איש אמוציונאלי
New member
הקבר
בכל שבוע. ביום שישי השכם בבוקר. אני נרגש לקראת הפגישה עם אהובתי. בתא המטען יש לי "ערכת בית קברות" שזה כולל דלי, נרות נשמה, אגרטל רזרבי להביא בו את הפרחים הטריים ועוד. בחלקה שלי יש ערוגת פרחים שמטופלת ע"י גנן מבית הקברות. המפגש עם אישתי שהופך להיות "שיגרת חיי" החדשה מתחיל בניקיונות. למרות שהמקום מתוחזק ע"י הגנן על בסיס קבוע, עדיין יש כל כך הרבה ליכלוך שמצטבר שתמיד צריך לנקות. ואני מוריד את כל עשרות חלוקי הנחל מהמצבה כשעל כל אבן יש כיתוב שאינו נמחק מהמשפחה מהקרובים מהעובדים שלה. מסדר את הפרחים הרבים. זר שאני הבאתי זר שהביאה א. ביום שלישי. המון פרחים. א. שומרת שלא אגזים. "לא צריך השבוע" כך היא, "הפרחים משבוע שעבר עדיין בסדר גמור". אחר כך אני עובר ושוטף את המצבה ומחליק את ידי על שמה ועל כינוייה ומרגיש. אני מושך את ידי במהירות. רגע, עדיין לא. עוד לא גמרתי עם הניקיונות. ואז אני מתחיל להביא דליי מיים בזה אחר זה ולשפוך מסביב לקבר כדי שגם מסביב יהיה נקי. ושופך ושופך ושופך ומתחיל לבכות. ומביא עוד מיים. והפועל הערבי שמגיע בשעות אלו מברך אותי לשלום. הוא כבר מכיר את הגבר הגבוה שסוחב דליי מיים ובוכה ומתייפח. ופני שטופים בדמעות רגלי מכוסות בבוץ ונפשי נקרעת מרוב כאב וגעגוע. מדליק את הנר. שם את ידי על כינוייה בסוגרייים. הכניסיני אהובתי תחת כנפך. היי לי אם ואחות. ויהי חיקך מקלט ראשי. קן תפילותי הנידחות. איך אפשר? איך, איך, איך? אני מרגיש שהקבר קורא לי. הוא מושך אותי אליו. אבל אני עדיין רוצה לחיות. רוצה להרגיש. לא מה שאני מרגיש עכשיו. רוצה להרגיש. ואז הייאוש משתלט עלי ואני שוב מתנתק מהעולם. שוב לא מתפקד. מוחי, הצילני מנפשי!
בכל שבוע. ביום שישי השכם בבוקר. אני נרגש לקראת הפגישה עם אהובתי. בתא המטען יש לי "ערכת בית קברות" שזה כולל דלי, נרות נשמה, אגרטל רזרבי להביא בו את הפרחים הטריים ועוד. בחלקה שלי יש ערוגת פרחים שמטופלת ע"י גנן מבית הקברות. המפגש עם אישתי שהופך להיות "שיגרת חיי" החדשה מתחיל בניקיונות. למרות שהמקום מתוחזק ע"י הגנן על בסיס קבוע, עדיין יש כל כך הרבה ליכלוך שמצטבר שתמיד צריך לנקות. ואני מוריד את כל עשרות חלוקי הנחל מהמצבה כשעל כל אבן יש כיתוב שאינו נמחק מהמשפחה מהקרובים מהעובדים שלה. מסדר את הפרחים הרבים. זר שאני הבאתי זר שהביאה א. ביום שלישי. המון פרחים. א. שומרת שלא אגזים. "לא צריך השבוע" כך היא, "הפרחים משבוע שעבר עדיין בסדר גמור". אחר כך אני עובר ושוטף את המצבה ומחליק את ידי על שמה ועל כינוייה ומרגיש. אני מושך את ידי במהירות. רגע, עדיין לא. עוד לא גמרתי עם הניקיונות. ואז אני מתחיל להביא דליי מיים בזה אחר זה ולשפוך מסביב לקבר כדי שגם מסביב יהיה נקי. ושופך ושופך ושופך ומתחיל לבכות. ומביא עוד מיים. והפועל הערבי שמגיע בשעות אלו מברך אותי לשלום. הוא כבר מכיר את הגבר הגבוה שסוחב דליי מיים ובוכה ומתייפח. ופני שטופים בדמעות רגלי מכוסות בבוץ ונפשי נקרעת מרוב כאב וגעגוע. מדליק את הנר. שם את ידי על כינוייה בסוגרייים. הכניסיני אהובתי תחת כנפך. היי לי אם ואחות. ויהי חיקך מקלט ראשי. קן תפילותי הנידחות. איך אפשר? איך, איך, איך? אני מרגיש שהקבר קורא לי. הוא מושך אותי אליו. אבל אני עדיין רוצה לחיות. רוצה להרגיש. לא מה שאני מרגיש עכשיו. רוצה להרגיש. ואז הייאוש משתלט עלי ואני שוב מתנתק מהעולם. שוב לא מתפקד. מוחי, הצילני מנפשי!