הצלחתי לעוף!
כן מקרון, אכן צדקת, נכנסתי כנראה לשגרת חצלולים. (איזה כיף לי!
אני לא אלאה אתכם בסיפור כל פרטי החלום, שהיה ארוך, רק אתאר את הנושאים החשובים: -התחיל כחלום רגיל, סתם איזה מפגש של השכבה שלי מבית ספר שהיה בתוך איזה מבנה מלבני גדול, כשחברה שלי ישבה שם לקרוא באיזה ספר לימוד. קראתי את השם שלו בקול: "רצח ___"(לא זוכרת מה) והתפלאתי, כי זה נשמע כמו ספר קריאה. וחברה שלי התפלאה ואמרה שלספר קוראים בכלל אחרת ואמרה לי איך. ואני חשבתי: "לא הגיוני! מה? יכול להיות שאני לא רואה טוב?!" והסתכלתי שוב. כן, רצח משהו, את המילה השניה הפעם לא הצלחתי לקרוא כי היתה ארוכה ומורכבת מצירוף של אותיות שהיה בלתי קריא. "לא רואה טוב או....שזה חלום!" את זה חשבתי בלב, ומיד הבנתי שזה המצב. יש, יופי. עכשיו, מה עושים? עפים! כן כן, ברור. איך....? היה שם כמו יציע של תאטרון, מדורג כזה, אבל עם איש אחד בכל קומה ואני, כדי להקל על עצמי את התעופה הצבתי לעצמי יעדים קטנים, לאט לאט: קודם קפצתי סתם במקום (והנפילה היתה רכה, לא כנו בחלום קודם שזו סתם היתה קפיצה רגילה), אחר כך קפצתי עד לרגל של האיש במדרגת היציע הראשונה, ומשם לרגל של האיש שמעליו וכן הלאה וכן הלאה עד למעלה לתקרה. אני חושבת שהם הגיבו לזה. בטח חשבו: "מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?" אבל סתם עשו מן: "הא?" כזה, לא יותר מזה. כשהגעתי לתקרה החלטתי לזרוק את עצמי למטה באומץ, על הגב, ובאמת נפלתי למטה, יחסית לאט אבל בכל זאת זו היתה נפילה, עם הרגשה מצמררת כזאת, כמו בהמראה במטוס, וקצת לפני הרצפה הצלחתי להאט, להתקע באוויר ולאט לאט לישר את עצמי עד למצב של עמידה. כאן נאבקתי בעצמי כי החלום עמד להשבר לי. התרכזתי בחלום וגיליתי ששיטה שעוזרת לי זה להרעיד טיפה את כפות הידיים וכפות הרגליים. -חזרתי לצלילות ולאותו מקום וסיטואציה בדיוק! התלבטתי ובסוף החלטתי לשתף את חברה שלי בתגלית. "מה אם אני אגיד לך שזה חלום?" והיא ישר היתה מוכנה להאמין (דבר נדיר מאוד אצלי בחלומות. כמעט כל מי שאמרתי לו לא האמין, התעלם או אפילו כעס) ואחר כך, כשהראתי לה שאני יכולה לעוף ושגם היא בטח, היא ניסתה והצליחה ויצאנו משם ביחד בריחוף (משתמשות בכפות ידיים ורגליים להגביה עוף ולכיוונים). -בהמשך היא נשארה מאחור ואני המשכתי הלאה לבד(אחרי מאבקון נוסף נגד שבירת החלום שעבר גם כן בהצלחה), וכשהייתי לבד היה שקט ופתאום התחלת לשים לב לקולות שמסביב, והכל היה ראליסטי כל כך... היתי בפארק, שקט ומקסים. משמאלי שמעתי איזה כלי עבודה מזמזם וכשהסתכלתי ראיתי שליד האגם הגדול שם צומחים קני סוף ומישהו גוזם אותם מהצדדים, ומימין שמעתי זרימת מים אחיד של ממטרה וכשהסתכלתי ראיתי שיש שם קבוצת עצים שאליהם קשורה ממטרה שתלויה הפוך והמים זרמו כלפי מטה. ריחפתי לכיוון הזה והרגשתי את המים זורמים עלי וזה היה כל כך קסום... ואז שוב, המאבק, אבל הפעם היתה לי דילמה: להאבק בשבירת החלום, או להכנע ולהתעורר כדי לזכור את כל הפרטים שלו (כן! היתה לי ממש בחירה!) בחרתי להתעורר והתעוררתי, ממש. וזה אחד החלומות שאני זוכרת בו ממש את כל הפרטים, אולי 90 אחוז ממנו (ולא את הכל הזכרתי כי חלק היה משעמם). מה שהתפלאתי כשקמתי: הצלילים נפסקו: של הכלי המזמזם והממטרה. בחלום חשבתי שאלו בטח צלילים מהמציאות, כי זה גם הגיוני, אבל במציאות השעה היתה 5 לפנות בוקר, שבת והכל היה שקט.
כן מקרון, אכן צדקת, נכנסתי כנראה לשגרת חצלולים. (איזה כיף לי!
אני לא אלאה אתכם בסיפור כל פרטי החלום, שהיה ארוך, רק אתאר את הנושאים החשובים: -התחיל כחלום רגיל, סתם איזה מפגש של השכבה שלי מבית ספר שהיה בתוך איזה מבנה מלבני גדול, כשחברה שלי ישבה שם לקרוא באיזה ספר לימוד. קראתי את השם שלו בקול: "רצח ___"(לא זוכרת מה) והתפלאתי, כי זה נשמע כמו ספר קריאה. וחברה שלי התפלאה ואמרה שלספר קוראים בכלל אחרת ואמרה לי איך. ואני חשבתי: "לא הגיוני! מה? יכול להיות שאני לא רואה טוב?!" והסתכלתי שוב. כן, רצח משהו, את המילה השניה הפעם לא הצלחתי לקרוא כי היתה ארוכה ומורכבת מצירוף של אותיות שהיה בלתי קריא. "לא רואה טוב או....שזה חלום!" את זה חשבתי בלב, ומיד הבנתי שזה המצב. יש, יופי. עכשיו, מה עושים? עפים! כן כן, ברור. איך....? היה שם כמו יציע של תאטרון, מדורג כזה, אבל עם איש אחד בכל קומה ואני, כדי להקל על עצמי את התעופה הצבתי לעצמי יעדים קטנים, לאט לאט: קודם קפצתי סתם במקום (והנפילה היתה רכה, לא כנו בחלום קודם שזו סתם היתה קפיצה רגילה), אחר כך קפצתי עד לרגל של האיש במדרגת היציע הראשונה, ומשם לרגל של האיש שמעליו וכן הלאה וכן הלאה עד למעלה לתקרה. אני חושבת שהם הגיבו לזה. בטח חשבו: "מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?" אבל סתם עשו מן: "הא?" כזה, לא יותר מזה. כשהגעתי לתקרה החלטתי לזרוק את עצמי למטה באומץ, על הגב, ובאמת נפלתי למטה, יחסית לאט אבל בכל זאת זו היתה נפילה, עם הרגשה מצמררת כזאת, כמו בהמראה במטוס, וקצת לפני הרצפה הצלחתי להאט, להתקע באוויר ולאט לאט לישר את עצמי עד למצב של עמידה. כאן נאבקתי בעצמי כי החלום עמד להשבר לי. התרכזתי בחלום וגיליתי ששיטה שעוזרת לי זה להרעיד טיפה את כפות הידיים וכפות הרגליים. -חזרתי לצלילות ולאותו מקום וסיטואציה בדיוק! התלבטתי ובסוף החלטתי לשתף את חברה שלי בתגלית. "מה אם אני אגיד לך שזה חלום?" והיא ישר היתה מוכנה להאמין (דבר נדיר מאוד אצלי בחלומות. כמעט כל מי שאמרתי לו לא האמין, התעלם או אפילו כעס) ואחר כך, כשהראתי לה שאני יכולה לעוף ושגם היא בטח, היא ניסתה והצליחה ויצאנו משם ביחד בריחוף (משתמשות בכפות ידיים ורגליים להגביה עוף ולכיוונים). -בהמשך היא נשארה מאחור ואני המשכתי הלאה לבד(אחרי מאבקון נוסף נגד שבירת החלום שעבר גם כן בהצלחה), וכשהייתי לבד היה שקט ופתאום התחלת לשים לב לקולות שמסביב, והכל היה ראליסטי כל כך... היתי בפארק, שקט ומקסים. משמאלי שמעתי איזה כלי עבודה מזמזם וכשהסתכלתי ראיתי שליד האגם הגדול שם צומחים קני סוף ומישהו גוזם אותם מהצדדים, ומימין שמעתי זרימת מים אחיד של ממטרה וכשהסתכלתי ראיתי שיש שם קבוצת עצים שאליהם קשורה ממטרה שתלויה הפוך והמים זרמו כלפי מטה. ריחפתי לכיוון הזה והרגשתי את המים זורמים עלי וזה היה כל כך קסום... ואז שוב, המאבק, אבל הפעם היתה לי דילמה: להאבק בשבירת החלום, או להכנע ולהתעורר כדי לזכור את כל הפרטים שלו (כן! היתה לי ממש בחירה!) בחרתי להתעורר והתעוררתי, ממש. וזה אחד החלומות שאני זוכרת בו ממש את כל הפרטים, אולי 90 אחוז ממנו (ולא את הכל הזכרתי כי חלק היה משעמם). מה שהתפלאתי כשקמתי: הצלילים נפסקו: של הכלי המזמזם והממטרה. בחלום חשבתי שאלו בטח צלילים מהמציאות, כי זה גם הגיוני, אבל במציאות השעה היתה 5 לפנות בוקר, שבת והכל היה שקט.