ג'ורדן-מג'יק-לברון: הפרשנות שלי (ותגובות לעונ
אחד המשפטים השכיחים ביותר כשמדברים על מייקל ג'ורדן ועל יורשיו הוא: "אבל לג'ורדן היה את פיפן" או "תן ללברון שחקן כמו פיפן...". כל הזמן עוסקים בהשוואות כשלפעמים שוכחים את התמונה המקורית. כשמדברים על היכולת של שחקן גדול להפוך את הסובבים אותו לטובים יותר, לגדולים יותר, פיפן לטעמי הוא הדוגמא הקלאסית לכך. פיפן לא בא לשיקאגו ככוב על האמור לעזור לג'ורדן, הוא הפך לכזה בעקבות האימונים והמחשקים לצד ג'ורדן, אני לא רוצה לקחת כלום מפיפן עצמו, אבל אין ספק שהמשחק לצד ג'ורדן הוציא ממנו את הטוב ביותר. כפיפן עזב, או אפילו קודם לכן, כשג'ורדן פרש, יצאו מפיפן דברים לא טובים, כשהשיא היה הסירוב שלו לעלות למגרש במשחק הפלייאוף נגד הניקס, כשפיל ג'קסון שירטט תרגיל שבסופו קוקוץ ולא פיפן יקח את הזריקה המכריעה. השקנים ששיקאגו רחשו היו תמיד רול פליירס משלימים ולא כוכבים, הכוכב האמיתי שלהם נוצר וגדל לצידו ובחסותו של מייקל. לגבי הגיל, נכון לברון צעיר, אין טעם להשוות אותו לגדולים ביותר בגיל כה צעיר, במיוחד כשאין לו עוד תואר. מג'יק אגב, בגיל צעיר יותר כבר זכה באם-וי-פי של סדרת הגמר , כאשר הוא הוביל את הלייקרס לניצחון על הפייבוריטית הגדולה (פילי) בחוץ, כשג'אבר (השחקן המצטיין שלהם) נפצע ומג'יק משחק את משחק מספר שש כמחליפו בעמדת הסנטר. השאר ידוע, 42 נק 16 אס ו-8 רב אם אינני טועה. אגב, כשמג'יק עבר לליקרס הם לא היו קבוצה גדולה. מגי'ק הוביל את הלייקרס עם חיוך גדול למצלמות ושימחת חיים שכמוה לא הייתה בליגה על המגרש, השאוטיים היפנט את העולם, בייחוד כשממול הופיע בירד הלבן והראה מה קשיחות וחוכמה יכולה לעשות כשהיא פוגשת בזוהר. ג'ורדן שהגיע אחריהם הכיל בעצם את השליוב של השתיים, במייקל היה קמת ממג'יק וקצת מבירד, הנתונים הפיזיים שלו, היכולות האתלטיות שלו, הביאו את אותם יכולת לרמה של אומנות. מייקל התחיל לשוטט באוויר, לאחר מכן למד לחתוך הגנות, ההגנה לא איחרה לבוא, לאחר מכן היכולת לקלוע מחוץ לקשת, פיתוח הפיידאווי ג'אמפ שוט לרמה של שלמות, ולבסוף האופי והרצון הבלתי נכנע והבלתי מתפשר שהוביל לשישה זכיות בלי אף הפסד בסדרת גמר. מייקל התפתח, זו גדולתו, מייקל של תחילת הקריירה אינו מייקל של סוף הקריירה. מייקל הוא מותג שגדולתו פורצת את גבולות מגרש הכדורסל, הריק שהוא השאיר עם פרישותו הוא המחיר של ההשוואת הבלתי פוסקות שנאלצים קובי ולברון לעבור. לברון עוד מימי התיכון מסומן כדבר הגדול הבא, בזכותו העבירו לראשונה בארה''ב את משחקי התיכון (לא המכללות, התיכון) בשידור ישיר מחוף לחוף, הכל על מנת לראות את התופעה הבאה בעולם הכדורסל. ביננו, למי שיצא לו לראות את לברון משחק בתיכון ואת לברון משחק היום, פחות או יותר אותו שחקן. ללברון יש עוד המון מה לשפר, הדרייב שלו לנציחון לא נראה חזק מספיק, היכולת שלו לשלוט במשחק לוקה עוד בחסר, ההגנה רשלנית, הקליעה מבחות לוקה בחסר, ויכולת הפייד אווי אינה בשיאה, אך מנגד יש לו המון המון ייתרונות ומעלות. אחת הבעיות המרכזיות של לברון כפי שציינו היא האופי, יש אופו, אין אופי? מייקל לא רק בנה את המשחק שלו אלא גם את האופי שלו, אותו אופי שנבנה בעקבות קבלת הפנים הקשה של אייזאה ומגיק ואין ספור ההפסדים לבד בוייס של אייזאה (דיטרויט). שנה אחר שנה ג'ורדן הפסיד כשדיטרויט מוכיחים שאפשר לעצור את הפנומן עם מרביצים לו (בערך מה שבוסטון ניסו לעשות לליקרס בשנות ה-80). ג'ורדן חזר רעב יותר ונחוש יותר כל שנה, עד שהביס את הפיסטונס 4-0 ודהר לתואר כשבגמר הוא מנצח את הלייקרס של מג'יק. האם אצל לברון רואים את אותו הדחף, את אותו הרעב? האם לברון נראה השנה רעב יותר בעקבות התבוסה בגמר אשתקד? האם הוא באמת נתן את כולו? האם הוא ימות על המגרש בשביל הניצחון? האם הוא מראה אמוציות? המון שאלות עדיין פתוחות. אני מניח שהעתיד יהיה החכם מכולם.
