הקפצה אמצע שבועית

[סיגל של שגיא]

אפונה - את צודקת ב-100%, אבל מה

לעשות שאני רואה איך זה בבתים אחרים ואני מקנאה ורוצה גם? מותר לי לרצות גם, לא? לכן, כל טיפת עזרה שאני מקבלת (אבא שלי אתמול קפץ אלינו ל-15 דק´ ואני הספקתי לארגן את האמבטיה עבור שגיא ומאוד הודתי לו על כך. הוא עדין לא מבין למה אני מודה לו 5-6 פעמים בכל פעם שהוא בא אלינו) אני רואה זאת כמתנה, אבל אני לא יכולה שלא לקנא כשחברה טובה שלי מספרת לי שאמא שלה התקשה אליה ואמרה לה שהיא בדרך אליה לארגן לה את הבית, וכשהיא חזרה מהעבודה היא גילתה: מיטות מאורגנות, כביסות מקופלות ומגוהצות, מטבח נקי ומקרר מצוחצח. ואמא שלי? פעם אחת, במשך ה-12 שנים שאני גרה מחוץ לבית באה אלי, ראתה את כיסא הנוח בסלון עמוס בכביסה של 3 מכונות וקיפלה. זה קרה לפני כשבועיים כשהם עשו על שגיא ביבי-סיטר (יותר נכון תיאמתי עם אבא שלי שהועיים לפני המועד שהוא ישמור עליו, ואז אמא שלי גם הצטרפה). אפונה - את צודקת בכל מילה, אבל גם אני רוצה קצת. קצת, לא הרבה.

 

[גאיה של זיו]

מסכימה. עכשיו תור ההורים להנות.

גם אני חושבת שההורים לא חייבים לנו דבר, אלא אם הם רוצים באמת ונהנים מזה. לא קל לגדל ילדים ולטפח משפחה, לכן אני מבינה שאמא שלי, בשלב הזה של חייה באה רק כשמתחשק לה. אני משתדלת לתת לה את ההרגשה שאני לא מצפה לכלום ולכן גם לא מתאכזבת. נכון, היא גידלה חמישה ילדים מוצלחים והיתה סבתא צעירה מאוד ומשקיענית מאוד. זיו הגיע בשלב שהיא קצת עייפה, היא חיכתה הרבה שנים בשקט בשקט, בלי להציק, עד שסוף סוף אלד לה נכד. קצת קשה לה להגיע אלי (היא גרה רחוק יחסית), היא לא נוהגת ודי מתעייפת מנסיעות באוטובוסים. היא אמרה לי לא אחת שהיא מאוכזבת מעצמה שהיא לא מגיעה מספיק והיא מבינה שהיא משלמת מחיר כבד (מבחינתה) של חוסר קשר לזיו, הוא רואה אותה פעם בשבועיים ולא תמיד זוכר אותה וזה מאוד כואב לה. אחותי שגרה ממש לידה זוכה ממנה לעזרה מדהימה , היא מוכנה לטפל גם בזיו מתי שארצה בתנאי שאביא אותו אליה, אבל נוח לי יותר עם מטפלת זמינה אצלי בבית. אני טיפוס מאוד עצמאי, כבר מגיל 18 לא ביקשתי דבר מהוריי ודאגתי לעצמי, למרות שתמיד ניתנה לי האופציה לקבל עזרה ותמיכה מכל סוג שהוא, לא השתמשתי בה. אולי נוספה לזה העובדה שחייתי שנים בחו"ל, שם אנשים לא נוטים להעזר בהורים שלהם כשהם מגיעים לגיל המתאים, זה לא מקובל! מצטערת אם יצא לי קצת מבולבל, אני בדרך הביתה!

 

[שירלי של תומר]

ואותי עדיין מטריד מי קבע את הגבול?

למה דווקא גיל 18 למשל? לא יודעת, בחלק מדברייך את צודקת אבל אני עדיין חושבת שהורים יכולים גם לנוח ולהנות מכך שה"גוזלים" עזבו את הקן וגם לעזור ולהיות שם בשביל הילדים שלהם שמעצם זה שבגרו והפכו להורים לא חדלו להיות הילדים של ההורים שלהם!

 

[שירלי של תומר]

הכוונה שלי להיות שם בשביל הילדים

גם בלי שום קשר לעזרה עם ילדיהם אלא להיות שם מבחינה נפשית וכד´ להמשיך להיות הורים רגישים על כל המשתמע מכך...

 

[סיגל של שגיא]

שירלי, נכון, את צודקת. גם אני חושבת

שהורה הוא תמיד הורה, ושחשובה התמיכה הנפשית. בכלל זה, אני שמחה שיש לי את הפורום ואת מקבץ החברות הטובות שלי, כי לשמוע משפט, כגון: "אני יודעת מה עובר עליך", עוזר לי להרגיש טוב יותר, מאשר משפט, כגון: "אני לא מבינה על מה את מקטרת כ"כ? את הרי חיכית לילד הזה כ"כ הבה זמן..." כמו שאמא שלי העזה לומר לי פעם אחת (אחרי שהיא חטפה ממני שטיפה קרה, היא לא העזה יותר להוציא את מקבץ המילים הללו מהפה שלה יותר).

 

[סוכריה על מקל]

אמא שלי גרה רחוק ../images/Emo4.gif

קצת פחות משעה נסיעה. אני נוסעת לשם פעמיים בשבוע (לפעמים יותר)כי אחי הקטן (בן 14) שמאוד קשור אלי נמצא שם. פעמיים בשבוע, גם בתקופת הטיפולים, גם כל ההריון, וגם עכשיו עם יונתן. זה לא קל. עד כה לא קיבלתי ממנה שום עזרה, לא כלכלית ולא אחרת. מאז שיונתן נולד היא משתדלת לעזור, אבל העזרה תלויה בזה שאני אגיע אליה והיא תשמור עליו שם. זה קשה. על בייביסיטינג אין מה לדבר, כי להביא אותו אליה, לחזוא לת"א, ושוב לנסוע לקחת אותו ממנה - זה סיפור. מה שכן, היא בהחלט הציע לקחת אותו לשישי-שבת (=שאני אביא לה אותו בשישי ואבוא בשבת לקחת אותו), ואני מתכוונת לנצל את ההצעה הזו.

 

[רחל של ענבל]

הכל תלוי בנסיבות

אם אני יכולה להסתדר לבד בלי ההורים, אני עושה את זה. אם אני צריכה אותם אני מבקשת, ואני גם מוכנה לקבל "לא" כתשובה. אני לא נעלבת כי גם להם יש חיים. אותו הדבר הפוך. אם הם צריכים אותי, הם מבקשים (למשל לעזור להם עם המחשב). אם אני לא יכולה, הם לא נעלבים. כולנו אנשים בוגרים עם חיים ומכבדים אחד את השני. המחשבה על כך שהם לא חייבים לעזור לי היא הדדית. המחשבה על כך שהם השקיעו המון בצעירותם ולא חייבים לזרוק הכל למעני כפי שעשו כשגידלו אותי היא מחשבה שלי. היא מתחדדת עכשיו שאני אמא ושאני מבינה שאת כל הקשיים שיש לי עכשיו הם עברו בעצמם. אמא שלי עזבה את עיר הולדתה ועברה לעיר הולדתו של אבא שלי במרחק של 10 שעות נסיעה מהוריה. אבא שלי עבד סביב השעון כך שלאמא שלי לא היתה שום עזרה. אם אני צריכה את עזרת הוריי ואני יודעת מראש, הם שמחים להתאים את לוח הזמנים שלהם לצורך שלי. אם זה בלת"מ ויש להם תכניות, אני מחפשת אופציות אחרות. עוד לא יצא מצב שביקשתי שיבטלו תכניות, אבל נראה לי שהיו עושים זאת בשמחה. פשוט אני יודעת שלטפל בילדים/תינוקות קשה להם, לכן אני לא רוצה להכביד עליהם. רחל

 

[מיכל של הדר]

../images/Emo41.gif ומה לגבי הצד הרגשי? ../images/Emo41.gif

רובנו התייחסנו לגבי הצד התפקודי בחלוקת התפקידים, דהיינו מי עושה מה , מי עוזר, איך, כמה וכד´. אבל ישנו גם הצד הרגשי (שאפונה התייחסה אליו) שאיננו תלוי בכמות ואולי הוא לא פחות חשוב מהעזרה שהבעל/הורים נותנים. אני רואה כיצד הדר קשור לסבים ולסבתא שלו, כיצד הוא מקבל מהם רגשית דברים שאנחנו לא מעניקים לו ואני חושבת שבעצם זה מה שחשוב, נכון שזה מתאפשר בגלל שהם רואים אותו הרבה ובגלל שאין לי טרוניות על העזרה מהם, אבל עדיין גם הם היו רוצים לעזור מעט אני חושבת שזה היה מאד חשוב לו להכיר אותם על מנת שיחווה סבא וסבתא. סבא וסבתא שלי מצד אמי ממש גדו אותנו ועד היום יש לי זכרונות נפלאים מהם והייתי קשורה אליהם נורא, לעומת זאת ההרוים של אבי ראו אותנו פעם בשבוע לביקור נימוסין וכמובן לא הייתה שום עזרה וככזה היה גם יחסנו אליהם. מי הרוויח - גם אנחנו (אני אחותי ואחי) גם הוריה של אמי וגם הורי. גם היום הדר מרוויח מזה שיש לו סבא וסבתא, אבל גם הם מרוויחים אושר גדול ואת אהבתו!!!!

 

[מיכל של עומר ויובל]

מאוד מאוד נכון ../images/Emo45.gif

לעומר ויובל יש מערכת יחסים נפלאה עם ההורים שלי. ההורים שלי מתגעגעים אליהם בטירוף אם הם לא רואים אותם יום שלם. אמא שלי כמעט כל יום אצלנו או אנחנו אצלה, אפילו לא כדי לעזור (למרות שהיא עוזרת), אלא רק כדי לראות את הילדים. בהתאם לכך, יש תמיד שמחה וצהלה כשסבא וסבתא באופק. הם עוברים בשמחה מהידיים שלי לשלהם (אפילו דוחפים אותי !) ומאושרים להיות איתם. מלבד היחסים הנהדרים שיש לילדי עם ההורים שלי, לעומר ויובל יש יחסים סופר-מיוחדים עם... סבא וסבתא שלי! כמו מיכל של הדר, גם אני גדלתי באותו בניין עם סבא וסבתא ושאבתי מכך המון! אני מתה עליהם ולא רק כסבא וסבתא אלא גם כאנשים. יש לנו מערכת יחסים מיוחדת מאוד והם אימצו את יריב כנכד לכל דבר (פעם הם גם חילקו דמי חנוכה ונתנו לו בנפרד ממני

). מהרגע שהילדים נולדו, סבא וסבתא שלי היו דבוקים אליהם. הם רואים אותם לפחות פעמיים בשבוע ועוד מתלוננים שזה לא מספיק! והילדים בתמורה מתים עליהם חזרה, מחייכים אליהם חיוכים מיוחדים, עושים חוכמות כדי להשוויץ ועוד ועוד. אין ספק שמעבר חעזרה הפיזית, הילדים שואבים המון מהקשר הרגשי המיוחד. אבל אני מאמינה ששני אלה הולכים יחד ואחד נובע מהשני.

 

[חנה של ליאור]

לצערי, אצלינו זה כמעט לא קיים

אני מניחה ששיר תכיר היטב את ההורים של ליאור כי הם קרובים יותר ונגישים יותר. כיום היא לא רואה אותם הרבה ולכן לא נקשרה אליהם. הם לא ממש מבלים איתה. אחה"צ פה ושם לא מספיקים כדי ליצור קשר. על ההורים שלי, כמו שציינתי, אין מה לדבר. אנחנו שם פעם בחודש-חודשיים וזה לא מספיק כדי להבין עם מי יש לה עסק. אני לא רואה אותם מעורבים בכלל בחיים שלה. היא תדע שהם קיימים וזהו. גם לי לא היו סבים וסבתות קרובים ונורא קינאתי בחברות שכן היה להן. אמא של אמא שלי גרה בקרית ים והיינו אצלה פעם בשנה למשך שבוע. אני זוכרת את זה ככיף גדול מאוד. היא נפטרה כשהייתי בת 6. אבא של אבא שלי גר במאה שערים ואני זוכרת אותו כזקן מאד שבכלל לא תקשר עם הילדים הקטנים. הוא נפטר כשהייתי בת 9. את אבא של אמא שלי ואמא של אבא שלי בכלל לא הכרתי.

 

[כלנית כהן]

הגיע תורי להגיב

חלוקת תפקידים שווה, בזמן שהייתי בחופשת לידה אני קמתי אל נתנאל בלילות כשחזרתי לעבודה התחלקנו לילה אני ולילה אישי, במשך היום הוא היה במשפחתון. ניקיונות חצי חצי, בישולים לרוב אני. לגבי משפחה מורחבת אז ככה: מהצד שלו ההורים מבוגרים אז אני לא מצפה לכלום, שאר המשפחה אז יש כאלו שאני לא מצפה מהם לעזרה וגם לא מבקשת ויש כאלו (רק שניים) שעוזרים מכל הלב הווה אומר: בקיץ לדוגמא נתנאל היה אצל אחות של אישי 3 שבועות הינו מביאים אותו בבוקר ולוקחים אחה"צ. ההורים שלי עוזרים המון וזה התחיל לפני הלידה כשהייתי בשמירת הריון עברתי לגור אצל הורי ב3 החודשים האחרונים, מאז הלידה כל פעם שאני צריכה עזרה אמא שלי מתייצבת דוגמא בולטת זה כשחליתי באנגינה בחול המועד סוכות אמא שלי באה בבוקר לקחה את נתנאל לגן חזרה לקחה אותי אליה הביתה ואחה"צ הביאה אותי הביתה הלכה להביא את נתנאל מהגן וחיכתה אצלי בבית עד שאישי חזר מהעבודה. סה"כ אני חושבת שבורכתי במשפחה עוזרת, שכחתי להזכיר את האחיות שלי שרק נושמות אויר פסגות נכנסות להריון שעוזרות המון (לכל אחת יש 4 ילדים...) אחותי הקטנה קצת איכזבה אבל אפשר להבין אותה היא התחתנה לפני 3 חודשים וירח הדבש עדיין לא נגמר... הכי הכי חשוב יש לי בעל תומך מפרגן שמשתדל מאוד להקל עלי את החיים סה"כ אל תשכחו שהיום שלי מתחיל בשעה 5 בבוקר ומסתיים לקראת חצות הלילה

 

[סוכריה על מקל]

"הנה החברה שלך הגיעה"

זה מה שחמותי הנהדרת אומרת בכל פעם שהיא מגיעה לראות את יונתן (מינימום 3 פעמים ביום). נורא כף שאנחנו קרובים (גם פיזית וגם נפשית). אני לא מבקשת ממנה עזרה, היא נורא נורא עסוקה, אבל אם היא מגיעה ובדיוק אני רוצה להתקלח או לאכול מילקי (ארוחת הצהריים שלי מאז שיונתן נולד...) והוא ער היא תעסיק אותו בשמחה. יונתן, למרות שהוא כ"כ קטן, נקשר אליה מהרגע הראשון, ואפילו את החיוך הרצוני הראשון שלו היא קיבלה.

 

[ת ו ת]

וואו, איזו שרשרת ארוכה

אצלנו בעלי עובד מאוד קשה ולכן במשך השבוע אני עושה הכל כמעט לבד. בסוף שבוע הוא משתדל לעזור לי כמה שאפשר. על כביסה רק אני ממונה. לא מזמן לקחנו עוזרת לעבודות הבית (שמתנהגת כמו פיל בחנות חרסינה ומעצבנת אותי, אבל מנסיון של מספר אחרות זה הרע במיעוטו). ההורים עושים בייביסיטר כדי שנתאוורר רק שנינו

אבל לכל טוב יש גם רע. כשההורים שלי באים הבית נראה אחר כך כמו אחרי פוגרום. סדר לא מעניין אותם והם גם מצליחים ללכלך בטירוף ואני צריכה להשקיע המון אנרגיה כדי להחזיר את הבית למצב נורמלי (לא נקי...נורמלי

).אבל הגישה שלהם עם ילדים מדהימה אותי כל פעם מחדש. אנחנו מאוד מתואמים והם מכבדים את בקשותי. עם ההורים של בעלי זה סיפור לגמרי אחר. הם שומרים על סדר וניקיון אבל לדעתי אין להם שום גישה לילדים (למרות שהם חושבים שהם המומחים...) ומבחינתם הם היו עוברים לגור אתנו

או לפחות לשרוץ כאן כל רגע אפשרי. ההבדלים בגישות החינוך שלי ושלהם כל כך מהותיים והשוני כל כך גדול עד שהיה ריב נוראי איתם שעד היום אצלי לפחות נשארו שריטות עמוקות בלב ומאוד נזהרים במה שאומרים ועושים אחד ליד השני.