הרגע הזה ש...

[פיקסית נצחית]

הרגע הזה ש...

פשוט גרם לכם לשמוח!!!

 

[nhpiano]

וואי,

לגמרי כשהרמיוני כיסחה את מאלפוי בשלישי

וחוויית הזיקוקין של האחים וויזלי בחמישי

 

[אלנור ליאדון]

מוסיפה

החילוץ של הארי בחמישי
ה"אתה רואה" של טונקס בסוף השישי
המבחן בגרות שהארי עושה פטרונוס מול אמברידג' בחמישי
ההתחלה של המועדון בחמישי
הציפורים שהרמיוני שלחה על רון בשישי (חיוךנקמני)
ודי הרבה סופים של משחקי קווידיץ

 

[רוזי ק]

וגם

כשהאגריד עושה זנב חזיר לדאדלי, כשהארי מקבל מכתב מסיריוס בסוף השלישי ורון מקבל את פיגווידג'ן והרגע שבו לופין מודיע לאנשים בבקתת הצדפים שנולד לו ילד.

 

[Ayelet 363]

יש הרבה

רק מעט:
כשהארי ורון נהיו חברים של הרמיוני
כשהארי התחיל לשחק קווידיץ'
כשהארי נהיה הקפטן
כשרון והארי השלימו בספר הרביעי
כשהארי חזר אחרי שחשבו שהוא מת

 

[OKDeSign]

ואי כל מה שאמרו

וגם,
שהארי מקבל את המכתב מהוויזלים בשני
שדמבלדור מספר להארי על הגרבים
שהארי "קולט" שהרמיוני ורון נרדמו שהם מחזיקים ידים

בטח עוד מליון ואחד דברים ששכחתי

 

[פיקסית נצחית]

וכמה משלי-

כשרון שיחזר את מאלפוי בתור נמייה מדלגת
כשהרמיוני הייתה הבחורה הכי יפה בנשף (שטחית שכמותי)
כשדמבלדור בא לאסוף את הארי
הנשיקה של הרמיוני ורון
כשהארי חשב שהוא עומד ללכת לגור עם סיריוס

ולגמרי כל מה שאתם כתבתם..

 

[siriusgirl]

חייבת לציין

שרולינג יכולה לומר מה שבא לה, אבל לקונספירציית סינדרלה הזו לא ממש האמנתי.
נו באמת, הרמיוני הכי יפה בנשף?

מצד שני, כל סצנת הנשף עצבנה אותי. חיכיתי לסרט כדי להבין מה הן גלימות נשף, ומה קיבלתי? פחחח שמלות מעצבים.
(כי אם כבר שטחיות)
(וגם לסירוס שנראה טוב חיכיתי!)

 

[siriusgirl]

וואו

או שזה הזכרון שלי, או שלא היו כאלו. איך ספר יכול לגרום לי לשמוח?
אני חושבת שהספר בוודאות הצחיק אותי המון ו"עשה טוב",
אני יודעת שהיו רגעים שהרגשתי הקלה מטורפת, בחלק האחרון של הסדרה כשנראה היה שקורים דברים לא הכי משהו ולפעמים התבדיתי.
אני זוכרת צביטה קטנה כשהאגריד הביא להארי את האלבום עם תמונות ההורים שלו,
ורגעים כמו אלו שבהם מולי פולטת בלי מודעות (ודווקא בגלל זה) שהארי הוא כמו בן שלה
אבל שמחה? לא זוכרת.
ואולי אני סתם כבדה

 

[siriusgirl]

וואו

או שזה הזכרון שלי, או שלא היו כאלו. איך ספר יכול לגרום לי לשמוח?
אני חושבת שהספר בוודאות הצחיק אותי המון ו"עשה טוב",
אני יודעת שהיו רגעים שהרגשתי הקלה מטורפת, בחלק האחרון של הסדרה כשנראה היה שקורים דברים לא הכי משהו ולפעמים התבדיתי.
אני זוכרת צביטה קטנה כשהאגריד הביא להארי את האלבום עם תמונות ההורים שלו,
ורגעים כמו אלו שבהם מולי פולטת בלי מודעות (ודווקא בגלל זה) שהארי הוא כמו בן שלה
אבל שמחה? לא זוכרת.
ואולי אני סתם כבדה

 

[Ayelet 363]

אמנם היו לי הרבה רגעים כאלה

אבל אני די מזדהה עם מה שכתבת. אני חושבת שהסיבה למה אני מרגישה כך היא כי אלה אמנם ספרים שמתחילים קלילים לדעתי, אבל העלילה שלהם נהיית יותר ויותר רצינית ויותר ויותר עצובה (זה לא מדוייק לגמרי לדעתי, כי אני חושבת שבספר הראשון היא נהייתה יותר שמחה, אבל אני חושבת שבכללי זה כך).

 

[Miss Lavet]

רציתי לכתוב דבר אחד אבל בסוף הייתי חייבת

לכתוב שניים:

1. כשרמוס סיפר על הולדת טדי

2. כשהארי קיבל את המכתב מהוגוורטס (אני עדיין זוכרת ומרגישה את זה כמו הילדה בכיתה א' שהייתי שזה פשוט... נתן לי תקווה ואמונה)

ועכשיו הבנתי שאני חייבת עוד אחד: המשפט האחרון בפרק הראשון בספר הראשון: "הוא לא היה יכול לדעת שבאותו רגע ממש, אנשים שהתכנסו בחשאי בכל רחבי המדינה הרימו כוסות ואמרו בשקט 'לחיי הארי פוטר- הילד שנשאר בחיים" וכמובן המשפט הבא מאותו פרק מפורסם מפי מקגי: "האנשים האלה לעולם לא יצליחו להבין אותו! הוא יהיה מפורסם-אגדה- אני לא אופתע אם היום הזה יוכר בתור 'יומו של הארי פוטר' ייכתבו עליו ספרים- כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו"... והיא לא ידע כמה שהיא צדקה