"הצפה"

[ענתנוי]

הקושי הוא של כולם

כולם מפחדים - ומי שלא מפחד, בלי קשר לזהות התרבותית שלו, יכול לפרוץ את חומות הכלא ולהתחיל לחיות....

 

[מרב געש]

"קושי בתקשורת הוא בעיה של התווך" - אהבתי

מאוד אהבתי !
גם אצל קבוצות בהן יש דמיון בין הפרטים - כמו נטים - עדיין יש הרבה אי הבנות בתקשורת. אמרתי דבר אחד והשני הבין דבר אחר - כי אין לנו את כל המידע שזמין לשני , רק מה שעבר בערוץ התקשורתי.
הקושי הרבה יותר גדול כששניים יותר שונים אחד מהשני מנסים לתקשר, אם זה שניים שמדברים שפה שונה, או נ"ט עם אוטיסט.
עד היום התרכז המגע עם אוטיסטים בניסיון ללמד אותם על תקשורת נטית. בשנים האחרונות אני שמחה להיות חלק מקבוצה שמאוד מנסה להבין את החשיבה, החוויה והתקשורת האוטיסטית - כדי לשפר את התקשורת ביננו.
זה לא פשוט משני הצדדים. אבל אותה קבוצה של אוטיסטים בוגרים עם יכולת הבעה ורצון מצליחים לדעתי לאט לאט לפתוח לנו צוהר לחוויה האוטיסטית.
אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה בשם כל אלו שמאוד רוצים להבין את האוטיסטים שבקהילה שלהם, כדי לקיים תקשורת טובה ולשפר את איכות החיים של כולם. בלעדיכם המסע הזה קרוב לבלתי אפשרי.....
חג שמח

 

[schlomitsmile]

לאספים יש מקום בחברה? לא בטוחה... ודאי לא כהכללה.
לפחות מהנסיון שלי ושל ה"אספים שלי".
מתחברת להרבה מאד ממה שאת כותבת,
לא להפרדה בין אספים לאוטיסטים.

 

[ענתנוי]

מקום גרוע

אבל לפחות הם לא צריכים לחיות ב"כלובים" כמו אוטיסטים קלאסיים.....

 

[schlomitsmile]

יש כלמיני סוגים של כלובים וגם לסוג הכי ברור, הפיזי, יש לא מעט אספים שמגיעים
בגלל המחירים הנפשיים שהם משלמים.

 

[ים כחול שלי4]

איך עושים את זה?....

אני חושבת על השבוע האחרון שבו הבן שלי חווה המון התקפי זעם.
אני מתחילה לפחד.
איך אני אבין אותו?

 

[ענתנוי]

התקפי זעם

הם ביטוי של חוסר אונים. תחושת המילכוד יכולה להיות תגובה למצב חברתי או מצוקה פנימית.
הזעם נעלם כשיש מוצא - אז צריך להבין מה גורם למילכוד ולחפש את הפתרון שיעניק לילד את תחושת העצמיות והתקווה או הביטחון ביכולת שלו לפתור את הבעיה.

אצל אוטיסטים, הזעם נובע לפעמים גם בגלל הפער השפתי/תקשורתי ואז הפתרון מחייב פתיחת ערוצי תקשורת חדשים.

 

[אמא מודאגת3]

התקפי זעם זו הבעיה מספר אחת במערכת החינוכית

כל זמן שילד על הספקטרום שקט אז עוד אנשי המערכת מכילים, ברגע שזה ילד זועם ולא משנה להם מה הסיבה{במיוחד שלא עובדים נכון אתו במסגרת}
אז הוא ילד שאיננו מתאים למסגרת משלבת ואז הדרך קצה להוציא אותו מכיתת תקשורת מאוד קצרה,
זה מתחיל בהשעיות ועובר לדרשות לתת תרופות וכו'..

 

[אמא חמסה]

זה תלוי בילד ובבית הספר.

כמו שספרתי בעבר, הבן שלי היה ילד מאוד אלים, אבל המורות הבינו שהוא ילד טוב והוא לא אשם.
הן ראו שילדים מציקים לו בכיתה, ולכן הצדיקו אותו ולא את הילדים.
גם כשהורים תבעו להעיף את הבן שלי מבית הספר, הן עמדו בפרץ ולא הסכימו.

הן טענו שהבן שלי ילד טוב ושהילדים האחרים לא בסדר. שהבן שלי מתאפק מאוד עד שהוא לא יכול יותר, ולכן הוא מרביץ בסוף.

המורות מאוד אהבו אותו ותמכו בו.

אני מדברת על כיתה רגילה, ללא סיוע (הוא לא אובחן באותן שנים אלא רק בכיתה ו').

זה נראה לי שזה מאוד תלוי בנפשות הפועלות. יש כנראה מקומות יותר סובלניים ויש מקומות פחות סובלניים.

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

את חושבת שזה היה אותו דבר בלי אבחון?

את לא חושבת שעם התיוג לא היו ישר מאשימים אותו?
שואלת בכנות... כשיש תווית ויש לאן ׳לזרוק׳ את הילד אני תוהה אם הסבלנות זהה לסבלנות שיש לילדים רגילים שסובלים מאלימות סתם ולא ׳סובלים׳ מאוטיזם

 

[אמא חמסה]

אני יודעת שלא, כי

הוא למד באותו בית ספר, לפני ואחרי האבחון.


לפני האבחון חשבו שהוא מוזר. אחרי זה כבר אמרו אספרגר, אבל היחס נשאר בערך אותו הדבר.
גם לפני וגם אחרי היחס לאלימות שלו נותר זהה.
סיוע מבית הספר קבלנו גם ללא אבחון (שנה אחרי שנה, בלי שבקשנו, הוא קיבל ריפוי באמנות, שמאוד עזר לו). זו הייתה יוזמה של בית הספר, ואנחנו נפגשנו כל פעם עם המרפאה באמנות והיינו בקשר אתה. לא ידענו על האפשרות הזו, ובית הספר הציע לנו. הוא לא קיבל יותר עזרה גם אחרי האבחון, אולי בגלל שכבר התחילה שנת הלימודים של כיתה ו'.