הקשר הטיפולי נהרס...
אני לא מרגישה טוב, גם נפשית וגם פיזית... אני מניחה שחלק זה מתופעות לוואי של הכדורים, העלאת מינונים וכו'... יש לי בחילות, כאב ראש, חולשה, עייפות... אז נכון - אני כבר לא עצבנית, נרגעתי, הכדורים עשו את שלהם... (הייתי מאוד עצבנית כמה שבועות) אבל אני עצובה... מאוד עצובה... כבר תקופה שהדמעות עומדות לי כל יום בעיניים ולרוב הן פשוט נשארות תקועות שם וכל המועקה והכאב נשארים בפנים... לצערי היו לי כמה תקלים עם הפסיכולוגית ואני כבר לא מרגישה איתה כמו פעם... אני לא מרגישה בטוחה לדבר אצלה... אני פשוט יושבת אצלה ובוכה... וכמעט לא מדברת... אני חושבת על מה שהיה, על איך שנפתחתי אצלה ואיך שסיפרתי לה כמעט הכל ואני בוכה על שזה לא ככה עוד... זה כבר מעל חודש ככה והמועקה וכאב מתחילים להצטבר בחזרה... ואין לי איפה להוציא אותם עכשיו... ניסיתי היום וכאב לי איך שכמעט לא הייתי מסוגלת להוציא כלום... הלך לי טוב איתה, זה היה כמו חלום, בפעם הראשונה... ועכשיו הכל נהרס... התקפלתי בחזרה לקונכיה שלי ואני נהרסת... אני כבר לא מרגישה בטוחה אצלה, לא מרגישה בנוח להפתח... לא מסוגלת לשתף בדברים הכי כואבים וכמוסים... אם אני מדברת אז זה רק על הדברים שלא קשה לי לדבר עליהם ואני יכולה לדבר עליהם גם עם עוד אנשים... אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על הדברים האלה, אז אני מעדיפה כבר לשתוק ולשקוע בתסכול ובכי... יש דברים שאני לא מסוגלת לשתף בהם כל אחד, יש דברים שרק אותה הצלחתי לשתף וגם זה בקושי רב ואחרי די הרבה זמן ועכשיו גם אותה אני לא מסוגלת... לא מסוגלת לשתף אותה בדברים שכואבים לי באמת, בדברים שכבר הצלחתי לדבר עליהם... אז דיברתי לפעמים על דברים אחרים, אבל זה לא עוזר... אלה דברים שכבר חפרתי בהם מספיק, אני מרגישה צורך לדבר על הדברים הקשים, הם דוקרים אותי מבפנים עכשיו... ואני מרגישה כאילו מזמן לא היתה לא דיברתי... ואני נחנקת... אני לא יודעת מה לעשות... אני מניחה שגם זה שאני עוד מעט משתחררת ואנחנו נפרדות, גם מקשה על העניין... נראה לי שאני מתחילה להתרחק ממנה כבר מעכשיו... קשה לי מאוד לחשוב על שחרור ופרידה... אני חוששת מאוד שאני אחזור למצב של פעם, של לפני... בבדידות נוראה... בחיפושים כושלים אחרי עזרה... חנוקה שנים עם דברים קשים שאני לא מצליחה לשתף בהם אף אחד, לבד... יאוש... בליעות כדורים... בי"ח... שומרים... הקאות... - אני מתה מפחד... לא יודעת איך אני אצליח לשרוד ולחיות בלי העזרה של המקום הזה... רק עם פגישה פעם בשבוע עם פסיכולוגית שאף אחד לא מבטיח לי שאני אצליח למצוא כזאת שנסתדר... לפחות לא בקלות... אני כבר רוצה לוותר על הפגישות עם הפסיכולוגית... זה פשוט מתסכל אותי ולא הרבה יותר מזה... אני כל-כך מאוכזבת ממה שקרה, מהקשר שנהרס... מספיק קשרים נדפקו לי בחיים... גם באשפוז-יום אני כבר לא מוצאת את המקום שלי, קשה לי כבר להתחבר לאנשים, קשה לי להיות בקבוצות, אני לא מרגישה בנוח לשתף בהם כבר ונמאס לי לשמוע בעיות של אחרים... אני כמעט לא נמצאת שם... הכל נהרס... לא יודעת מה יהיה איתי...
אני לא מרגישה טוב, גם נפשית וגם פיזית... אני מניחה שחלק זה מתופעות לוואי של הכדורים, העלאת מינונים וכו'... יש לי בחילות, כאב ראש, חולשה, עייפות... אז נכון - אני כבר לא עצבנית, נרגעתי, הכדורים עשו את שלהם... (הייתי מאוד עצבנית כמה שבועות) אבל אני עצובה... מאוד עצובה... כבר תקופה שהדמעות עומדות לי כל יום בעיניים ולרוב הן פשוט נשארות תקועות שם וכל המועקה והכאב נשארים בפנים... לצערי היו לי כמה תקלים עם הפסיכולוגית ואני כבר לא מרגישה איתה כמו פעם... אני לא מרגישה בטוחה לדבר אצלה... אני פשוט יושבת אצלה ובוכה... וכמעט לא מדברת... אני חושבת על מה שהיה, על איך שנפתחתי אצלה ואיך שסיפרתי לה כמעט הכל ואני בוכה על שזה לא ככה עוד... זה כבר מעל חודש ככה והמועקה וכאב מתחילים להצטבר בחזרה... ואין לי איפה להוציא אותם עכשיו... ניסיתי היום וכאב לי איך שכמעט לא הייתי מסוגלת להוציא כלום... הלך לי טוב איתה, זה היה כמו חלום, בפעם הראשונה... ועכשיו הכל נהרס... התקפלתי בחזרה לקונכיה שלי ואני נהרסת... אני כבר לא מרגישה בטוחה אצלה, לא מרגישה בנוח להפתח... לא מסוגלת לשתף בדברים הכי כואבים וכמוסים... אם אני מדברת אז זה רק על הדברים שלא קשה לי לדבר עליהם ואני יכולה לדבר עליהם גם עם עוד אנשים... אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על הדברים האלה, אז אני מעדיפה כבר לשתוק ולשקוע בתסכול ובכי... יש דברים שאני לא מסוגלת לשתף בהם כל אחד, יש דברים שרק אותה הצלחתי לשתף וגם זה בקושי רב ואחרי די הרבה זמן ועכשיו גם אותה אני לא מסוגלת... לא מסוגלת לשתף אותה בדברים שכואבים לי באמת, בדברים שכבר הצלחתי לדבר עליהם... אז דיברתי לפעמים על דברים אחרים, אבל זה לא עוזר... אלה דברים שכבר חפרתי בהם מספיק, אני מרגישה צורך לדבר על הדברים הקשים, הם דוקרים אותי מבפנים עכשיו... ואני מרגישה כאילו מזמן לא היתה לא דיברתי... ואני נחנקת... אני לא יודעת מה לעשות... אני מניחה שגם זה שאני עוד מעט משתחררת ואנחנו נפרדות, גם מקשה על העניין... נראה לי שאני מתחילה להתרחק ממנה כבר מעכשיו... קשה לי מאוד לחשוב על שחרור ופרידה... אני חוששת מאוד שאני אחזור למצב של פעם, של לפני... בבדידות נוראה... בחיפושים כושלים אחרי עזרה... חנוקה שנים עם דברים קשים שאני לא מצליחה לשתף בהם אף אחד, לבד... יאוש... בליעות כדורים... בי"ח... שומרים... הקאות... - אני מתה מפחד... לא יודעת איך אני אצליח לשרוד ולחיות בלי העזרה של המקום הזה... רק עם פגישה פעם בשבוע עם פסיכולוגית שאף אחד לא מבטיח לי שאני אצליח למצוא כזאת שנסתדר... לפחות לא בקלות... אני כבר רוצה לוותר על הפגישות עם הפסיכולוגית... זה פשוט מתסכל אותי ולא הרבה יותר מזה... אני כל-כך מאוכזבת ממה שקרה, מהקשר שנהרס... מספיק קשרים נדפקו לי בחיים... גם באשפוז-יום אני כבר לא מוצאת את המקום שלי, קשה לי כבר להתחבר לאנשים, קשה לי להיות בקבוצות, אני לא מרגישה בנוח לשתף בהם כבר ונמאס לי לשמוע בעיות של אחרים... אני כמעט לא נמצאת שם... הכל נהרס... לא יודעת מה יהיה איתי...