צועניה אדומה
New member
הקבצנית
באמצע יולי הלוהט לבשה הקבצנית סוודר גדול מדי למידותיה וחבשה כובע צמר שתחתיו הציצו פנים יפות ועדינות. הבטתי בשעון. השעה הייתה חמישה לשבע. קבענו שיאסוף אותי מכאן בעוד חמש דקות בדיוק. החזרתי עיניי אל הקבצנית. היה בה משהו מעורר עניין, לא רגיל, שעדיין לא הצלחתי להניח אליו את האצבע. כשראתה פתאום שאני מסתכלת עליה, הישירה אליי מבט חזרה. זה היה קצת מביך, בכל זאת, הבנתי שבהיתי בה בלי כוונה. מה שהיא לא יכלה לנחש הייתה מידת ההתרגשות שלי. מדי פעם הצצתי בכביש על יד, תוהה האם הגיע, ואולי בכלל התחרט. זמן רב כל כך עבר מאז. הייתי זקוקה להסיט את המחשבה למקום אחר.
בינתיים, החלטתי, אתן לה כסף, במחשבה שאולי לא תבזבז אותו על סמים והתחלתי מתקרבת אליה. ממרחק צעדים ספורים נראו פניה אפילו יפות יותר. עיניה היו גדולות אך לא מדי, כאילו צוירו במדויק והיה בהן משהו נעים. שפתיה אדומות ומלאות והאף השתלב ביניהם במן הרמוניה שלא התקיימה אצל מרבית האנשים. חייכתי אליה ועמדתי להניח את המטבע בתוך הכוס המרשרשת שלה, אבל הקבצנית עצרה בעדי. חכי, היא אמרה בלחש, אל תשימי עדיין. הבטתי בה בהפתעה גמורה. ממתי קבצנים מבקשים דבר כזה. למה, שאלתי אותה וזו ענתה, אני רוצה שתביעי משאלה. לרגע חשבתי שהיא צוחקת עליי, מקווה שאעצום עיניים והיא תגנוב לי את התיק. אבל בעיניים האלה היה משהו שגרם לי לרצות להאמין לה. עצמתי אותן וביקשתי. לאחר שפקחתי אותן חייכה אליי חזרה ואמרה "עכשיו שימי".
הצצתי שוב בשעון. כעת הייתה השעה כבר שבע ושלוש דקות. אמרתי לה שאני חייבת ללכת והיא קרצה ואיחלה בהצלחה.
הוצאתי את הפלאפון בדיוק כשקיבלתי ממנו הודעה. "בואי", הוא כתב לי. הוא חיכה לי באותו המקום שהיינו נפגשים בו תמיד בו וכל הדרך לשם ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה פעם לי הלב חזק כל כך.
ראיתי את הרכב ונכנסתי פנימה במהירות, כאילו לא לתת לרגע לחלוף. כמה זמן עבר מאז, שאלתי אותו. יותר מדי, אמר, יותר מדי, קטנה שלי.
היו לו זיפים על הפנים ומבט בוער והוא אמר שנוסעים אליו. לא רציתי ללכת לשום מקום אחר. רק אליו, רק איתו והוא תפס לי את היד חזק כאילו שצרחתי את המחשבות שלי לחלל הרכב. הנסיעה עברה בנעימים. לא הפסקנו לצחוק כל הדרך על כל מה שהיה ואיך בכלל הגענו שוב להיות ככה.
לאחר חצי שעה, הגענו אליו. הזיכרונות הציפו אותי פתאום והתחלתי בוכה בשקט. לא רציתי שיראה.
עלינו למעלה. בשנייה שנכנסנו הביתה תפס את פניי בידיו והביט בי. בואי, הוא אמר, בואי אחריי. הוא הוביל אותי לחדר ההוא. החלון היה פתוח ורוח חזקה נשבה. כפות הידיים שלו דחפו אותי אל המיטה.
מה עשיתי, חשבתי פתאום, מה עשיתי. הוא עלה עליי ותפס לי את הגרון. מהיום את שלי. רק שלי. כלואה אצלי. את מבינה?
ובשנייה שעצמתי את עיניי ראיתי את עיני הקבצנית מביטות בי ואומרות בהצלחה.
באמצע יולי הלוהט לבשה הקבצנית סוודר גדול מדי למידותיה וחבשה כובע צמר שתחתיו הציצו פנים יפות ועדינות. הבטתי בשעון. השעה הייתה חמישה לשבע. קבענו שיאסוף אותי מכאן בעוד חמש דקות בדיוק. החזרתי עיניי אל הקבצנית. היה בה משהו מעורר עניין, לא רגיל, שעדיין לא הצלחתי להניח אליו את האצבע. כשראתה פתאום שאני מסתכלת עליה, הישירה אליי מבט חזרה. זה היה קצת מביך, בכל זאת, הבנתי שבהיתי בה בלי כוונה. מה שהיא לא יכלה לנחש הייתה מידת ההתרגשות שלי. מדי פעם הצצתי בכביש על יד, תוהה האם הגיע, ואולי בכלל התחרט. זמן רב כל כך עבר מאז. הייתי זקוקה להסיט את המחשבה למקום אחר.
בינתיים, החלטתי, אתן לה כסף, במחשבה שאולי לא תבזבז אותו על סמים והתחלתי מתקרבת אליה. ממרחק צעדים ספורים נראו פניה אפילו יפות יותר. עיניה היו גדולות אך לא מדי, כאילו צוירו במדויק והיה בהן משהו נעים. שפתיה אדומות ומלאות והאף השתלב ביניהם במן הרמוניה שלא התקיימה אצל מרבית האנשים. חייכתי אליה ועמדתי להניח את המטבע בתוך הכוס המרשרשת שלה, אבל הקבצנית עצרה בעדי. חכי, היא אמרה בלחש, אל תשימי עדיין. הבטתי בה בהפתעה גמורה. ממתי קבצנים מבקשים דבר כזה. למה, שאלתי אותה וזו ענתה, אני רוצה שתביעי משאלה. לרגע חשבתי שהיא צוחקת עליי, מקווה שאעצום עיניים והיא תגנוב לי את התיק. אבל בעיניים האלה היה משהו שגרם לי לרצות להאמין לה. עצמתי אותן וביקשתי. לאחר שפקחתי אותן חייכה אליי חזרה ואמרה "עכשיו שימי".
הצצתי שוב בשעון. כעת הייתה השעה כבר שבע ושלוש דקות. אמרתי לה שאני חייבת ללכת והיא קרצה ואיחלה בהצלחה.
הוצאתי את הפלאפון בדיוק כשקיבלתי ממנו הודעה. "בואי", הוא כתב לי. הוא חיכה לי באותו המקום שהיינו נפגשים בו תמיד בו וכל הדרך לשם ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה פעם לי הלב חזק כל כך.
ראיתי את הרכב ונכנסתי פנימה במהירות, כאילו לא לתת לרגע לחלוף. כמה זמן עבר מאז, שאלתי אותו. יותר מדי, אמר, יותר מדי, קטנה שלי.
היו לו זיפים על הפנים ומבט בוער והוא אמר שנוסעים אליו. לא רציתי ללכת לשום מקום אחר. רק אליו, רק איתו והוא תפס לי את היד חזק כאילו שצרחתי את המחשבות שלי לחלל הרכב. הנסיעה עברה בנעימים. לא הפסקנו לצחוק כל הדרך על כל מה שהיה ואיך בכלל הגענו שוב להיות ככה.
לאחר חצי שעה, הגענו אליו. הזיכרונות הציפו אותי פתאום והתחלתי בוכה בשקט. לא רציתי שיראה.
עלינו למעלה. בשנייה שנכנסנו הביתה תפס את פניי בידיו והביט בי. בואי, הוא אמר, בואי אחריי. הוא הוביל אותי לחדר ההוא. החלון היה פתוח ורוח חזקה נשבה. כפות הידיים שלו דחפו אותי אל המיטה.
מה עשיתי, חשבתי פתאום, מה עשיתי. הוא עלה עליי ותפס לי את הגרון. מהיום את שלי. רק שלי. כלואה אצלי. את מבינה?
ובשנייה שעצמתי את עיניי ראיתי את עיני הקבצנית מביטות בי ואומרות בהצלחה.
