princhipeta
New member
הרגע הפרטי שלנו...
אני אוהבת את השמש. יותר מכל דבר אחר בטבע,אני הכי אוהבת את השמש. אולי חוץ מהפרח ההוא, הנדיר שהבאת לי פעם, לא בטוחה. ב 5 וחצי אני יוצאת מהחדר והיא צובעת את השמיים בצבעיה המרהיבים. מעל גדרות הבסיס, היא עולה ביופי חצוף, כאילו צועקת לעולם, "אתם יכולים לקחת ממנה הכל, אבל לא את השמש!" ולאט לאט היא פורשת את כנפיה האינסופיות וצובעת את העננים הנמוכים בסגול וורוד בהיר, גורמת לי לחייך חיוך עצוב. וכשהיא כבר עולה בשיא תפארתה, היום מתחיל, ולפני שאני אפילו שמה לב הנה היא שוב, מאיימת להפרד בצד השני של הבסיס. ושוב מעל לגדרות הגבוהים, אותה שמש נעלמת, עוד יום נגמר. שתדעי שכל פעם שאני רואה את הצבעים האלו אני חושבת עליך. יש בי מן צביטה קטנה בלב, כי אני זוכרת איך אמרת לי פעם, מזמן, "ילדה שלי, השמיים הם הרגע הפרטי שלנו, אף אחד לא יקחח את זה מאיתנו לעולם", ואני חייכתי ושמחתי כי זה היה כ"כ רומנטי. ועכשיו בבקרים האלו, החוסר בך מוחשי עד כדי כאב. איפה היידים שלך עכשיו? איפה את? ובא לי לצרוח לשמש שתעלם לתמיד, כי בלעדיה, אין לי עוד אור בחיי.
אני אוהבת את השמש. יותר מכל דבר אחר בטבע,אני הכי אוהבת את השמש. אולי חוץ מהפרח ההוא, הנדיר שהבאת לי פעם, לא בטוחה. ב 5 וחצי אני יוצאת מהחדר והיא צובעת את השמיים בצבעיה המרהיבים. מעל גדרות הבסיס, היא עולה ביופי חצוף, כאילו צועקת לעולם, "אתם יכולים לקחת ממנה הכל, אבל לא את השמש!" ולאט לאט היא פורשת את כנפיה האינסופיות וצובעת את העננים הנמוכים בסגול וורוד בהיר, גורמת לי לחייך חיוך עצוב. וכשהיא כבר עולה בשיא תפארתה, היום מתחיל, ולפני שאני אפילו שמה לב הנה היא שוב, מאיימת להפרד בצד השני של הבסיס. ושוב מעל לגדרות הגבוהים, אותה שמש נעלמת, עוד יום נגמר. שתדעי שכל פעם שאני רואה את הצבעים האלו אני חושבת עליך. יש בי מן צביטה קטנה בלב, כי אני זוכרת איך אמרת לי פעם, מזמן, "ילדה שלי, השמיים הם הרגע הפרטי שלנו, אף אחד לא יקחח את זה מאיתנו לעולם", ואני חייכתי ושמחתי כי זה היה כ"כ רומנטי. ועכשיו בבקרים האלו, החוסר בך מוחשי עד כדי כאב. איפה היידים שלך עכשיו? איפה את? ובא לי לצרוח לשמש שתעלם לתמיד, כי בלעדיה, אין לי עוד אור בחיי.
