הצילו.. =\

[מאחורי כל המסכות]

הצילו.. =\

אני חולה בהפרעת אכילה כבר 5 שנים
לפני כשנה וחצי נכנסתי לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה.
הייתי באשפוזים אחד אחרי השני במשך שנה וקצת..
הייתי באשפוז יצאתי מאשפוז חזרתי לאשפוז וכך האלה..
לפני כ 4 חודשים יצאתי מאשפוז מלא במחלקה להפרעות אכילה שנמשך עשרה חודשים..
בתהליך שלי אני מניחה כמו של כולם היו לי מלא עליות ומלא ירידות..
על כל עלייה קטנה הייתה ירידה ענקית ! (בלי קשר למשקל - מבחינת מצב)
נכנסתי לאשפוז בפעם המיליון בעקבות פקידת סעד שלא הסכימה שאני יישאר במצבי בבית והכרייחה אותי להיכנס לאשפוז..
עשיתי עם הפקידת סעד והמחלקה שהייתי בה הסכם לאור החוק שאם אני לא עומדת בחוקים האלו לוקחים אותי לבית משפט שהוא ייחליט..
במשך כל העשרה חודשיים שהייתי מאושפזת בהם עשיתי כל מה שנדרש ממני גם שהיה קשה וגם שהיו מידי פעם נפילות תמיד עמדתי במה שביקשו..
אחרי שיצאתי מהאשפוז הרגשתי שההפרעת אכילה מאחוריי.. שכלום יותר לא ייחזיר אותי אחורה
כי הרגשתי כל כך טוב עם עצמי ועם התהליך שעברתי.. הייתי בטוחה ששום דבר לא יחזור..
הבעייה שאצלי הכל או שחור או לבן, אין אמצע..
באותה התקופה שהשתחררתי מהאשפוז היה אצלי לבן .. הכל היה מעולה הכל היה טוב..
יצאתי, ביליתי, הייתי עם חברות, הייתי עם המשפחה, הכרתי בנים.. עשיתי כל כך הרבה דברים, מה שלא הייתי עושה במשך לפחות שנתיים שלוש..
איבדתי את השמחת חיים שלי ואחרי השיחרור שהיה מהמחלקה כל השמחת חיים חזרה אליי ..
חודשיים אחרי שיצאתי מהמחלקה המצב שלי התחיל לצנוח..
בהתחלה זה התחיל מירידה קטנה במשקל.. ולאחר מכן המשיך לרצון לרדת במשקל שוב ..
בהתחלה זה לא היה באובססיביות.. פשוט אכלתי קצת פחות ממה שנדרש ממני והייתי יורדת כל פעם 300-400 גרם..
היום ? המצב החמיר ... התחלתי לצמצם ארוחות ואפילו לצום מידי פעם .. בכוונה דיי ברורה..
תוך חודש הורדתי 3 קילו..
הכל נהיה אצלי שחור...אני לא יוצאת יותר מהבית, לא מבלה, לא נפגשת עם חברות, לא יושבת עם המשפחה, מחפשת איך לברוח מהבית ולהישאר לבד רק אני..
אין לי סבלנות לאף אחד.. אני עובדת כדי להתחמק מהבית ומההצקות של "אכלת ?" "שוב פעם את חוזרת אחורה ?" "לא נמאס לך ?!" "אם תרדי במשקל ויצטרכו לאשפז אותך אני לא יבוא וייקח אותך לשום מקום !" "תפסיקי עם השטויות שלך !" "חשבתי שהכל מאחורייך מה קרה פתאום ?" "את מפגרת ! תפסיקי כבר לעשות דווקא !" ועוד כל מיני משפטים...
אחרי תקופה ארוכה שלא פגעתי בעצמי ולא חתכתי את עצמי, תקופה ארוכה מאוד של לפחות 7 חודשים - התחלתי לחזור שוב לפגוע בעצמי..
לפני שבוע בערך הרצון הזה לפגיעה עצמית חזר.. אז פשוט לקחתי מספריים וחתכתי.. היום הרצון הזה שוב חוזר ואני מתחרפנת .. אני מתווכחת עם עצמי
כמו שטן ומלאך.. - "תחכתי כבר !" "לא אל תחתכי !" "נוו יפחדניית !" "את לא פחדנית את עושה את המעשה הנכון !" "נמאס כבר מהחיים צריך למות !" "אסור למוות ! צריך לחיות ולשרוד !" ..
אני מרגישה את הכוחות שלי אוזלים משנייה לשנייה ..
לפני שבוע אחרי שפגעתי בעצמי גיליתי שרוצים לקחת אותי לבית משפט ושהוא יחליט מה לעשות איתי..
אני מתה מפחד מזה שייקחו אותי בכלל לבית משפט ועוד יותר מפחדת שאם ייקחו אותי מה תהיה ההחלטה..
אמא אמרה שהפעם היא לא תהיה לטובתי והיא תהיה לטובת המחלקה.. והיא אמרה שהיא תגיד שאני לא שפוייה בדעתי ושהיא רוצה שאני ייקח כדורים פסיכיאטרים שישפיעו לי על המצב רוח (כי לאמא שלי נמאס מהשינויים הקיצוניים שיש לי שפעם אני עצובה ממש ממש ממש ממש ונכנסת לדיכאון ופעם אחרת אני בסדר גמורר .. אבל לפי דעתי זה לא סיבה לתת לי כדורים פסיכיאטרים שיכולים להרוס לי הרבה דברים בעתיד ! )
אבא אמר שהוא מצידו שיאשפזו אותי מעכשיו ... ומצידו שזה יהיה בכפייה גם בבית חולים פסיכיאטרי.. כי אם אני לא מבינה בדרך הקלה שנותנים לי להבריא לבד אז פשוט ייכפו עליי את זה ולא תהיה לי ברירה ...
אני לא יודעת כבר מה לעשות.. אני מפחדת.. אני מרגישה שכולם שונאים אותי כבר.. ואולי באמת עדיף לי למות וזהו ?
אולי באמת רק ככה לא יהיה לי רע יותר ?
זקוקה לעזרה, לתמיכה ולאהבה.. ולא לכעס, עצבים ושנאה..

 

[קולדון]

היי ברוכה הבאה אלינו (טריגר בהודעה הראשית)

אני חושבת שאת יכולה לראות את הקשר בין ה"לבן" לאכילה שפוייה ומאוזנת.

אפילו שזה קשה... את יכולה להבין שההורים שלך לא שונאים אותך אלא כנראה משתגעים מדאגה?
מה היה עדיף, שהם היו נותנים לך להתדרדר?
יכול להיות שהם לא יודעים איך לתמוך בך כמו שצריך, ווב האנשים שלא חוו בעצמם הפרעות אכילה לא יכולים להזדהות ולפעמים עושים דברים מאוד פוגעניים..

אין מה לעשות, זה פייט שצריך לתת.. גם אם אף אחד לא מבין.
זה החיים שלך. את רוצה לבלות אותם בטיולים הלוך ושוב מאישפוזים?
את חייבת ליישר את הקו עם הנורמטיביות. לאכול כל מה שאת אמורה לאכול ולהאחז בזה כמו כרטיס כניסה לחיים חופשיים.
אפילו עם קשה. למרות שקשה. במקרה של הפרעות אכילה, אכילה נורמאלית זו לא המלצה, זה יותר כמו תרופה למחלה.


מעבר לכל זה, אישרתי אתההודעה שלך למרות שהיא עוברת על התקנון. צרפתי לך לינק לתקנון, אנא קראי בעיון וכבדי אותו בעתיד.

 

[מאחורי כל המסכות]

מצטערת...

מצטערת לא ידעתי את החוקים ולכן רשמתי את הכל בלי לצנזר שום דבר..
להבא אחרי שקראתי את התקנון אני יודעת מה אסור ומה מותר
תודה על זה שבכל זאת פירסמת את התגובה שלי.

 

[קולדון]

כן, ברור לי שלא ידעת

לפעמים אנחנו לא מאשרות הודעות, ושולחות הודעה אישית עם בקשה לצנזר חלקים מההודעה.. אבל הרגשתי שאת עלולה להפגע מזה ולא למצוא את הכוחות לכתוב מחדש ולכן אישרתי..

בכל מקרה, את מוזמנת להרגיש בבית

 

[מאחורי כל המסכות]

תודה רבה !

תודה רבה ! מודה לך מכל הלב !

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שלום לך

אני מסכימה שאת צריכה תמיכה ואהבה, ולא כעס עצבים ושנאה.
אבל את צריכה את זה לא רק מאיתנו, אלא גם-ובעיקר- מעצמך.
כשאת כועסת על עצמך, רבה עם עצמך, וחושבת על עצמך דברים רעים, זה לא מקדם אותך לדברים טובים. זה רק גורם לך לרצות להמשיך ולפגוע בעצמך.
בשביל להצליח לעשות בחירות טובות יותר, ולשמור על עצמך יותר, את צריכה לאהוב את עצמך יותר, לסלוח לעצמך ולא להיות קשה ושיפוטית כלפי עצמך.
זה לא קל לעשות את זה, אבל נסי להגיד לעצמך את אותם משפטים מחזקים ומחבקים שהיית אומרת לחברה טובה שהייתה במצבך, נסי לראות אם את יכולה להגיד את אותם הדברים גם לעצמך, תבדקי איך זה מרגיש.

החיים הם באמת לא שחור ולבן, ונראה לי שאת מתחילה כבר לראות את זה. זה לא שאת מושלמת או גרועה. את יכולה להיות במצב קשה ועדיין להיות במצב יותר טוב מפעם. נגיד, כשאת פוגעת בעצמך עכשיו, אבל את מבינה שזה רע, זה יותר טוב ממה שהיה לפני האשפוז, נכון?
גם אמא, היא לא בעדך או בעד המחלקה. היא יכולה להיות בעדך לגמרי, בעד שתבריאי ותהיי שמחה, וגם בעד הדיעה המקצועית של המחלקה לגבייך. את רואה את זה? שזה יכול ללכת יחד?

אי אפשר להבריא לבד מהפרעות אכילה. זה לא אשמתך שאת לא מבינה איך להבריא לבד. כולן [וגם כולם] צריכות עזרה כדי להבריא מהפרעות אכילה. את רוצה להבריא? את רוצה שיעזרו לך להבריא?

שמחה שכתבת לנו.