הרבה מאוד זמן לא הייתי כאן

[אשבל1]

ברוכה הבאה שיר, בוודאי שאפשר

את מוזמנת לספר על עצמך .

 

[אלומת האור]

תודה רבה לך

 

[אשבל1]

מאוד מזדהה

היום ברדיו שמעתי שיר , הזלתי דמעה, מעניין אם תתחברי גם, העיקר שיש לנו ממה לשאוב כוחות....

http://www.youtube.com/watch?v=Xndw16WnYAA

 

[אלומת האור]

הרבה מאוד זמן לא הייתי כאן

מה שלומכן? ומה קרה לסקאלי?

 

[אשבל1]

ברוכה השבה

מה שלומך? מה עבר עלייך מאז היית כאן לאחרונה?

סקאלי פרשה מניהול הפורום, ומבקרת כאן לעיתים.

 

[אלומת האור]

קודם כול בהצלחה לך

וצר לי לקרוא שהיא פרשה.
מה עבר עליי... אני אפילו לא זוכרת מתי הייתי פה בפעם האחרונה, אבל לא טוב... לא טוב בכלל. קשה

 

[אשבל1]

המון תודה, אני כבר שנתיים ב"תפקיד"

אז כנראה שבאמת המון זמן לא היית כאן, מצטערת לשמוע שקשה לך

 

[אלומת האור]

תודה רבה

בקרוב (ספטמבר) ימלאו 10 שנים למותה של אמי בידיים שלי, מוות אכזרי ומכוער, מיותר כל כך. מאז הידרדרתי מאוד והשתקמתי ועכשיו שוב במגמת הידרדרות, לצערי הרב. אני באה לכאן פעם ב-... מציצה ותמיד בורחת. לא בגלל החברה, כמובן, אלא בגלל הנושא. גם בתוך הקבוצה הזאת אני מרגישה שונה. אני תמיד שונה. אבי נפטר לפני יותר מעשרים שנה, ואין לי כמעט בכלל משפחה. לפחות לא כזו ששווה להתעכב עליה יתר על המידה. אין לי משפחה משל עצמי, לא הקמתי וגם לא אקים. הכול פשוט כואב מדיי. גם גופנית אני לוקה בבעיות מורכבות שלא רואה את הפתרון להן באופק. מנסה לשרוד, אבל שואלת את עצמי בשביל מה בכלל להמשיך. את מי זה מעניין שסיימתי כמה קורסים באו"פ בהצטיינות יתרה. זה משמח אותי באותו רגע, ואז זה עובר ואני שוב צוללת לתהום הדיכאון. את מי זה מעניין שקיבלו אותי לעבודה מסוימת שקרובה מאוד למשהו שחלמתי עליו, אם זה בסה"כ בשביל 200 ש"ח לחודש (כן, זו לא טעות). ובכלל, בשביל מה. בשביל מה. ולא שההורים שלי אי פעם תפקדו כמו הורים תומכים, הו, לא. אני הייתי זו שטיפלתי בהם משחר ילדותי, לא הכרתי מציאות אחרת. ועם זאת הייתי מחוברת לאמי בחבל הטבור. כמה שהיא התרחקה ממני יותר, יותר נזקקתי לה והיא לא הייתה מסוגלת לתת מעצמה, היא לא יכלה להתמודד אתי ולהכיל אותי, וגרמה לי להבין שאני פגומה ודפוקה. ואני זקוקה לה כל כך. ואני מחפשת אותה בדמויות טיפוליות. ואני לא יכולה כשעוזבים, אני לא יכולה. ואין לי יותר כוחות. ואני צריכה שיעזרו לי. ואני מבקשת עבור עצמי את העזרה, ועדיין קורסת. מקווה שפעם יהיה טוב (יהיה טוב, נהגה אמי לומר, והוסיפה: השאלה למי ומתי). שבת שלום לכולן.

 

[אשבל1]

יש תקופות שבהן אנחנו עושים דברים למען עצמנו

לשמח את עצמנו, למרות שאני מאוד מזדהה עם הרצון לשתף ולקבל תמיכה, אני מאמינה שאם תהיי מרוצה ושמחה במה שאת עושה,בעבודה, לימודים, התנדבות, תמצאי ותכירי שם אנשים שיהפכו לחלק מהחיים שלך וישמחו איתך, את מסכימה איתי?

 

[אלומת האור]

לא פשוט

אני מאושפזת עכשיו אחרי הידרדרות במצב שלי, שהגעתי למחשבות אובדניות אובססיביות, חרדת נטישה קשה וייאוש עמוק. הייתי שייכת לקבוצה של עזרה עצמית במשך 8 שנים ונזרקתי משם עקב חוסר סובלנות כלפי הסיפור הקשה שלי וחוסר היכולת להכיל אותי, וזה פגע בי קשה, הם היו כמו משפחה בשבילי וחוויתי אובדן קשה כשעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד פשוט הפנו את העורף והסתלקו מהחיים שלי, הטיחו בי דברים קשים מאוד שרק הוכיחו כמה הם בעצמם עדיין חולים. כמעט אף אחד, למעט אחד או שניים, לא התעניין מה עלה בגורלה של מי שהייתה פעילה ותמיד תמכה ועזרה לכולם.

אנשים הם דבר כואב ומאכזב. לצערי אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. אין בחיי אנשים שאין להם תפקיד טיפולי כלשהו, או השותפה שלי לדירה. קשה לי לשמור על קשרים חברתיים. אני דווקא יכולה להיות מאוד חמה וחביבה וקשובה, אבל כשזה עובר לפסים של יותר מזה, כשאנשים מבקשים, למשל, את הטלפון שלי או את הפייסבוק שלי, אני נאטמת והולכת לאיבוד או שנותנת את המס' ונעלמת ומסננת... אני פוחדת מחדירה לפרטיות שלי, פוחדת מכך שאיני יודעת לקיים קשרים בינאישיים. אין לי שמץ של מושג איך לקבוע עם מישהי/מישהו לצאת לאיזה מקום. אני גם לא ניידת ואני פוחדת לצאת מהבית ללא ליווי למקומות שאינני מכירה (יש לי מדריכה מסל שיקום שמלווה אותי ומתרגלת אתי את הדברים האלה). אז אנשים כבר לא מציעים. התייאשו. וגם אני התייאשתי מעצמי, כי אלו שעדיין מנסים (אנשים חדשים בחיי, למשל) כבר ייתקלו בחומות שלי, ואין לי מושג איך לשבור את הדפוסים האלה.

אני מתקשה מאוד להתמיד בעבודה (עבודה מוגנת) למרות שאני באמת עושה את כל המאמצים, אבל כאמור אני סובלת גם מבעיות בריאות פיזיולוגיות, והכול מעורבב וקשה. התפקיד שאני עושה שם הוא מאוד ייחודי וגם שם אני עוזרת לאנשים. וגם בעבודה שלי כפרילנס אני מתקשה מאוד לעמוד בדדליינים ועם כמה שמשתדלים לבוא לקראתי (למזלי הם אוהבים אותי מאוד) זה עדיין קשה מנשוא. והלימודים... לצערי הרב אחרי 3 קורסים שסיימתי בציון 100 אני הולכת ומידרדרת ומפגרת מאוד בחומר ואין לי אפילו כוח להשלים מה שהפסדתי. אני מקווה מאוד להתעשת עד לפני שהסמסטר יסתיים (ממש עוד מעט) ולהדביק את הקצב.

 

[אשבל1]

העיקר שאת מטופלת ומקבלת עזרה

אכן הרבה קושי, יחד עם זאת נשמע שיש בך הרבה כוחות, מאחלת לך המון הצלחה בכל התחומים

 

[אלומת האור]

תודה

 

[אני צבעונית]

גם אני מותיקות הפורום

ומציצה מידי פעם להתחבר אל כולן לרגשות לתהיות ולהבנות... אלומת אור יקרה את ככ צלולה בכתיבה שלך וככ מודעת לעצמך ולסביבה שלך שרק חסר לך להגיע לנקודה שאת מחליטה להתחיל לחיות ולא להיות תלויה או מונעת בידי אחרים...
את נשמעת בחורה מקסימה ואני מאמינה שבקרוב תשימי את כל הקושי מאחוריך ותצאי לדרך חדשה
מחבקת אותך
צבעונית

 

[אלומת האור]

את ההחלטה כבר עשיתי כשנכנסתי לאשפוז

התחננתי ועדיין מתחננת שילמדו אותי, שייתנו לי כלים איך להתמודד עם תלות, עם אובדן, עם דחייה, עם סופים. למרות כל הניסיון העתיר שלי אני נופלת במלכודות האלה שוב ושוב ואין לי מושג איך לפתח איזה שהוא חוט שדרה.
המון תודה על התגובה שלך