שאוכל כבר לצעוק בשקט.
אביתר אמר פעם שהוא בכלל לא כתב את 'אבות ובנים' בהקשר של מוות. והנה, הפכו אותו לשיר כזה. לשיר שמושמע בקטע הכי עצוב בסרט 'בופור', ומאז בכל טקס יום זכרון. ואני מצטערת שאני מוציאה את השיר הזה (שוב) מהקשרו המקורי, ואולי זה כבר נדוש, אבל כמו שהקלישאה שאני כ"כ שונאת אומרת- כשמישהו מת לך, אז כל יום הוא בעצם יום זכרון. הייתי יכולה לספר עליו- להתחיל את הסיפור בילד חייכן עם תלתלים בהירים, להמשיך אותו בילד קצת גדול יותר, שאוהב לשחק כדורגל ולנגן בגיטרה, לגרום לכם להיקשר אליו, כמוני. הייתי יכולה לכתוב את הקלישאה הרגילה, על ילד יפה ומוכשר וחכם שהולך לצבא, ולא חוזר משם. הייתי יכולה לספר שהוא היה אמור להיות בן 30 בדיוק לפני שבוע, אבל הוא נשאר (כמעט) בן 20, והזמן חלף. אין בסיפור הזה שומדבר שלא שמעתם או ראיתם כבר בכל הסרטי נופלים ביום הזכרון. מה שאני אוהבת ב'אבות ובנים, ובאביתר בכלל, זה שאין בשירים שלו קלישאות. 'אבות ובנים' הוא לא שיר יום הזיכרון במובן הלאומי של המילה, הוא לא מספר על יפי הבלורית והתואר, או על מלחמות אין ברירה, או על מלחמות בכלל. הוא אישי. כמו הסיפורים שלי על אח שלי, כמו הכאב שלי, כמו שהשכול נהיה בשנים האחרונות- לא לאומי- לא מגש הכסף, לא קולקטיבי. תיכף אני ארצה שתלכו מפה. תמיד בימי זכרון זה המשפט הראשון שעולה לי לראש. תיכף אני ארצה שתלכו מפה. תוותרו כבר ותלכו מפה--- כי אני רוצה להיות אחותו וזהו, בלי העול של "לזכור" ובלי האחריות של "להנציח", ושלא יקחו לי אותו שוב ושלא ישימו דגלים על הקבר שלו ושלא יגידו שהוא גיבור או משהו דפוק כזה כדי לצאת לידי חובה, ושלא ילאימו לי אותו, די, הוא כבר מת, הוא נתן כבר את הכל, אז לפחות עכשיו שיחזור להיות שלנו, לא של המדינה ולא של צה"ל. של אמא ואבא. ושלי. השיר הזה בעצם מאפשר לי את כל זה. 'אבא בוכה על בן בוכה על אבא', זה אבא שלי, שאומר קדיש על הבן שלו, כל שנה בסתיו. הלב של אמא מתפוצץ, ואני כבר הפסקתי לחפש אשמים, כי אין בזה באמת טעם. השמעתי את השיר הזה לפני כמה שנים באזכרה שלו, ולא הרבה עיניים נשארו יבשות. כל שנה אני משמיעה שם איזה שיר, או מקריאה משהו, אבל עדיין לא מצאתי מילים שייתארו את זה יותר טוב מהמילים של אביתר באבות ובנים. אבא בוכה על בן בוכה על אבא, ושלוש יריות באוויר. הבנאליות של השכול. הפסקול של 10 השנים האחרונות שלי. הבית האחרון בשיר הוא- "תיכף אני ארצה שתלכו מפה לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול לטבוע או לשוט לחיות או למות" יש בזה נחמה. ותקווה. למרות שהבית מסתיים ב'למות', ואולי אפשר לשמוע איזשהי אמביוולנטיות פה- "לטבוע או לשוט"/ "לחיות או למות", אני מוצאת בזה תקווה. כי יש שם גם 'לחיות'. ויש שם גם 'לגדול', ו'לא אפחד'. הוא באמת גדל הרבה מאז, מאז אותו 'ילד' כועס בתאטרון רוסי ובתתחנני אלי, הוא מצא את הדרך שלו ואת האלוהים שלו, אולי הוא כבר לא מחפש אשמים או מתעסק בשאלות ניהליסטיות כמו מי יקבור את מי. אבל אני עדיין צריכה את אבות ובנים. כי בבית העלמין הצבאי אין את התקווה הזאת, למי ששם כבר אין לאן ליפול או לאן לגדול, ויש רק את ה'למות'. ולמי שבא והולך משם כל פעם יש גם את ה'לחיות', וצריך להתמודד עם האמביוונטיות הזאת, עם ה'לטבוע או לשוט', ולנסות למצוא סיבות להמשיך הלאה, כשהמקום הזה קושר אותך אליו ומושך אחורה. ולמטה. להמשיך לבוא לשם כל פעם, עם גיטרה ופרחים, דמעות וגשם, ואז גם ללכת, להמשיך לחיות.
