הקש ששבר את גב ה- גמל
אתמול הייתי במסע אופניים 55 קילומטר, גלגלים של תקווה למען ילדי אתגרים, הרגשתי מחוזקת, הרגשתי שיש תקווה, אמרתי לעצמי, שלי אין מה להיות עצובה, שאין לי מה לכאוב, כי הם איבדו דבר גדול יותר ממני.. אבל האושר זה היה רגעי... מכירים את התחושה שלפעמיים גם הדברים הכי קטנים פתאום שוברים אתכם... כבר שבועיים אני מחזיקה את זה בפנים, לא מדברת לא מספרת, שומרת עמוק בפנים את כל התחושות, משחק אותה עסקים כרגיל, לומדת וצוחקת, אבל היום הכל יצא החוצה, לא יכולתי יותר להחזיק, הרגשתי שאני נשברת.... הרגשתי את זה מתחילת היום כשעוד אימנתי בבוקר את הקבוצה שלי בכדורגל, איך שהמורה לספורט הגיע והתחיל להתערב לי באימון הרגשתי שאין לי כוח יותר, שלא בא לי .. שייקח, שיתפוס פיקוד, שיעשה מה שהוא רוצה ואני הולכת... אבל לא הלכתי רק בגלל הילדים, רק בגלל שאני יודעת שהם רוצים אותי שם. ואז הגעתי למכללה היה לי שיעור שהייתי צריכה להציג מצגת שאני ועוד חבר בנינו, מצגת שהיא רק קונספט, לא מוכנה ולא גמורה... ואיך שעליתי להציג פתאום התחלתי לקבל את כל התגובות של כולם, תגובות שלא הלמו את מה שחשבתי בפנים, והאמת שזה בכלל לא זה...בכלל לא היה אכפת לי מהתגובות שלהם, שחלקם אמרו דברים נכונים, עמדתי שם בשביל ללמוד ולשנות לפי דעת הקהל, לפי עמיתים לעבודה, אבל הרגשתי שאני עומדת מול כיתת יורים... התיישבת חזרה במקום, המרצה התחיל לומר את דעתו, והדמעות חנקו אותי, הרגשתי שאני פשוט רוצה לסיים את זה, ללכת משם... חיכיתי להפסקה... ואיך שיצאתי הדמעות כבר לא עמדו בסכר ופשוט פרצו החוצה...הרגשתי שדיי אני לא יכולה יותר, שאיבדתי את החשק ללמוד, את החשק לעשות דברים, את החשק להיות זאת שתמיד צוחקת, זאת שתמיד שמחה, שהיא חביבת המורים, שסומכים עליה... בפנים אני יודעת שהחזקתי את זה מספיק והגיע הזמן להגיד את זה... אחרי חזרה שנראתה בטוחה, שידעתי והרגשתי שאני נותנת את כולי, את הלב והנשמה שלי, לפני שבועיים היא רצתה להיפרד ממני שוב, היא ביקשה שנשאר חברות שנמשיך לדבר, אבל אני לא יכולתי אמרתי לה שאם היא בוחרת ללכת, אז זה עד הסוף... בלי שיחות בלי טלפון, בלי הודעות, בלי כלום, שפשוט תיתן לי להתגבר לבד מאז שבועיים אנחנו לא מדברות, התרחקתי מכולם... הייתי צריכה את הלבד שלי ועדים צריכה אותו.... בופיק
אתמול הייתי במסע אופניים 55 קילומטר, גלגלים של תקווה למען ילדי אתגרים, הרגשתי מחוזקת, הרגשתי שיש תקווה, אמרתי לעצמי, שלי אין מה להיות עצובה, שאין לי מה לכאוב, כי הם איבדו דבר גדול יותר ממני.. אבל האושר זה היה רגעי... מכירים את התחושה שלפעמיים גם הדברים הכי קטנים פתאום שוברים אתכם... כבר שבועיים אני מחזיקה את זה בפנים, לא מדברת לא מספרת, שומרת עמוק בפנים את כל התחושות, משחק אותה עסקים כרגיל, לומדת וצוחקת, אבל היום הכל יצא החוצה, לא יכולתי יותר להחזיק, הרגשתי שאני נשברת.... הרגשתי את זה מתחילת היום כשעוד אימנתי בבוקר את הקבוצה שלי בכדורגל, איך שהמורה לספורט הגיע והתחיל להתערב לי באימון הרגשתי שאין לי כוח יותר, שלא בא לי .. שייקח, שיתפוס פיקוד, שיעשה מה שהוא רוצה ואני הולכת... אבל לא הלכתי רק בגלל הילדים, רק בגלל שאני יודעת שהם רוצים אותי שם. ואז הגעתי למכללה היה לי שיעור שהייתי צריכה להציג מצגת שאני ועוד חבר בנינו, מצגת שהיא רק קונספט, לא מוכנה ולא גמורה... ואיך שעליתי להציג פתאום התחלתי לקבל את כל התגובות של כולם, תגובות שלא הלמו את מה שחשבתי בפנים, והאמת שזה בכלל לא זה...בכלל לא היה אכפת לי מהתגובות שלהם, שחלקם אמרו דברים נכונים, עמדתי שם בשביל ללמוד ולשנות לפי דעת הקהל, לפי עמיתים לעבודה, אבל הרגשתי שאני עומדת מול כיתת יורים... התיישבת חזרה במקום, המרצה התחיל לומר את דעתו, והדמעות חנקו אותי, הרגשתי שאני פשוט רוצה לסיים את זה, ללכת משם... חיכיתי להפסקה... ואיך שיצאתי הדמעות כבר לא עמדו בסכר ופשוט פרצו החוצה...הרגשתי שדיי אני לא יכולה יותר, שאיבדתי את החשק ללמוד, את החשק לעשות דברים, את החשק להיות זאת שתמיד צוחקת, זאת שתמיד שמחה, שהיא חביבת המורים, שסומכים עליה... בפנים אני יודעת שהחזקתי את זה מספיק והגיע הזמן להגיד את זה... אחרי חזרה שנראתה בטוחה, שידעתי והרגשתי שאני נותנת את כולי, את הלב והנשמה שלי, לפני שבועיים היא רצתה להיפרד ממני שוב, היא ביקשה שנשאר חברות שנמשיך לדבר, אבל אני לא יכולתי אמרתי לה שאם היא בוחרת ללכת, אז זה עד הסוף... בלי שיחות בלי טלפון, בלי הודעות, בלי כלום, שפשוט תיתן לי להתגבר לבד מאז שבועיים אנחנו לא מדברות, התרחקתי מכולם... הייתי צריכה את הלבד שלי ועדים צריכה אותו.... בופיק
