הרביעי בנובמבר.
כשמגיע הרביעי בנובמבר, כל שנה בשמונה השנים האחרונות, איש שואל את חברו היכן הוא היה כשזה קרה. ובכן, אני זוכרת היטב היכן הייתי, מה עשיתי וכיצד הרגשתי. אולי כי הכאב נשאר טבוע בי עד היום. ולא רק בי. זה כאב של עם שלם, שכרוך במחשבה של מה היה קורה אם הוא היה כאן היום… כל-כך קשה לשאת במחשבה שיגאל עמיר למעשה שינה את ההיסטוריה בשלוש יריות. אוחח. זה כואב ואין מילים. ים של שאלות ללא מענה, אוקיינוס של תחושות וחור. חור כל-כך גדול שנדמה שלא יצטמצם לעולם. אז היכן אני הייתי כשזה קרה? הייתי ילדה בכיתה ד', האחים שלי כבר ישנו, אני ניהלתי שיחה עם הבייביסיטר ששמרה עלינו. תוך כדי צפינו, היא ואני, בטלויזיה, הראו את העצרת המפוצצת באנשים. אני זוכרת שניסיתי, עלק, לחפש את אמא ואבא שלי בין כל הקהל. אבא ואמא שלי היו בעצרת, כן, ודיברתי איתם אחרי שהם יצאו ממנה, והם היו נשמעים כל-כך מאושרים, את זה אני זוכרת. אמרו שזה היה מדהים, שהיו כל-כך הרבה אנשים ושנתראה מחר. "לילה טוב, עדידוש". כן, לילה טוב ממש. מה חבל שכל-כך הרבה קרה בלילה הגורלי הזה. הלכתי לצחצח שיניים, נפרדתי מהבייביסיטר בנשיקה, והלכתי לישון. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את אבא בא להעיר אותי בבוקר, כמו כל בוקר, רק שבבוקר הזה היה לו עצב בעיניים. עצב של שוק, הלם, תדהמה. "בוקר טוב, עדי" הוא עמד, ואני התרוממתי למצב ישיבה בתוך מיטת הקומותיים הישנה שלי שאהבתי כל-כך. "את יודעת מה קרה אתמול בלילה? את לא תאמיני…" אני זוכרת ששפשפתי את העיניים, עוד לא בדיוק התעוררתי, אבל המחשבה הראשונית שעלתה בראשי היא שקרה משהו לסבא או לסבתא שלי. פחדתי במימדים שלא אוכל לתאר. "מה קרה?" שאלתי, ובלעתי את הרוק כל חצי שניה בערך. הלב שלי דפק במהירות. אני לא אשכח. "אתמול, אחרי העצרת, בא איזה איש וירה ברבין. ניסו להחיות אותו, אבל לא הצליחו. רבין מת." אני זוכרת שלקחו לי כמה שניות לעכל את העניין, אך כמעט מיד קפצתי מהמיטה ורצתי לטלויזיה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלויזיה, מחובקת עם אחותי הקטנה, ואחי הקטן שכב בספה השניה, ספק ישן ספק ער. לאמא שלי היו עיניים אדומות, כל-כך אדומות שזה היה מפחיד. "היי עדיצ'וץ' שלי" היא חייכה אלי חיוך עצוב, "אבא סיפר לך?" "כן" אמרתי, התיישבה על ידה ועל יד אחותי הקטנה. ניסיתי להקשיב למה שהטלויזיה מראה. לא הבנתי כמעט כלום. כלומר, הבנתי, אבל זה היה יותר מדי בשביל ילדה בכיתה ד' בתור דבר ראשון על הבוקר. מבולבלת אני חושבת שהייתי. כן, נדמה לי ש'מבולבלת' זו המילה המתאימה. אחרי הבוקר הזה, יש לי זיכרונות מטושטשים, שהלכתי לביה"ס ובדרך פגשתי את עדי, חברה טובה שלי מהכיתה. דיברנו על מה שקרה, ושתינו היינו די בהלם. כל האנשים ברחוב היו נראים בהלם. אנשים עם פרצופים עצובים. ושקט. פתאום כמעט ולא היו מכוניות ברחוב, כאילו החיים עשו פסק זמן לרגע אחד קטן. כשהגענו לביה"ס, אני זוכרת שהיתה לנו שעה ראשונה שיעור אמנות. גם אותו אני זוכרת במטושטש, אבל אני כן זוכרת שאמרו לנו לצייר את מה שאנחנו מרגישים על מה שקרה, או משהו כזה. כולם ציירו את רבין, ציירו אקדח, כתבו סיסמאות 'כן לשלום, לא לאלימות'… ואני זוכרת אותי יושבת, עם צבעי פנדה ביד, לא יודעת מה לצייר. ציור אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל לפחות ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לצייר. לפחות זה. הפעם אפילו זה לא. אני כן זוכרת שהמורה ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני צריכה עזרה, ואני התחלתי לבכות. גם היא היתה על סף בכי כשהיא ראתה אותי. לא אהבתי את המורה הזו, כי היא היתה צעקנית מדרגה ראשונה, אבל באותן שניות פשוט התחשק לי לחבק אותה. הלכתי לשירותים ושטפתי את הפנים. אני לא זוכרת מה היה בהמשך היום בביה"ס, אבל אני כן זוכרת שבאחה"צ של אותו היום הלכנו אחי הקטן, אמא שלי ואני לכיכר מלכי ישראל, שמיד אחרי כן הפכה לכיכר רבין, והדלקנו נרות נשמה. האווירה בכיכר היתה עכורה, זה היה נדמה כאילו השמים בוכים. כן, השמים היו אפורים, כאילו עוד שניה עומד לרדת גשם, אבל לא. ובני נוער בוכים, ואנשים, וכיכר מלאה בנרות. עצוב. אני זוכרת שאמא שלי ואני התחלנו לבכות, אמא שלי החזיקה לי ולאחי את היד. תחושת בלבול וחנק שאי אפשר להסביר. אני זוכרת גם שבשבת שאחרי זה, נסענו לבית של לאה רבין וגם שם הדלקנו נרות. מתחת לבניין היו הרבה אנשים, כל אחד הדליק נר, והיו שם נרות שדלקו ודלקו ודלקו, היה נדמה כאילו האש לא מוכנה להיכבות. עוד משהו שאני זוכרת, שמאוד החמיא לי, זה ששבוע אחרי הרצח שלחתי מכתב ללאה רבין, עם השיר הבא שכתבתי: 5.11.95 רבין הוא לוחם אמיץ שנלחם ולא מחמיץ. איך דבר כזה קרה קשה לי לעכל איך דבר כזה קרה לכל עם ישראל? קמתי בבוקר ושמעתי את הבשורה. קמתי בבוקר והרגשתי נורא. רבין היה איש טוב, עם לב זהב, הוא היה איש טוב שהקדיש לשלום את כל חייו. הוא רצה להביא שלום לכל עם ישראל, הוא היה איש טוב תודה לאל! רבין היה איש נהדר שאף פעם לא וויתר, הוא היה איש נהדר שרצה שלום ולא יותר. רבין לא היה איש רגיל. הוא היה איש טוב, ויהיה תמיד. אני בשוק, וקצת קשה לי לקלוט. אני בהלם, וקצת קשה לי לדקלם. איך דבר נורא קרה לכל עם ישראל, איזה אסון קרה, אני לא מסוגלת לעכל. וחודש אחרי הרצח, בערך, לאה רבין שלחה לי מכתב ובו היא הודתה, כמו לכל מי ששלח לה מכתב, על התמיכה. חודש וחצי אחרי הרצח, בערך, לאה רבין התקשרה למשרד של אבא שלי, היא חשבה שזה המספר של הבית שלנו כנראה, כי היא ביקשה אותי, אבל כשהיא הבינה שזה אבא שלי היא אמרה לו שהמכתב שלי ריגש אותה מאוד, אחד מהמכתבים שהרעידו לה את הלב. ואוו. אני כותבת את זה עכשיו, ויש לי צמרמורת. באמת. הרביעי בנובמבר היום, 2003. שמונה שנים מאז הרצח. אני זוכרת כל-כך הרבה, וכואבת עדיין, למרות שהזמן עבר. בינינו, קשה להאמין כמה עבר מאז. שמונה שנים. שמונה שנים ובהם קרה כל-כך הרבה, אבל כל-כך מעט. וכשהייתי ביום שבת בכיכר, כמו כל שנה שאני הולכת, ולא מוכנה לפספס לא משנה מה, כששרנו את 'התקווה' בסוף, נהיה לי עור ברווז וצמרמורת ענקית עברה בגופי. חשבתי עליו. על מה היה קורה אם הוא היה חי היום. אם הוא היה רואה את כל ה- 200 אלף אנשים שבאו לכיכר שקרוייה על שמו, זוכרים, לא שוכחים, ובטח ובטח שלא סולחים. גם אני לא. גם אני לא שוכחת, ולא סולחת. יהי זיכרו ברוך.
[ואיפה אתם הייתם כשזה קרה
]
כשמגיע הרביעי בנובמבר, כל שנה בשמונה השנים האחרונות, איש שואל את חברו היכן הוא היה כשזה קרה. ובכן, אני זוכרת היטב היכן הייתי, מה עשיתי וכיצד הרגשתי. אולי כי הכאב נשאר טבוע בי עד היום. ולא רק בי. זה כאב של עם שלם, שכרוך במחשבה של מה היה קורה אם הוא היה כאן היום… כל-כך קשה לשאת במחשבה שיגאל עמיר למעשה שינה את ההיסטוריה בשלוש יריות. אוחח. זה כואב ואין מילים. ים של שאלות ללא מענה, אוקיינוס של תחושות וחור. חור כל-כך גדול שנדמה שלא יצטמצם לעולם. אז היכן אני הייתי כשזה קרה? הייתי ילדה בכיתה ד', האחים שלי כבר ישנו, אני ניהלתי שיחה עם הבייביסיטר ששמרה עלינו. תוך כדי צפינו, היא ואני, בטלויזיה, הראו את העצרת המפוצצת באנשים. אני זוכרת שניסיתי, עלק, לחפש את אמא ואבא שלי בין כל הקהל. אבא ואמא שלי היו בעצרת, כן, ודיברתי איתם אחרי שהם יצאו ממנה, והם היו נשמעים כל-כך מאושרים, את זה אני זוכרת. אמרו שזה היה מדהים, שהיו כל-כך הרבה אנשים ושנתראה מחר. "לילה טוב, עדידוש". כן, לילה טוב ממש. מה חבל שכל-כך הרבה קרה בלילה הגורלי הזה. הלכתי לצחצח שיניים, נפרדתי מהבייביסיטר בנשיקה, והלכתי לישון. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את אבא בא להעיר אותי בבוקר, כמו כל בוקר, רק שבבוקר הזה היה לו עצב בעיניים. עצב של שוק, הלם, תדהמה. "בוקר טוב, עדי" הוא עמד, ואני התרוממתי למצב ישיבה בתוך מיטת הקומותיים הישנה שלי שאהבתי כל-כך. "את יודעת מה קרה אתמול בלילה? את לא תאמיני…" אני זוכרת ששפשפתי את העיניים, עוד לא בדיוק התעוררתי, אבל המחשבה הראשונית שעלתה בראשי היא שקרה משהו לסבא או לסבתא שלי. פחדתי במימדים שלא אוכל לתאר. "מה קרה?" שאלתי, ובלעתי את הרוק כל חצי שניה בערך. הלב שלי דפק במהירות. אני לא אשכח. "אתמול, אחרי העצרת, בא איזה איש וירה ברבין. ניסו להחיות אותו, אבל לא הצליחו. רבין מת." אני זוכרת שלקחו לי כמה שניות לעכל את העניין, אך כמעט מיד קפצתי מהמיטה ורצתי לטלויזיה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלויזיה, מחובקת עם אחותי הקטנה, ואחי הקטן שכב בספה השניה, ספק ישן ספק ער. לאמא שלי היו עיניים אדומות, כל-כך אדומות שזה היה מפחיד. "היי עדיצ'וץ' שלי" היא חייכה אלי חיוך עצוב, "אבא סיפר לך?" "כן" אמרתי, התיישבה על ידה ועל יד אחותי הקטנה. ניסיתי להקשיב למה שהטלויזיה מראה. לא הבנתי כמעט כלום. כלומר, הבנתי, אבל זה היה יותר מדי בשביל ילדה בכיתה ד' בתור דבר ראשון על הבוקר. מבולבלת אני חושבת שהייתי. כן, נדמה לי ש'מבולבלת' זו המילה המתאימה. אחרי הבוקר הזה, יש לי זיכרונות מטושטשים, שהלכתי לביה"ס ובדרך פגשתי את עדי, חברה טובה שלי מהכיתה. דיברנו על מה שקרה, ושתינו היינו די בהלם. כל האנשים ברחוב היו נראים בהלם. אנשים עם פרצופים עצובים. ושקט. פתאום כמעט ולא היו מכוניות ברחוב, כאילו החיים עשו פסק זמן לרגע אחד קטן. כשהגענו לביה"ס, אני זוכרת שהיתה לנו שעה ראשונה שיעור אמנות. גם אותו אני זוכרת במטושטש, אבל אני כן זוכרת שאמרו לנו לצייר את מה שאנחנו מרגישים על מה שקרה, או משהו כזה. כולם ציירו את רבין, ציירו אקדח, כתבו סיסמאות 'כן לשלום, לא לאלימות'… ואני זוכרת אותי יושבת, עם צבעי פנדה ביד, לא יודעת מה לצייר. ציור אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל לפחות ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לצייר. לפחות זה. הפעם אפילו זה לא. אני כן זוכרת שהמורה ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני צריכה עזרה, ואני התחלתי לבכות. גם היא היתה על סף בכי כשהיא ראתה אותי. לא אהבתי את המורה הזו, כי היא היתה צעקנית מדרגה ראשונה, אבל באותן שניות פשוט התחשק לי לחבק אותה. הלכתי לשירותים ושטפתי את הפנים. אני לא זוכרת מה היה בהמשך היום בביה"ס, אבל אני כן זוכרת שבאחה"צ של אותו היום הלכנו אחי הקטן, אמא שלי ואני לכיכר מלכי ישראל, שמיד אחרי כן הפכה לכיכר רבין, והדלקנו נרות נשמה. האווירה בכיכר היתה עכורה, זה היה נדמה כאילו השמים בוכים. כן, השמים היו אפורים, כאילו עוד שניה עומד לרדת גשם, אבל לא. ובני נוער בוכים, ואנשים, וכיכר מלאה בנרות. עצוב. אני זוכרת שאמא שלי ואני התחלנו לבכות, אמא שלי החזיקה לי ולאחי את היד. תחושת בלבול וחנק שאי אפשר להסביר. אני זוכרת גם שבשבת שאחרי זה, נסענו לבית של לאה רבין וגם שם הדלקנו נרות. מתחת לבניין היו הרבה אנשים, כל אחד הדליק נר, והיו שם נרות שדלקו ודלקו ודלקו, היה נדמה כאילו האש לא מוכנה להיכבות. עוד משהו שאני זוכרת, שמאוד החמיא לי, זה ששבוע אחרי הרצח שלחתי מכתב ללאה רבין, עם השיר הבא שכתבתי: 5.11.95 רבין הוא לוחם אמיץ שנלחם ולא מחמיץ. איך דבר כזה קרה קשה לי לעכל איך דבר כזה קרה לכל עם ישראל? קמתי בבוקר ושמעתי את הבשורה. קמתי בבוקר והרגשתי נורא. רבין היה איש טוב, עם לב זהב, הוא היה איש טוב שהקדיש לשלום את כל חייו. הוא רצה להביא שלום לכל עם ישראל, הוא היה איש טוב תודה לאל! רבין היה איש נהדר שאף פעם לא וויתר, הוא היה איש נהדר שרצה שלום ולא יותר. רבין לא היה איש רגיל. הוא היה איש טוב, ויהיה תמיד. אני בשוק, וקצת קשה לי לקלוט. אני בהלם, וקצת קשה לי לדקלם. איך דבר נורא קרה לכל עם ישראל, איזה אסון קרה, אני לא מסוגלת לעכל. וחודש אחרי הרצח, בערך, לאה רבין שלחה לי מכתב ובו היא הודתה, כמו לכל מי ששלח לה מכתב, על התמיכה. חודש וחצי אחרי הרצח, בערך, לאה רבין התקשרה למשרד של אבא שלי, היא חשבה שזה המספר של הבית שלנו כנראה, כי היא ביקשה אותי, אבל כשהיא הבינה שזה אבא שלי היא אמרה לו שהמכתב שלי ריגש אותה מאוד, אחד מהמכתבים שהרעידו לה את הלב. ואוו. אני כותבת את זה עכשיו, ויש לי צמרמורת. באמת. הרביעי בנובמבר היום, 2003. שמונה שנים מאז הרצח. אני זוכרת כל-כך הרבה, וכואבת עדיין, למרות שהזמן עבר. בינינו, קשה להאמין כמה עבר מאז. שמונה שנים. שמונה שנים ובהם קרה כל-כך הרבה, אבל כל-כך מעט. וכשהייתי ביום שבת בכיכר, כמו כל שנה שאני הולכת, ולא מוכנה לפספס לא משנה מה, כששרנו את 'התקווה' בסוף, נהיה לי עור ברווז וצמרמורת ענקית עברה בגופי. חשבתי עליו. על מה היה קורה אם הוא היה חי היום. אם הוא היה רואה את כל ה- 200 אלף אנשים שבאו לכיכר שקרוייה על שמו, זוכרים, לא שוכחים, ובטח ובטח שלא סולחים. גם אני לא. גם אני לא שוכחת, ולא סולחת. יהי זיכרו ברוך.
