הרגע שבו התאהבתם ב..

[פיקסית נצחית]

הרגע שבו התאהבתם ב..

אז כבר סיפרתם מתי אהבתם את רון ואת סנייפ, עכשיו את לגמרי מוזמנים לספר מה היה הרגע שבו אהבתם או חיבבתם או נהנתם או התחברתם ל..

הארי

כן כן, הוא כולה הגיבור של סדרת הספרים הזאת, אבל אני חושבת שזה יהיה לא רע לפתוח עליו דיון

 

[OKDeSign]

בהתחלה, ובקיראות הנוספות

זה לא סוד שאני לא מתה על הארי,
אבל אין מה לעשות, יש לילד יתרונות, והעובדה שכשהוא לא בוכה ומציק הוא ממש מצחיק ושנון ואני אוהבת את זה.
אז בהתחלה כמו כל ילד שקרוא את הסדרה אתה אוהב את הגיבור, והוא באמת היה אחלה
אבל אז הוא עיצבן אותי
ואז, גדלתי לי והתגרתי וקראתי את הסדרה עוד ועוד פעמים ואני לומדת להעריך אותו יותר.
הוא עדיין חוטף מחזור בחמישי ומעצבן אותי, אבל אני מבינה אותו קצת יותר

 

[siriusgirl]

על החמישי כמובן. וגם השאר.

 

[Ayelet 363]

מההתחלה חיבבתי אותו

לקח לאהבה הזו זמן להתפתח, אבל מההתחלה חיבבתי אותו, ובהדרגה אהבתי אותו יותר ויותר (נראה לי שזה חוזר על עצמו בתשובות שלי

).

 

[יעלי1232]

אני אהבתי את הארי מיום ההולדת 11 שלו

שהוא צייר לעצמו עוגה עם נרות וספר בשעון (של דאדלי) את השניות עד חצות ליום ההולדת שלו.
וכשהוא היה בשוק שהוא קוסם.

אומרים עליי שאני אוהבת את כולם, זה כמעט נכון (להוציא האנשים הרעים, ראו תגובה למעלה)
אבל באמת אהבתי את הארי.
הוא גרם לי לרצות להביא לו סטירה כשהוא היה קראנקי הארי במסדר, אבל זה היה בעיניי ממש ממש מובן, ויותר משכעסתי עליו הבנתי אותו ורציתי לחבק אותו (בזהירות, תכלס הוא היה מתעצבן . אז פשוט... נו, הבנתם)

אני לא חושבת שהיה שלב שלא אהבתי אותו.
היו רגעים שאהבתי אותו, והיו רגעים שיותר.

 

[purpleknight]

מהפרק השני

ברגע שהציגו את החיים שלו אצל הדרסלים. מצטערת, אני אוהבת לרחם על דמויות.

 

[SLD4E]

לקח הרבה מאוד זמן

בכיתה ב' שקראתי בפעם הראשונה את הספר הראשון שנאתי את הארי. ממש. הדמות שלו פשוט עצבנה אותי. ובגללו הפסקתי לקרוא אחרי הספר הראשון

אחרי כמה שנים כשהחלטתי לקרוא את הספר שוב הוא התחבב עליי קצת יותר

(באותה התקופה גם היה לי קראש מטורף על דניאל רדקליף וזה גרם לי לחבב את הדמות של הארי אפילו ויתר

)
אני מניחה שעם הזמן אהבתי אותו יותר ויותר.. הוא עדיין מציק לפעמים ואני בהחלט לא חושבת שהוא הדמות הטובה ביותר של רולינג.. אבל בערך בגיל 12 הפסקתי לשנוא אותו

 

[מרבה ידיים]

בסמטת דיאגון

יכולתי ממש להרגיש את מה שעובר עליו, את ההסתובבות פעורת העיניים בין כל החנויות הקסומות, את החשש בקניית השרביט מאוליבנדר המוזר ואת כל העולם הקסום שלפתע נפרש לעיניו.
זה מועבר נפלא בספר אבל אני חושבת שבמקרה הזה הסרט נתן לזה ערך מוסף וע"י ההתחברות לרדקליף בן ה11 זה עזר להתחבר להארי של הספר.

 

[siriusgirl]

הוא מקבל קרדיט

שמגיע לרולינג, את יודעת

 

[Lady of the masks]

האמת היא שמאוד אהבתי את הארי

בהתחלה. הוא היה ילד נבון וסקרן-ובתור מישהי שהתחילה את הספרים בגיל 11 בערך, זכור לי כמה התרשמתי מזה שסוף סוף מציגים ילד בן 11 כמו שהוא, כי לפני כן תמיד כשקראתי סיפרי ילדים, הילדים היו מאוד אני רוצה לאמר טיפשים-אבל הגיוני יותר לאמר, שהם נכתבו מנקודת מבט מבוגרת-ובדרך בה מבוגר רואה ילד-ולא תמיד המבוגר מעריך את הילד בדייקנות רבה מאוד.
התלהבתי איתו לגלות שהוא קוסם, התרגשתי לבקר איתו בסימטת דיאגון. אז הינו דומים מאוד בצורת החשיבה שלנו.
אלא שהשנים חלפו-ובחרנו נתיבי התפתחות שונים, אני מניחה ,הארי צמח להיות מישהו שהתחברתי עליו פחות ופחות, אם זה הראיה המאוד מוגבלת שלו לשחור- לבן. אם זה חוסר ההיגיון, בעיקר כשזה מגיע למעשי גבורה לא נחוצים-או סתם חוסר הפרפקציוניזם שלו, ואי הרצון ללמוד ולדעת.
עדיין אהבתי אותו לפרקים, למרות כל זה-פשוט התחברתי הרבה פחות, להתנהגות וצורת המחשבה שלו.
ואגב דווקא בחמישי הוא ממש לא מפריע-אולי כי לו זו היתי אני במקומה, היתי נוהגת יותר גרוע.

 

[אלנור ליאדון]

להארי יש פשוט את המשפטים האלה

שאחריהם אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו\להזדהות איתו\לצחוק ממש: (כל הציטוטים מהזיכרון)
ספר 2: הארי חשב שאם סנייפ היה מסתכל עליו ככה הוא כבר היה בורח לקצה השני של לונדון

ספר 6 : "אבל אתה נורמלי" (הארי בהפגנה נוספת של חוסר מוחלט בגזענות) "זה רק שיש לך איזושהי בעיה"

ויש עוד מלא אז המשך יבוא...

 

[יעלי1232]

הבעיה הפרוותית

 

[8דושנקה8]

מהרגע הראשון

אני חושבת שאי אפשר שלא להתאהב בהארי של הספר הראשון.
הדרסלים, החששות לקראת הלימודים בהוגוורטס, הסירוב להתחבר עם דראקו ("אני חושב שאני מסוגל להבחין בסוג הלא נכון בכוחות עצמי, תודה"), ההצלה של הרמיוני מהטרול, הראי של ינפתא, אבן החכמים. (והיה אמור להיות כאן פירוט יותר ארוך אבל יש יותר מידי דוגמאות ואני צריכה לסיים)

 

[siriusgirl]

אין לי שמץ של מושג

אני חושבת שעברתי התפכחות. אולי זה כי כבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא את הסדרה באופן אינטנסיבי?
כי אני זוכרת שבהתחלה אהבתי אותו. אהבתי אמרתי? תנו לי להבהיר את גודל הפאתטיות. נראה לי שהייתי בכיתה ז' כשהתחילו לרוץ שמועות מטופשות על מותו של הארי. ברור שהגבתי בהגיון, אמרתי לחברה שלי שאם רולינג הורגת אותו, אני קופצת מעזריאלי

.
אז אמנם לא הייתי עושה את זה בפועל, אבל לא לחלוטין צחקתי

.
התבגרתי איתו, רוב הזמן הגילאים שלנו תאמו ואני מאמינה שזה עוד יותר חיבר אותי לסדרה. והוא היה הגיבור ודי קראתי עליו 37348798 עמודים אז...מתחברים. וכנראה היה פה יותר אבל אני כבר לא מרגישה את זה ולכן לא מצליחה לנסח נורמלי.
ואיפשהו בדרך, איבדתי את זה.
אני לא חושבת שהיום אני שונאת אותו, כמו שפשוט לא אכפת לי ממנו. הוא מצטייר בעיניי כקצת פלאקטי, קצת תלותי ונודניק, ולא רואה בו שומדבר שגרם לי לבסס סביבו את החיים שלי. דראקו לעומת זאת...