מחכה איפה שתהיי
New member
הצעקה (1)
הסתכלנו אחד על השני, ופסענו, כל אחד לכוון השני, אל עבר היציאה מאולם הקולנוע. כשעה וחצי קודם, ישוב בשורה האחרונה של אולם הקולנוע, היה זה הדבר האחרון לו ציפיתי. נהגתי לשבור את שגרת יומי מידי פעם בהצגה יומית. לא חברים, לא חברות, אני עם עצמי לבד. בלי לארח חברה, בלי לדבר, בלי לחשוב, נטו סרט עם עצמי. זמן איכות קראתי לזה. ואותו היום, החלטתי ללכת לסרט הכל כך מדובר, רגע לפני שיורד מהמסכים. נדמה היה כי כל העולם כבר ראה את הסרט חוץ ממני. הדבר הכי חם בעיר. שובר הקופות מספר אחת של כל הזמנים. בקומה השלישית של עזריאלי, אולם הקולנוע היה מלא מפה לפה, עדות לכך כי התקשורת, במקרה הזה לא משקרת. 19 שבועות הוא כבר מוקרן, וכאילו היום הצגת הבכורה. מאות אנשים שהשאירו מחוץ לאולם מבול של אמצע פברואר ובחרו גם הם, כמוני, לחזות בפלא. הכסא שלידי נותר פנוי גם כשכבה האור, והמשיך להיות פנוי גם לאורך כל הפרסומות. מהרהר על עניינים שברומו של עולם, ריצדו מול עיני העייפות בזו אחר זו פרסומות של קוקה קולה, מק-דונלד, ושאר ירקות… רגע לפני שהחל הסרט עצמו, כמו היה זה מתואם מראש עם המקרין היא נכנסה, גורמת ליושבים בשורה להתפתל, לקום, לכווץ רגליים כדי לתת לה להגיע למקום שלה. הכסא שלידי. היא הסתכלה עלי לרגע, הסירה את מעילה, התיישבה מניחה את מעילה על רגליה. בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, לבושה בקפידה, שיער שחור חלק, גלש אל מעבר לכתפיה נעצר על זוג שדיים שנדמה היה שביקשו לצאת מהחולצה שלחצה אותם, מסמנת בבירור את צורתם העגלגלה. כמה מטרים משם החלו מרצדים על המסך התמונות הראשונות של הסרט. סרט אימה מהסוג שמשאיר אותך עם פחדים בלילות הבאים. הבמאי, שכבר עשה אי אלו סרטים מהז'אנר הזה, היה בקי ברזי הטכניקה. משחק עם מצלמה, זום אין וזום אווט, מצלמה מהלכת מאחורי גב הגיבור, משחקים של אור חושך וצללים הכניסו אותי יחד עם שאר הנוכחים באולם למצב של דריכות. ממשיך לשחק עם הקהל, הצליח הבמאי להביא אותנו למצב של דריכות מקסימלית, ורגע לפני שנדמה שמגיע הנורא מכל, יצאה המצלמה לשוט חדש, באור יום, גורם לנו להרפות את שרירנו, נותן לנו כמה דקות של חסד. שכנתי הצעירה היתה מרותקת למסך. עיניים גדולות נפערו מידי פעם, והאור שמידי פעם הוקרן מהמסך גילה את צבען הכחול. המצלמה עקבה אחר הגיבור, בעל ואב לשלושה ילדים, יורד במדרגות לקומת הסלון. הבית היה חשוך לחלוטין והגיבור שלנו, בחיפוש אחר מקור הרעש שנשמע בבית דקה קודם לכן, הלך באיטיות לעבר המטבח. חיתוך חד של המוסיקה, צעקה של הגיבור, ומעבר מהיר של המצלמה לעבר המטבח זעזע את כל היושבים באולם יחד איתי. מה שהקפיץ אותי היתה היד שננעצה בזרועי. היד של שכנתי לשורה. היא נעצה אותה בבשרי, משאירה על זרועי את סימני ציפורניה. הבטתי בה ושלחתי את ידי לאחוז בידה. אצבעותינו השתלבו אלה באלה ומצאו את מקומם יחד על רגלה. כשהרגשתי איך ידה, מושכת יחד איתה את ידי עמוק אל בין רגליה, בחסות המעיל שכיסה את כל האזור, הרגשתי איך בשניות תקפה אותי זקפה אדירה. היא, כאילו ניחשה מה עובר עלי, הרחיבה את מעגל המסתור של המעיל, והניחה אותו גם על רגלי, משאירה את ידה בדיוק במקום בו מכנסיי החלו לתפוח… המשך בקרוב....
הסתכלנו אחד על השני, ופסענו, כל אחד לכוון השני, אל עבר היציאה מאולם הקולנוע. כשעה וחצי קודם, ישוב בשורה האחרונה של אולם הקולנוע, היה זה הדבר האחרון לו ציפיתי. נהגתי לשבור את שגרת יומי מידי פעם בהצגה יומית. לא חברים, לא חברות, אני עם עצמי לבד. בלי לארח חברה, בלי לדבר, בלי לחשוב, נטו סרט עם עצמי. זמן איכות קראתי לזה. ואותו היום, החלטתי ללכת לסרט הכל כך מדובר, רגע לפני שיורד מהמסכים. נדמה היה כי כל העולם כבר ראה את הסרט חוץ ממני. הדבר הכי חם בעיר. שובר הקופות מספר אחת של כל הזמנים. בקומה השלישית של עזריאלי, אולם הקולנוע היה מלא מפה לפה, עדות לכך כי התקשורת, במקרה הזה לא משקרת. 19 שבועות הוא כבר מוקרן, וכאילו היום הצגת הבכורה. מאות אנשים שהשאירו מחוץ לאולם מבול של אמצע פברואר ובחרו גם הם, כמוני, לחזות בפלא. הכסא שלידי נותר פנוי גם כשכבה האור, והמשיך להיות פנוי גם לאורך כל הפרסומות. מהרהר על עניינים שברומו של עולם, ריצדו מול עיני העייפות בזו אחר זו פרסומות של קוקה קולה, מק-דונלד, ושאר ירקות… רגע לפני שהחל הסרט עצמו, כמו היה זה מתואם מראש עם המקרין היא נכנסה, גורמת ליושבים בשורה להתפתל, לקום, לכווץ רגליים כדי לתת לה להגיע למקום שלה. הכסא שלידי. היא הסתכלה עלי לרגע, הסירה את מעילה, התיישבה מניחה את מעילה על רגליה. בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, לבושה בקפידה, שיער שחור חלק, גלש אל מעבר לכתפיה נעצר על זוג שדיים שנדמה היה שביקשו לצאת מהחולצה שלחצה אותם, מסמנת בבירור את צורתם העגלגלה. כמה מטרים משם החלו מרצדים על המסך התמונות הראשונות של הסרט. סרט אימה מהסוג שמשאיר אותך עם פחדים בלילות הבאים. הבמאי, שכבר עשה אי אלו סרטים מהז'אנר הזה, היה בקי ברזי הטכניקה. משחק עם מצלמה, זום אין וזום אווט, מצלמה מהלכת מאחורי גב הגיבור, משחקים של אור חושך וצללים הכניסו אותי יחד עם שאר הנוכחים באולם למצב של דריכות. ממשיך לשחק עם הקהל, הצליח הבמאי להביא אותנו למצב של דריכות מקסימלית, ורגע לפני שנדמה שמגיע הנורא מכל, יצאה המצלמה לשוט חדש, באור יום, גורם לנו להרפות את שרירנו, נותן לנו כמה דקות של חסד. שכנתי הצעירה היתה מרותקת למסך. עיניים גדולות נפערו מידי פעם, והאור שמידי פעם הוקרן מהמסך גילה את צבען הכחול. המצלמה עקבה אחר הגיבור, בעל ואב לשלושה ילדים, יורד במדרגות לקומת הסלון. הבית היה חשוך לחלוטין והגיבור שלנו, בחיפוש אחר מקור הרעש שנשמע בבית דקה קודם לכן, הלך באיטיות לעבר המטבח. חיתוך חד של המוסיקה, צעקה של הגיבור, ומעבר מהיר של המצלמה לעבר המטבח זעזע את כל היושבים באולם יחד איתי. מה שהקפיץ אותי היתה היד שננעצה בזרועי. היד של שכנתי לשורה. היא נעצה אותה בבשרי, משאירה על זרועי את סימני ציפורניה. הבטתי בה ושלחתי את ידי לאחוז בידה. אצבעותינו השתלבו אלה באלה ומצאו את מקומם יחד על רגלה. כשהרגשתי איך ידה, מושכת יחד איתה את ידי עמוק אל בין רגליה, בחסות המעיל שכיסה את כל האזור, הרגשתי איך בשניות תקפה אותי זקפה אדירה. היא, כאילו ניחשה מה עובר עלי, הרחיבה את מעגל המסתור של המעיל, והניחה אותו גם על רגלי, משאירה את ידה בדיוק במקום בו מכנסיי החלו לתפוח… המשך בקרוב....
