רועי גולן ??
New member
../images/Emo18.gif זהירות - מפת הדרכים
איכשהו בין כל השרשורים הסוריאליסטים על מערכת היחסים של אמילי ובר, או על טרומפלדור וטוש זוהר, אבדה חלפה לה ראשיתו של דיון מהותי, דחוף וחשוב על מפת הדרכים. שום דיון כזה לא נערך לא בפורום ולא בתנועה בכלל, כולי תקווה שבקבוצות כן, ועם זאת אני קצת ספקן.. אז לפני שקופצים לפעילות שטח, אני באמת חושב שראוי לקבל עמדת-תנועה אחידה.. אבל מאחר ועדיין לא ניתן, והפעילות מתחילה כבר הערב, שווה לפחות שכל אחד מאתנו (כל אחד מאתנו, גם את, אתה וכו') יוודא שהוא קבל עמדה עניינית ומנומקת ולא פשוט מתפתה לתמוך במה שנראה כמו סיכוי לשלום (ואולי פשוט במה שהימין מתנגד לו?) בשלב זה חשוב להזכיר, שתוכניות מדיניות מדומות וכושלות (אולי כגון זו) הן לא דבר חדש עבורנו. אוסלו, וואי, קמפ-דייויד וכו'; ביותר מדי הזדמנויות לשלום אמת נוצר מצב של החמרת הקונפליקט או לכל הפחות הנצחתו, כמו גם יצירת אווירה ציבורית של מיצוי הפוטנציאל לשלום, ולכן גם הקצנה בגישה האלימה והלוחמנית. בהרבה מובנים התוכניות הללו מסוכנות אף יותר מ'הפתרונות' הצבאיים; לפחות על 'סיכולים ממוקדים' אי אפשר לטעון שמדובר באיזשהו נסיון להגיע לשלום, כלומר לבטחון, בין השאר. הנה, לדוגמה, מאמר של אורי אבנרי מאפריל, שכבר עלה בפורום ולא ממש זכה להתייחסות. ממש אשמח לקרוא התמודדות עניינית מול הביקורת שלו, כי אני את ההפרכה שלי לא הצלחתי לגבש. ולעצלנים; המאמר מקוצר קלות. --- אורי אבנרי 5.4.03 מפת דרכים לשומקום או: רוב מהומה על לא מאומה
זה היה יכול להיות מסמך טוב אילו - # א י ל ו רצו כל הצדדים באמת להגיע לפשרה הוגנת. # א י ל ו שרון ומרעיו היו באמת מוכנים להחזיר את השטחים הכבושים ולפרק את ההתנחלויות. # א י ל ו היו האמריקאים מוכנים להפעיל לחץ מאסיבי על ישראל. # א י ל ו שלט בוושינגטון נשיא כמו דוייט אייזנהואר, שציפצף על קולות היהודים ותרומותיהם. # א י ל ו חשב ג'ורג' בוש שזה משרת את האינטרסים שלו, ואינו סתם עצם שהוא זורק לפודל האנגלי שלו. י ל ו חשב טוני בלייר שהמסמך משרת אינטרס בריטי, ואינו סתם פירור שהוא זורק לאופוזיציה שלו מבית.# א # א י ל ו היה לאו"ם כוח של ממש. # א י ל ו היה לאירופה כוח של ממש. # א י ל ו היה לרוסיה כוח של ממש. # א י ל ו לסבתא שלי היו גלגלים. כל האילו-אים האלה מתיחחסים למצב דמיוני. לכן לא ייצא דבר מכל המלל סביב מפת-הדרכים המהוללת. בכל זאת, ננסה להתייחס לעניין כאילו היה רציני.
במסמך הזה יש חור גדול בהגדרת המטרות. לא נקבע בו מה יהיו גבולות המדינה הפלסטינית שתקום - לא במפורש ואפילו לא במרומז. אין בו זכר לקו הירוק. זה לבדו מספיק כדי להרוס את הבניין כולו. אריאל שרון מדבר על מדינה פלסטינית בארבעים אחוזים של "השטחים", שהם פחות מתשעה אחוזים של פלסטין בימי המנדט הבריטי. מי שמאמין שזה יביא את השלום - שיקום.
המסלול מורכב משלבים. בכל שלב צריכים הצדדים לבצע דברים מסוימים. בסוף כל שלב צריך הקוורטט לקבוע שכל ההתחייבויות מולאו, כדי לעבור לשלב הבא. בסוף יבוא השלום המיוחל, אם ירצה השם. גם אילו היו כולם חדורים ממש ברצון טוב, זה היה קשה. כזכור, כאשר החליט ראש-הממשלה הבריטי לויד-ג'ורג', לסיים את הכיבוש הבריטי באירלנד, אמר: "אי-אפשר לעבור על פני תהום בשתי קפיצות." בעלי מפת-הדרכים מציעים, לעומת זאת, לעבור על פני התהום הישראלית-פלסטינית בהרבה-הרבה קפיצות קטנות.
מי זה הקוורטט, שצריך להחליט שהצדדים מלאו את התחייבויותיהם בכל שלב, כך שאפשר לעבור לשלב הבא? לכאורה יש כאן איזון בין ארבעה גורמים: האו"ם, ארצות-הברית, אירופה ורוסיה. כל צד בוחר לו בורר הרצוי לו, ושני הבוררים בוחרים בשלישי. פסק-הבוררות מתקבל ברוב דעות, ומחייב את הצדדים. זה יכול היה להצליח. ובכן, לא דובים ולא יער. לפי המסמך, הקוורטט ("הרביעיה") צריך להחליט פה-אחד. לאמריקאים יש וטו. כלומר: לשרון יש וטו. אם אינו מסכים, שום דבר לא יעבור. האם צריך להגיד יותר?
אין לוח-זמנים נוקשה למעבר משלב לשלב. אמנם, במסמך הוזכרו כמה תאריכים, ברור שזה לא ממש ברצינות. השלב הראשון היה צריך להתחיל באוקטובר 2002 ולהסתיים במאי 2003. כדאי לזכור: בהסכמי אוסלו נקבעו הרבה מועדים, וכמעט כולם הופרו. כפי שקבע רבין הזכור לטוב: "אין תאריכים קדושים."
האם יש איזון בין התחייבויות שני הצדדים? בשלב הראשון צריכים הפלסטינים להפסיק את האינתיפאדה החמושה, לקיים שיתוף-פעולה בטחוני הדוק עם צה"ל ולהכיר בזכות-קיומה של ישראל. ובוזמנית הם צריכים גם למנות ראש-ממשלה בעל-סמכויות (כלומר, להדיח למעשה את נשיאם הנבחר, יאסר ערפאת) ולהתחיל בחקיקת חוקה שתתקבל על דעת הקוורטט. מה צריכה ישראל לעשות באותו הזמן? היא צריכה לאפשר לבעלי-תפקידים פלסטיניים (ורק להם) לנוע ממקום למקום, לשפר את התנאים ההומניטריים, להפסיק התקפות באזורים אזרחיים והרס בתים, ולהחזיר לפלסטינים את הכסף המגיע להם. היא צריכה גם לפרק את מאחזים, אבל רק אלה שהוקמו בימי ממשלת-שרון "בניגוד לקווי-היסוד שלה". (מי יקבע?) אין זכר להפסקת פעולת ההתנחלות בשלב זה. האם מאמין מישהו שראש-הממשלה אבו-מאזן יצליח לשים קץ לפיגועי החמס והג'יהאד, כאשר אינו מקבל שום תמורה מדינית, וההתנחלויות ממשיכות להתרחב מדי יום?
אחרי שלב זה צריכים הפלסטינים לבצע רפורמה במוסדותיהם, להכין חוקה "על בסיס דמוקרטיה פרלמנטרית חזקה". ורק אז, "ככל שיתקדם שיתוף-הפעולה הביטחוני", ייסוג צה"ל בהדרגה מאזורים שנכבשו מאז 28 בספטמבר 2000. כלומר, לא מיד, לא בבת-אחת, אלא "בהדרגה". לא משטח בי וסי, רק משטח איי. לחזור למקומות שהיה בהם לפני פרוץ האינתיפאדה. אם להשתמש בבדיחה היהודית על העז שהוכנסה לחדר הצפוף: צה"ל נדרש להוציא את העז, הפלסטינים נדרשים להוציא את אבא ואמא.
אחרי כל זה יתחיל השלב הבא, הפלסטינים יחוקקו חוקה ויקיימו בחירות חופשיות, המצרים והירדנים יחזירו את שגריריהם לישראל, וממשלת-ישראל תקפיא סוף-סוף את כל פעולות ההתנחלות. השלב הבא צריך להסתיים ב"הקמתה האפשרית" של "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים." כלומר, הרבה זמן אחרי הפסקת הפיגועים, תקום (אולי!) מדינה בגבולות שטח איי. לכאורה זה היה צריך לקרות בסוף 2003, אך ברור שזה יקרה (אם בכלל) הרבה אחרי זה. מדובר גם על "פעולה נוספת על ההתנחלויות בהתאמה להקמת מדינה בגבולות זמניים". מה זה? זאת אפילו לא התחייבות לפירוק התנחלות אחת, נידחת ומבודדת ככל שתהיה.
ואחרי שכל זה יקרה, יחליט הקוורטט (ושוב: פה אחד, רק בהסכמת האמריקאים) שהגיע הזמן למשא-ומתן בין ישראל ופלסטין על "הסכם-קבע סופי ומושלם", שבו ידובר על גבולות, ירושלים, פליטים והתנחלויות. ירצה שרון או יורשו? יהיה הסכם. לא ירצה ? לא יהיה.
האמת הפשוטה היא שאין במסמך הזה אף לא מילה אחת ששרון אינו יכול להסכים לה. הרי בעזרת בוש יוכל לטרפד כל מהלך בכל עת. אפשר לומר: "רוב מהומה על לא מאומה". והראייה: שרון אינו מתרגש. המתנחלים אינם מתרגשים. ושום יגאל עמיר חדש אינו טוען את האקדח שלו.
איכשהו בין כל השרשורים הסוריאליסטים על מערכת היחסים של אמילי ובר, או על טרומפלדור וטוש זוהר, אבדה חלפה לה ראשיתו של דיון מהותי, דחוף וחשוב על מפת הדרכים. שום דיון כזה לא נערך לא בפורום ולא בתנועה בכלל, כולי תקווה שבקבוצות כן, ועם זאת אני קצת ספקן.. אז לפני שקופצים לפעילות שטח, אני באמת חושב שראוי לקבל עמדת-תנועה אחידה.. אבל מאחר ועדיין לא ניתן, והפעילות מתחילה כבר הערב, שווה לפחות שכל אחד מאתנו (כל אחד מאתנו, גם את, אתה וכו') יוודא שהוא קבל עמדה עניינית ומנומקת ולא פשוט מתפתה לתמוך במה שנראה כמו סיכוי לשלום (ואולי פשוט במה שהימין מתנגד לו?) בשלב זה חשוב להזכיר, שתוכניות מדיניות מדומות וכושלות (אולי כגון זו) הן לא דבר חדש עבורנו. אוסלו, וואי, קמפ-דייויד וכו'; ביותר מדי הזדמנויות לשלום אמת נוצר מצב של החמרת הקונפליקט או לכל הפחות הנצחתו, כמו גם יצירת אווירה ציבורית של מיצוי הפוטנציאל לשלום, ולכן גם הקצנה בגישה האלימה והלוחמנית. בהרבה מובנים התוכניות הללו מסוכנות אף יותר מ'הפתרונות' הצבאיים; לפחות על 'סיכולים ממוקדים' אי אפשר לטעון שמדובר באיזשהו נסיון להגיע לשלום, כלומר לבטחון, בין השאר. הנה, לדוגמה, מאמר של אורי אבנרי מאפריל, שכבר עלה בפורום ולא ממש זכה להתייחסות. ממש אשמח לקרוא התמודדות עניינית מול הביקורת שלו, כי אני את ההפרכה שלי לא הצלחתי לגבש. ולעצלנים; המאמר מקוצר קלות. --- אורי אבנרי 5.4.03 מפת דרכים לשומקום או: רוב מהומה על לא מאומה
בדיוק זה לא מתימן זה מפולין!!!! באותו נושא מצורפת כתבה