אשרייך..
אני אוהב את מה שביאליק כתב על הרב קוק :
"הדברים שאני כותב יותר מסוגננים משל הרב, אולם איך אני מגיע לכך? אני כותב פעם אחת, מתקן, מוחק, משנה, ומעתיק פעמים מספר ומלטש את הדברים ושוב כותב, עד שהדבר יוצא מתוקן. אולם לא כן הרב, ידוע לי שכל מה שמדפיסים משלו, זהו כפי מה שכתב הרב בקולמוס ראשון, ולכתוב כך בפעם הראשונה, יכול היה הרב קוק בלבד" (מלאכים כבני אדם עמ' 358)."
וזה על השפעה על זבוטינסקי [מצוטט מויקיפדיה] :
העיתונאי העברי אייזיק רמבה כתב: "עמידת הגבורה של הרב קוק.. חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי ,'אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה', הרהר, 'ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר...'. "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית" טלגרף אל הרב...". ז'בוטינסקי כינה את הרב "כהן גדול... נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'".
וסיפור מפורסם נוסף העל היחס שחש אליו הסופר י"ח ברנר:
" הסופר נחום גוטמן העיד כי בעיני אנשי הרוח של יפו "הרב קוק היה אישיות נערצה מאוד", אך נראה שהערצה זו הייתה מעורבת ברתיעה: אף שהרב דיבר עברית רהוטה ונשא דרשות בלשון צחה, הוא היה רב דתי בעל חזות יהודית מזרח אירופית מסורתית, ואילו הם - חילונים שפרקו את עול הדת. ועוד מספר גוטמן, כי פעם אחת הציע עגנון לאנשים שהתכנסו בביתו של ש' בן ציון לגשת לביתו של הרב קוק לתפילת מנחה. מקצת הנוכחים לא הסכימו בטענה שאינם דתיים - ובהם גם י"ח ברנר. אלא שהוא לא נשאר בבית בן ציון, כפי שעשו אחרים, אלא קם והלך לביתו של הרב קוק, ואף ליווה אותו לבית הכנסת - במרחק מסוים מאחוריו, כשהוא "מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק." הליכה זו של ברנר בטביעות עקביו של הרב קוק משקפת את יחסו המורכב אל הרב: מצד אחד - דברי ביקורת על "הנחותיו המבולבלות וחזיונותיו המופרכים", על "אופטימיות חיצונית הטובעת בעולם האור"; ומצד שני דברי שבח לרב כאדם "בעל נפש, ונפש סוערת, הומייה... מכה גלים". ברנר העריך את הראי"ה קוק כאישיות יוצאת דופן "במחנה רבני ישראל", אך טען כי אין זה מן הראוי "לעשותו בחייו ובפניו גאון וקדוש."
אחחח הרב קוק, אם רק אנשים היו יודעים..