היי, חדשה פה
הרגעים שלי - הרבה מהם כתבו פה וזה מזכיר לי אותם, שנים שלא קראתי את הספרים אז אני לא זוכרת כל כך..
1. קוויריל בספר 1, ממש ממש לא ראיתי את זה קורה..
2. כשהבסיליסק תקף את הרמיוני והיא הפכה לאבן, משום מה לא חשבתי שזה יקרה.. טוב זה פחות הלם האמת...
3. ג'יני! שהיא זו שפתחה את הספר! הייתי בהלם! וזה שרידל הוא וולדמורט. היום זה מובן מאליו אבל כשקראתי את הספר זה עוד היה כל כך בהתחלה ובכלל לא האמנתי שרידל רע ושזה וולדומורט..
4. כשהעכברוש של רון הוא בעצם פטיגרו! הייתי בהלם בהלם! וזה שסיריוס הוא בעצם טוב, בחיים לא תיארתי לעצמי את זה, וגם שלופין הוא איש זאב.
5. מפתח המעבר לבית הקברות בספר 4, זה היה מממממממההההה אחד גדול, לא ראיתי את זה מגיע.
6. מודי- קראוץ'
7. כשסיריוס מת - זה היה הגיוני כי רולינג לא יכלה לתת סוף טוב להארי ולו אבל זה היה הלם טוטאלי.
8. כשסנייפ הרג את דמבלדור. פשוט לא האמנתי. כל הספר השביעי חיכיתי לראות אותו חוזר מהמתים איכשהו.. פשוט לא האמנתי בשום צורה שזה אמיתי. יותר משהיה לי קשה להאמין שסנייפ רע, היה לי קשה להאמין שדמבלדור באמת מת..
9. היו מלא תיאוריות שסנייפ הכיר את לילי ושבגלל זה הוא שנא את ג'יימס, אבל לא תיארתי לעצמי שהם הכירו מההתחלה..
10. כל המוות בספר השביעי - הדוויג! כאילו, מה?! ופרד.. זה היה נורא, וזה שגם לופין וגם טונקס מתו והשאירו את הילד שלהם לבד.. הייתי פחות בהלם ויותר ממש עצובה.
