גם אני הקשבתי (../images/Emo18.gif זהירות, חפירה)
לא נעים לי להגיד, אבל אני מרגישה שאני צריכה: כבר כמה זמן אני חושבת ש"דאווין של" קרוב לשחיקה. לא הייתי מקצינה ואומרת ששלומי מחפף אותו, אבל לעומת הביצוע הראשון שלו (למיטב ידיעתי) בערב המחווה השני לאריאל (נמצא באלבום המופע המוקלט "ערב כחול עמוק" שיצא ב-2002)... הביצוע הזה שם את החותמת הסופית על ההתאהבות שלי בשלומי, אפילו שלפניו שמעתי רק את אריק, כולם אומרים ומחר ב"ה. לא הייתי צריכה לשמוע שום דבר נוסף, הייתי שבויה. ישבתי והקשבתי שוב ושוב בפה פעור, לא מאמינה למה שאני שומעת. לנגן ככה ולשיר ככה
בו זמנית, איך זה אפשרי? ולגרום לזה להשמע כאילו זה נשלף מהשרוול ללא הרבה מאמץ.. זה קסם. איזו שליטה. כ"כ הרבה תנופה יש בעיבוד והביצוע שלו, ובכל זאת הוא לא מאבד את השליטה לשנייה, תמיד מחזיק במושכות, יודע בדיוק מה הוא עושה, מתי ולמה, ובכל זאת, בדרך פלא, זה מצליח להשמע רגעי ומאולתר. כזו בנייה של שיר, הגשה. כל מילה מצלצלת בהירה ומוטעמת בקול הכהה שלו. כל הברה, צליל וקישוט במקום ובמינון הנכון, משרתים את הטקסט באופן שרק מעצים את המשמעות והיופי שלו. הערצתי את שלומי על היכולת הזו שלו, וכמובן שזה לא השתנה. ובכל זאת, בביצועים מהשנים האחרונות אני מרגישה שהשיר סוחף את שלומי אחריו. הוא מנגן אותו בקצב מאוד מהיר שגורם לניואנסים קטנים ללכת לאיבוד, ובעוד שבביצוע הראשון הוא נתן לליווי להמרח, האיץ והפחית מהירות כרצונו ובהתאם לשיר, כעת הצלילים קצרים וקטועים יותר והשיר (כמעט) כולו מרגיש כמו מירוץ. התווספו כל מני דברים נחמדים שלא היו בביצוע הראשון: הסולמות היורדים ועולים בפסנתר בפזמון הראשון (המים נוזלים), אלתורים, ששלומי "שוחה" בהם יותר ויותר, שינויים מגניבים בהרמוניה, שורה שנשמטה מהביצוע ההוא (איצקי חש חץ הנמהר...) ועוד. ברור, קשה לחזור שוב ושוב על אותו העיבוד, תו לתו, ולצפות שזה יישאר רענן ומעניין. אבל מה לעשות, הביצוע הראשון כנראה תמיד ישאר אולטימטיבי וחד פעמי מבחינתי, ובכל פעם שאני שומעת את השיר בהופעות, וגם ברדיו אתמול, הוא מרגיש לי מפוספס. דאווין של ביצוע. ונו באמת, בּוי בּוי במקום טֵיי טיי בפזמון השני (הקטע האהוב עלי בשיר)?? לשרוף את הפואנטה, למה לא... מה שכן, הבוי בוי האחרון של אתמול - חבל על הזמן... יכול להיות ששלומי מושפע
מהיידישקייט של נועם ענבר באוי דיוויז'ן..
דומם עם זוג נאהבים, לעומת זאת... אני אוהבת כל ביצוע שלו שאני שומעת יותר מהקודם, כולל זה של אתמול. אמנם זה שיר רגוע ואיטי, אבל השליטה של שלומי מתבטאת בו לא פחות מבשירים מהירים והיסטריים. הוא נותן ביצוע מושקע ומהוקצע מההתחלה ועד הסוף, לא פוסח על שום דבר, גם לא על השירה. והוא שר אותו כ"כ יפה, אתמול באופן מיוחד. אגב, נראה לי קצת משונה
שבמאמר הזה, עושה רושם שקוטנר מתפאר בכך שבשלושת אלבומי המחווה שיצאו, השירים אכן חזרו שוב ושוב, אך לעולם לא יותר מפעם אחת בפי אותו המבצע. שלומי כבר ביצע את שניהם במסגרת זו, אם אני לא טועה. סתם, נראה לי מוזר. קיוויתי לשמוע משהו חדש לגמרי... אחרי שאמרתי את כל זה, ברור שנהניתי בטירוף להקשיב לשלומי אתמול, לא משנה מה. נהניתי לשמוע את התשואות שהוא זכה להן בצדק רב. המון ביצועים אחרים נשמעו לי כ"כ דומים זה לזה, חוזרים על עצמם, מונוטוניים. אלו דברים שלעולם לא אוכל לומר על שלומי, ביחס לאחרים ולעצמו (טפו טפו טפו). ומרינה (מקסימיליאן בלומין) - יצא לי להכיר אותה טיפה במחנה אמנויות בין כתה ז' ל-ח'. כבר אז היא סומנה כתופעת טבע בתחום הג'אז, ידעה לאלתר ולהופיע כמו פרפורמרית ותיקה, ותמיד נראתה לי עליזה ומאוד מאוד נחמדה. מאז המחנה שמעתי עליה לא מעט, בין השאר שהופיעה בפסטיבל הג'אז באילת ושהיא צוברת לה מוניטין. פגשתי אותה פעם אחת בהופעה ולא האמנתי שהיא זכרה וזיהתה אותי. וכך הייתי מאוד מופתעת, ומה לעשות - מאוכזבת, כשראיתי אותה בין הנבחנים לכוכב נולד (האודישנים תמיד משעשעים...). לא ממש יצא לי לראות את התוכנית, אבל מהביצועים שלה ששמעתי לא אהבתי הרבה. הרגיש לי שהיא דג מחוץ למים, שזה לא הבית שלה. אבל מי יודע, עכשיו המדינה כולה מכירה אותה ואת הכשרון שלה, יכול להיות שהיא תוכל להפעיל את זה בעיקר (אם לא רק) לטובתה. יאללה, יצאתי לראות את שלומי בחולון
