הקלות הבלתי נסבלת
כשאני הייתי סטודנטית (לונג טיים אגו) בעונת המבחנים הבית (של ההורים) היה נכנס לכוננות ספיגה. לחץ, מתח, התרגשות, חוסר שעות שינה, חדר מבורדק עם ערימות כלי אוכל מטונפים....טלפונים ארוכים, הררי ניירות והרבה הרבה עצבים מרוטים
. אם היו שלושה מבחנים בשבוע, אוטומטית אחד היה עובר למועד ב´. הלימוד היה מתחיל שבוע קודם, קריאה ראשונה, סיכומים. מהמרת ומוותרת על חלק מהנושאים. אחר כך עריכת ראשי פרקים מהסיכומים. אחר כך שינון, שינון, שינון. המון שינון של תאוריות, הגדרות, שמות, מושגים... ואחרי המבחן- רווחה גדולה. עד העונג הבא. בימים אלה, האיש שלי עושה בחינות. תואר שני. שלוש בחינות בשבוע? נו, שיהיה. ואיך נראה יום לימודים לקראת? זה מתחיל בפיזור משותף של הילדים. ממשיך בארוחת בוקר זוגית וכייפית עם העיתון בצד. אחר כך מוציא מהמייל את הסיכומים ששלח לו החבר. מעיף בהם מבט, רק כדי להחליט שלא לעשות בהם שימוש. אחר כך הולך לנמנם, כי הוא קצת עייף מאתמול. שעה לפני שהילדים חוזרים אני מעירה אותו והוא יורד לארגן צהריים...אחר כך יש לו שעה . מרפרף על החומר. 16.00. נוסע להביא את הםרחחית מהמשפחתון. עובר בבית ולוקח את כל השאר לבריכה. ארוחת ערב...אמבטיות...סוף סוף שקט. "יאללה, דרלינג, לך תלמד משהו" "טוב, נו" הפסקת סיגריה, הפסקת אבטיח, הפסקת שרותים, הפסקת פורום (כן כן, מציץ לפה, עדיין מנסה לפענח מה מושך אותי לכאן...) אופס, חצות. "טוב, נראה לי שאני פורש". למחרת. צהריים. טלפון מהאוטו: "זהו, עוד קורס מאחורי". "יופי!!!!! איך היה?" "היה בסדר, רק היה לי קשה ל..."(אני מחסירה פעימה. רק זה חסר לי, מועד ב´ באמצע אוגוסט) "מה? מה היה קשה?" " היה לי קשה לבחור על מה לענות. ידעתי הכל".
יופי. גם מבריק וגם שחצן. אין. אין צדק.
כשאני הייתי סטודנטית (לונג טיים אגו) בעונת המבחנים הבית (של ההורים) היה נכנס לכוננות ספיגה. לחץ, מתח, התרגשות, חוסר שעות שינה, חדר מבורדק עם ערימות כלי אוכל מטונפים....טלפונים ארוכים, הררי ניירות והרבה הרבה עצבים מרוטים