הצילו
שלום לכולם. אני רוצה לשתף אתכם ולקבל את הצעתכם, כי לי כבר אין רעיונות. אני נשואה באושר לגבר מדהים 6 שנים כמעט, יש לנו תינוקת מקסימה בת שנה וחצי. חמי וחמותי אנשים טובים אבל קשים מאוד. מהיום שבתנו נולדה חמתי השתנתה, או שפשוט התגלתה כאובססיבית באופן בלתי נסבל (בעלי בן יחיד). סופי השבוע שלנו מאז הלידה נעים בין הבית שלנו במרכז לביתם שנמצא בחיפה. כבר ביום שבת אני צריכה להגיד לה אם אנחנו מגיעים. הביקורים שלהם אלינו ערכו עד לא מזמן מ- 11:00 בבוקר ועד 21:00 אחרי שהיא רחצה את הילדה והשכיבה אותה לישון. ואם אנחנו נוסעים אז היינו נשארים לישון, אני לא צריכה לתאר לכם כמה זה קשה ולא נוח בייחוד שהשינה של הבת שלנו נוראית. גורם מאוד חשוב בסיפור שלי היא הפסקת הריון שעברתי בשבוע 32 לפני לידת התינוקת הנוכחית. והחלטנו כי אנחנו נודרים נדר ואם הילדה נולדת בריאה אנחנו נוסעים לשבועיים. חמתי כעסה מאוד, הביאה את אחותה לתגבורת ושתיהן התחילו בעניין איתי לבד (יש לציין כי כל המשפחה פוחדת מהפה הגדול של חמתי שיכולה להפוך מאשה טובת לב לכלבה אמיתית). עם בעלי היא לא מדברת בנושאים כאלה ולא אף אחד מבני המשפחה, כי הוא יודע לענות ככה, שהוא מצליח לפגוע ועליו אף אחד לא מצליח לצעוק כמו על היתר. הם התחילו לרדת עליי איך אני עוזבת גוזל ונוסעת אחרי מה שעברתי, אני ניסיתי להסביר שאנחנו כל כך מוטשים נפשית שזה משהו שטוב בשביל הילדה שנעשה. אז היא בתמורה עונה לי בשיא הערסיות." אפשר לחשוב מה עברת, גם אני עברתי" (היתה לה דלקת אחרי הלידה של בעלי והיא היתה במצב לא טוב 3 חודשים). אני השתתקתי, כי זה האופי המחורבן שלי במקום לשתול אותה באדמה. כי מאז המקרה, אני לא יכולה לסבול שמישהו מזלזל בחוויה הנוראית שחוויתי והיא בתור אישה שילדה. ניסיתי לזעזע אותה והראתי לה את התמונה של הילדה הראשונה שאפילו לא נולדה פג וזה לא עזר. היא מן טיפוס שתמיד עבד הכי קשה, עבר הכי הרבה מן מזלזלת כזאת תמידית שכולם שותקים לה. נמאס לי ממנה מכל הכיוונים. ואני בעלת תכונות אופי דפוקות שרוצה שכולם יאהבו אותי מה שלא קיים, תמיד עוזרת להם, תומכת בהם, כל דבר שהם צריכים אני רצה, והיא בכל הזדמנות מכניסה לי עוד סכין קטנה. מאז השיחה הנוראית הזאת, האנטי שלי אליה גדל עוד יותר. הפסקנו לישון אצלם ולאט לאט הקטנו את כמות השעות. אבל אף פעם זה לא מספיק, אם אנחנו מגיעים ב- 16:00 עד 21:00 אנחנו מגעילים. היא מבחינתה תתנחל אצלנו בלי לחשוב פעמיים, אולי בא לנו להיות קצת לבד. עלוקה אמיתית. אני מרגישה ורק כועסת יותר. שאני חייבת לתת לוז לסופ"ש כל שבוע בתחילתו, מה חייבים כל שבוע להיפגש?. היא גם עושה תחרות עם אמא שלי שרואה את הילדה יותר כי היא עוזרת לי אבל אם כל הכבוד אני לא חייבת לתרץ לה, זאת אמא שלי. כל הזמן רוצה לקחת את הילדה ממני. בערב פסח באתי לסלון כי כולם ישבו שם והיא בדיוק לקחה את הילדה. אז טבעי שהילדה ראתה אותי ורצתה אותי. אז היא במשפט הרגיל שלה, עוד פעם באת. ואני לא עושה לה דווקא, לקחת את הילדה צחקתי איתה אולי דקה ושמתי לה אותה על השפה ליד ונעלמתי. אני מרגישה שהיא מאחלת למותי כדי לגדל את הילדה הזאת. וכאילו שאני אשמה שהיא החליטה לעשות הפלה אחרי בעלי ולא להביא עוד ילד לעולם כדי להיות כזאת אובססיבית. וגם בערב פסח ישבו בני דודים והתחילו לשאול אותי על ההריון הראשון כי מישהי שם בהריון. גם זה חוסר טקט זה לא דבר שקל לדבר עליו ועוד בפני פורום גדול. יושבים ומתלבטים עם לעשות מי שפיר. ואני שעשו לי דיקור כמו מי שפיר כדי להכניס רעל ללב ולהרוג את הילדה. השיחה איתה בהקשר לנסיעה רודפת אותי ומייצרת עוד ועוד שנאה. גם דיברנו על ניתוחים קיסריים כי בשניה היה לי קיסרי לצערי. ואמרתי שבכל מקרה עדיף רגיל כי קיסרי זה קשה וכמובן שהיא בזלזול אומרת. אז היה לך קיסרי זה עובר ומתחילה אני עברתי.............. זה כל כך עמוק וכל כך קשה. אני אובדת עצות. לא בא לי להתראות איתם כל שבוע לשעות. לא בא לי לסגור את היום בגללם. הם לא באים לשעה-שעתיים והולכים. עד שהם לא רואים שאנחנו נועלים דלת הם לא נוסעים. קרציות...................... ואני כל הזמן מלאת ייסורי מצפון, מסכנים, הם לבד, בן יחיד אבל אני פוגעת ברצונות שלי ולמה.................. אני רוצה ללכת ליועץ מקצועי חיצוני, אבל אין לי מושג למי אודה לכל עזרה שתגיע מכן. הסיפור הוא רק תמציתי יש עוד כל כך הרבה אבל אני לא רוצה שיהיהי ארוך מדי ולא יבוא לאף אחד לקרוא נ.ב רציתי לציין שבעלי נותן לי אוזן קשבת ומסכים עם כל התכונות אופי שלה ואומר לי באופן חד משמעי, תגידי מה את רוצה וזה מה שיהיה.
שלום לכולם. אני רוצה לשתף אתכם ולקבל את הצעתכם, כי לי כבר אין רעיונות. אני נשואה באושר לגבר מדהים 6 שנים כמעט, יש לנו תינוקת מקסימה בת שנה וחצי. חמי וחמותי אנשים טובים אבל קשים מאוד. מהיום שבתנו נולדה חמתי השתנתה, או שפשוט התגלתה כאובססיבית באופן בלתי נסבל (בעלי בן יחיד). סופי השבוע שלנו מאז הלידה נעים בין הבית שלנו במרכז לביתם שנמצא בחיפה. כבר ביום שבת אני צריכה להגיד לה אם אנחנו מגיעים. הביקורים שלהם אלינו ערכו עד לא מזמן מ- 11:00 בבוקר ועד 21:00 אחרי שהיא רחצה את הילדה והשכיבה אותה לישון. ואם אנחנו נוסעים אז היינו נשארים לישון, אני לא צריכה לתאר לכם כמה זה קשה ולא נוח בייחוד שהשינה של הבת שלנו נוראית. גורם מאוד חשוב בסיפור שלי היא הפסקת הריון שעברתי בשבוע 32 לפני לידת התינוקת הנוכחית. והחלטנו כי אנחנו נודרים נדר ואם הילדה נולדת בריאה אנחנו נוסעים לשבועיים. חמתי כעסה מאוד, הביאה את אחותה לתגבורת ושתיהן התחילו בעניין איתי לבד (יש לציין כי כל המשפחה פוחדת מהפה הגדול של חמתי שיכולה להפוך מאשה טובת לב לכלבה אמיתית). עם בעלי היא לא מדברת בנושאים כאלה ולא אף אחד מבני המשפחה, כי הוא יודע לענות ככה, שהוא מצליח לפגוע ועליו אף אחד לא מצליח לצעוק כמו על היתר. הם התחילו לרדת עליי איך אני עוזבת גוזל ונוסעת אחרי מה שעברתי, אני ניסיתי להסביר שאנחנו כל כך מוטשים נפשית שזה משהו שטוב בשביל הילדה שנעשה. אז היא בתמורה עונה לי בשיא הערסיות." אפשר לחשוב מה עברת, גם אני עברתי" (היתה לה דלקת אחרי הלידה של בעלי והיא היתה במצב לא טוב 3 חודשים). אני השתתקתי, כי זה האופי המחורבן שלי במקום לשתול אותה באדמה. כי מאז המקרה, אני לא יכולה לסבול שמישהו מזלזל בחוויה הנוראית שחוויתי והיא בתור אישה שילדה. ניסיתי לזעזע אותה והראתי לה את התמונה של הילדה הראשונה שאפילו לא נולדה פג וזה לא עזר. היא מן טיפוס שתמיד עבד הכי קשה, עבר הכי הרבה מן מזלזלת כזאת תמידית שכולם שותקים לה. נמאס לי ממנה מכל הכיוונים. ואני בעלת תכונות אופי דפוקות שרוצה שכולם יאהבו אותי מה שלא קיים, תמיד עוזרת להם, תומכת בהם, כל דבר שהם צריכים אני רצה, והיא בכל הזדמנות מכניסה לי עוד סכין קטנה. מאז השיחה הנוראית הזאת, האנטי שלי אליה גדל עוד יותר. הפסקנו לישון אצלם ולאט לאט הקטנו את כמות השעות. אבל אף פעם זה לא מספיק, אם אנחנו מגיעים ב- 16:00 עד 21:00 אנחנו מגעילים. היא מבחינתה תתנחל אצלנו בלי לחשוב פעמיים, אולי בא לנו להיות קצת לבד. עלוקה אמיתית. אני מרגישה ורק כועסת יותר. שאני חייבת לתת לוז לסופ"ש כל שבוע בתחילתו, מה חייבים כל שבוע להיפגש?. היא גם עושה תחרות עם אמא שלי שרואה את הילדה יותר כי היא עוזרת לי אבל אם כל הכבוד אני לא חייבת לתרץ לה, זאת אמא שלי. כל הזמן רוצה לקחת את הילדה ממני. בערב פסח באתי לסלון כי כולם ישבו שם והיא בדיוק לקחה את הילדה. אז טבעי שהילדה ראתה אותי ורצתה אותי. אז היא במשפט הרגיל שלה, עוד פעם באת. ואני לא עושה לה דווקא, לקחת את הילדה צחקתי איתה אולי דקה ושמתי לה אותה על השפה ליד ונעלמתי. אני מרגישה שהיא מאחלת למותי כדי לגדל את הילדה הזאת. וכאילו שאני אשמה שהיא החליטה לעשות הפלה אחרי בעלי ולא להביא עוד ילד לעולם כדי להיות כזאת אובססיבית. וגם בערב פסח ישבו בני דודים והתחילו לשאול אותי על ההריון הראשון כי מישהי שם בהריון. גם זה חוסר טקט זה לא דבר שקל לדבר עליו ועוד בפני פורום גדול. יושבים ומתלבטים עם לעשות מי שפיר. ואני שעשו לי דיקור כמו מי שפיר כדי להכניס רעל ללב ולהרוג את הילדה. השיחה איתה בהקשר לנסיעה רודפת אותי ומייצרת עוד ועוד שנאה. גם דיברנו על ניתוחים קיסריים כי בשניה היה לי קיסרי לצערי. ואמרתי שבכל מקרה עדיף רגיל כי קיסרי זה קשה וכמובן שהיא בזלזול אומרת. אז היה לך קיסרי זה עובר ומתחילה אני עברתי.............. זה כל כך עמוק וכל כך קשה. אני אובדת עצות. לא בא לי להתראות איתם כל שבוע לשעות. לא בא לי לסגור את היום בגללם. הם לא באים לשעה-שעתיים והולכים. עד שהם לא רואים שאנחנו נועלים דלת הם לא נוסעים. קרציות...................... ואני כל הזמן מלאת ייסורי מצפון, מסכנים, הם לבד, בן יחיד אבל אני פוגעת ברצונות שלי ולמה.................. אני רוצה ללכת ליועץ מקצועי חיצוני, אבל אין לי מושג למי אודה לכל עזרה שתגיע מכן. הסיפור הוא רק תמציתי יש עוד כל כך הרבה אבל אני לא רוצה שיהיהי ארוך מדי ולא יבוא לאף אחד לקרוא נ.ב רציתי לציין שבעלי נותן לי אוזן קשבת ומסכים עם כל התכונות אופי שלה ואומר לי באופן חד משמעי, תגידי מה את רוצה וזה מה שיהיה.