיד יהיה, אבל מה קורה? האם זה התהליך הטבעי? האם הזמן יוצר את הרגשת הדהיה?

 

[לונה..]

...

גם אם נדמה שהנוכחות שלו דוהה, זה עדיין לא סותר את העובדה שהוא חלק מחייכם ותמיד יהיה. יש תקופות כאלה, של לחץ, מחסור בזמן להתעמק בתוך כל הרגשות הללו, או חוסר יכולת רגשית זמנית להתעסק בזה. מבטיחה לך שאם תשבי כמה שעות ותחשבי עליו אז אוטומטית הנוכחות שלו "תודגש" שוב. הוא יבלוט ויסתובב הרבה במחשבות שלך, כי זה דבר שמעסיק אותך. אבל החיים ממשיכים הלאה, ובסופו של דבר, כל רגע מגיע בזמנו. אם עכשיו את מרגישה פחות, יבואו ימים שתרגישי יותר, הכל הגיוני ולגיטימי פה. ולי זה קרה וקורה הרבה. עד שבאים רגעים מסויימים שאפשר להרגיש את הנוכחות שלה בדרך כל כך חזקה שפשוט אי אפשר להתכחש אליה.

 

[fall to pieces]

לא יכולה להגיד לך

לא עבר מספיק זמן בשביל לדעת מה שכן, אני מקווה שזה בחיים לא יקרה לא רוצה לשכוח כלום לזכור כל פרט ופרט בזמן הקצר מדי שהיה לי איתו בכל אופן אני מניחה שזה תהליך טבעי הזמן ועיסוקי היומיום עושים את שלהם בטוחה שהוא עדיין תופס חלק גדול בחייכם ומחשבותיכם תמיד הוא יהיה שם

 

[רעוּת]

כן...

אני חושבת שככה זה בעצם, החיים ממשיכים, אנחנו די זורמים איתם ומי שמת, הוא נשאר מאחור. עכשיו אני מרגישה את זה אפילו יותר, אני חיה את החיים שלי, אני בצבא (איכסס שביזות יום א' מחר איכססס), ולו כבר אין חלק בעולם הזה שלי, שהמשיך אחרי שהוא נהרג. יש לי את החיים שלי, את השגרה היום יומית שלו כבר אין חלק בה. רק בזכרונות, רק כשאני חושבת עליו, אז הוא עדיין שם, תמיד.

 

[tutida]

תודה

זה מרגיע ומאפס לקבל את תגובתכם. זה משהו שלאחרונה התחלתי לחוש ובדחף רגעי רציתי לשתף אתכם, הציקה לי ההרגשה של ההתרחקות מדמותו של האדם הכה יקר לי. תודה שעניתם. הדהיה שכה מפחידה אותי מביאה אותי לחשוב שאני צריכה לעשות מעשה להנציח, לשמר חזק יותר, כבר איבדתי אותו פעם אחת, לא רוצה לאבד אותו שוב ללחצי היומיום. אני יודעת רק שזו לא תהיה אנדרטה, זה צריך להיות משהו חי, משהו שהוא האמין בו...

 

[acky007]

תותי, ../images/Emo184.gif

אמנם כל אחד מאיתנו נושא עימו את הזכרון ומתמודד איתו בצורה אחרת, אלא שמניסיון אישי וגם משיחות עם מי שעברו שחוו את אובדן בני הזוג, אני רוצה לומר לך שלעיתים אכן נדמה שהזכרון דוהה, רק נדמה שכן הזכרון יש לו חוקים משלו... אני איבדתי את אשתי לפני 17 שנים, מאז הספקתי להתחתן מחדש ולהתגרש, ובעוונותי גם לאבד את בנה של אשתי. גם היום אני חי עם אישה ובכל זאת, הזכרון של אישתי, אותה איבדתי לסרטן בגיל 34, נשאר ונותר בכל פינה ובכל מקום - שיר, פרח, תמונה, מקום, הילד שנותר והתחתן ללא אימו מתחת לחופה..... ואני אומר לך שאין לך "מה לדאוג" בעניין זה, אין סיכוי שהדהייה תהיה לנצח אלא כאשר גם אנחנו עצמנו נדהה..........

שיהיה רק טוב

 

[llb]

זה הפחד הכי גדול שלי...

מפחדת שריקי שלי תישָכח... ולי אין תמונה שלה... רק הזיכרון נותר. (ותמונה של המצבה שלה שתלויה לי בחדר). * מפחדת מהיום הזה... מפחדת שאשכח את קולה... שאשכח את מבטה החודרני והנוקב... שאשכח את מגע ידה... שאשכח את קול צחוקה המתגלגל... את צעדיה המתקרבים... שאשכח איך היא נראית... פשוט מפחיד. הפחד שלך מאוד מובן, מאוד מוכר... צהריים טובים L.L.B

 

[gsol]

ממש ממש ממש לא

הרגשת דהיה ? בכלל לא להיפך הוא הנכון, אצלי הוא חלק מחיינו בכל פעולה שאני עושה אני מתחשבת בדעתו אם היה אוהב או לא , אני מסתכלת בתמונות שללו שפזורות בכל הבית ומרגישה יותר חדות כאילו אני מכירה אותו יותר טוב מאי פעם כאילו יותר מבינה אותו , יותר ויותר חלק ממני ככל שהזמן עובר הכל גובר , (שלושים שנה היינו יחד) אין שניה אחד משעות היום שהוא לא איתי ולא בראשי ולמרות שעברו שנה וחצי אני מרגישה כאילו יום יבוא והוא יחזור אלינו , ואני מאמינה בזה מאמינה בכל כוחי , לא נותנת לו ללכת בשום פנים ואופן ולא משלימה עם החסרון הזה , אני מחפשת דרכים "להחיות אותו" על ידי כך שאני מחפשת עוד תמונות ועוד תמונות , מדברת אליו המון, חולמת עליו אני יודעת בודאות שהוא לא היה אוהב שאני מדברת עליו כי הוא היה אדם מאוד מאוד מאוד צנוע ומופנם, למרות שהיה הרבה מאוד דברים להתגאות בהם , אך תמיד אהב להיות "בצד" לא להתבלט למרות שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים חברים משפחה אני מרגישה בדידות איומה ואני הייתי רוצה למצוא איזה קבוצת תמיכה או סדנא לא הרבה משתתפים בכלל שאפשר לדבר איתם ולשמר את הזכרון של היקירים שלנו אני בעצמי טיפוס מאוד מאוד פרטי זאת אומרת שומרת על פרטיותי לא אוהבת ואף פעם לא אהבתי "חמולות" גם אני וגם היקיר שלי היינו כאלה ממש אותו אופי והייתי רוצה מאוד לעבוד במקום שאוכל לעזור לאנשים, כי יש לי את הכישרון לעזרה לזולת, רק בעזרה אני מוצאת שלווה , אני מרגישה שככה אני ממשיכה את דרכו קשה למצוא מילים אשר יתארו את מה שעובר עלי , בכאב בסבל בגעגועים, אך מי שעבר את זה יודע למה הכוונה