הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פרחיה2

New member
תודה, כנרת {איזה שם יפה!}

הבת היקרה שלי כרגע לא בטיפול. ברור לי שצריך להתחיל מתישהו, אבל זה די מסובך כי אנחנו גרים בחור, ולא כל כך ניידים. היא מגיעה מבית הספר בכל יום בשעה ארבע וחצי, ואחרי זה כבר לא נשאר מספיק זמן לכלום. ואני לא מדברת דוקא על שעורי בית. ובכל זאת, יכול להיות שאפנה לפסיכולוג בית הספר, אולי הוא יוכל לעזור קצת. אני יודעת שהוא מצוין, נחמד, ומקצועי מאוד.
 
כנרת

בס''ד כנרת מתוקה לי "אמא של" אין OCD ובכל זאת התנגדתי בהתחלה נמרצות לתרופות והסיבה פשוטה "זה לא איזה ויטמין פשוט" פחדתי להרעיל אותו, ועד היום הפסיכיאטרית שלו מתייחסת אלי כחשודה בפשע כאילו אני אולי משקרת שהוא מקבל את התרופות, למרות שבאיזה שלב הגעתי אליה ואמרתי "הצילוווו אני רוצה תרופות" ולמה? כי פשוט החכם הקטן שלי שהיה בסך הכול בן שש ומשהו אמר לי בשיחת לילה קבוע שלנו לפני שינה "אמא אני כבר לא מסוגל עם הפחדים האלה (כל דבר קטן והכי לא הגיוני הכוכב שלו היה המן מפורים שמסתתר לו בכל חריץ ומאיים עליו עד היום,) ואז הוא הצביע על הלב ואמר לי כואב לי פה בפנים תתני לי תרופה" וקיבלתי סטירה כי פתאום אמרתי לעצמי " לבן שלי כואב ואני לא מנסה לעזור לו, ואם היה לו כאב ראש או שיניים האים גם אז הייתי מתנגדת לטפל בו בתרופות? מחבקת שמחה שהטיפול שלך עוזר, ואם אמא שלך מצליחה להתמודד ללא תרופות תשמחי בשבילה כי יכול להיות גם שהתסמונת שלכם לא באותה עוצמה,
 

bomber888

New member
איזי אח שלו

אני מזדהה עם חלק ממה שכתבת ומבין מאיפה זה בא, אבל צריך להשתדל לכתוב בצורה קצת יותר מכובדת. לקרוא לה "אמא עלק!" ולומר שהיא כותבת כמו פריחה זה לא במקום. וציינתי רק חלק מהדברים הפחות מכובדים שכתבת. כמו שכתבתי אני מזדהה עם מה שכתבת, אבל אני לא ממהר לזהות אותה עם הדברים שציינת. אי אפשר לומר שהיא כזו ולהאשים אותה בדברים כאלה, צריך להכיר את המקרה יותר מקרוב. נכון, יש מקרים כמו שציינת, אבל היא לא בהכרח אחד מהם.
 

פרחיה2

New member
הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מה לעשות עם הילדה הזו? היא מוציאה ממני את כל הכוחות. ה-OCD של בת השמונה וחצי שלי, מוציאה אותי מדעתי. יש לנו כשלוש התפרצויות ביום {בזמן שהיא בבית אחרי בית ספר, בחוץ זה אף פעם לא קורה!}, למעשה היא דורשת ממני לקיים את הטקסים שלה. מאבדת כל מחשבה, נתפסת למשהו שהיא רוצה, והצרחות מזעזעות את הבית. שום דבר לא עוזר. הכל צריך בבית ללכת לפי החליל של הטרוריסטית הזו, אחרת, אף אחד לא יוכל לעבוד, לחשוב, לשחק, לדבר בטלפון, לשתות קפה, לצחוק , או לעשות כל דבר אחר. מובן שאני לא עושה את הדברים לפי רצונה אלא לפי החלטתי, ובדרך שלי {כדי שהדרישות לא יחמירו...}, אבל זה לא עוזר, היא מסוגלת לצרוח ולהתגלגל על הרצפה שעה שלמה כל פעם. כל ערב נגמר בעגמת נפש ובכי. היא לא עושה שעורי בית, לא אוכלת ארוחת ערב כמו שצריך, ועל חיבוק נשיקה וסיפור נעים לפני השינה אין מה לדבר כבר המון זמן. כל יום אני מסבירה לה , בזמן שהיא לא בקריז, כמה היא מפסידה בגלל ההתנהגות הזו, אבל ברגע שהיא נכנסת לזה {הטריגר יכול להיות גם- "הקוקו שלי לא מספיק חזק", או "אמרתי לך לשים לי את הגבינה בקערה הכחולה, ועכשיו האחות לקחה אותה!"}.אין עם מי לדבר. הפסיכיאטרית שמטפלת בבן הגדול, אמרה שעדיין לא נותנים טיפול תרופתי בגיל הזה. מתוך 8 בני משפחה- 4 מאובחנים עם OCD. אבל היא הכי קשה. טוב, גם אם אין לכם תובנות, לפחות שפכתי. פרחיה עיפה....
 

פרחיה2

New member
טוב, עכשיו היא וגם אני קצת יותר רגועות

הלכו לישון כולם. לפחות היום ללא בכי. כשכתבתי את ההודעה הקודמת היא היתה באמצע התקף. אני מצטערת שהשתמשתי במילה טרוריסטית, אבל לפעמים אני מרגישה כך כשכל הבית נמצא תחת האיום של ההתקף הבא. כי מה שקורה שבזמן שהיא מתפרצת אף אחד לא יכול לתפקד. וזה סוג של טרור... היא מפסידה כל כך הרבה בכל יום בגלל הזמן שהולך לאיבוד בהטפלות לדברים חסרי חשיבות. אני מנסה להסביר לה, ולפעמים היא גם מבינה. אבל כשזה מגיע להתפרצות היא כאילו מישהו אחר. אני מבינה מאיפה זה בא. אני יודעת איך היא מרגישה {למרות שלא אני זו שהורשתי לה את המתנה הזו...}. אני יודעת מתי זו חרדה, מתי זו רגישות תחושתית {יש לה גם קושי בוויסות החושי-SPD}, אני גם יודעת מתי שתי ההפרעות נושקות זו לזו. אני מנסה להגמיש אותה ודי מצליחה, בדרך כלל. היום לדוגמא היא מסתדרת עם בגדים הרבה יותר טוב מפעם, ואין לנו התפרצויות כמעט בבוקר כשהיא צריכה לקום בבוקר ולהתלבש. אני גם יודעת שמרבית ההתפרצויות קשורות לקנאה באחותה הקטנה, או לרעב או לעיפות או לשלושתם ביחד, וזה בנוסף להחמרה בתסמינים לפי עונת השנה -באביב ובסתיו, אני משוכנעת שיש לזה קשר עם אלרגיות. ומזג האויר עכשיו הוא כזה שמעודד את ההתפרצויות, כמו גם את הנטיה שלה למיגרנות. ובכל זאת, בתור מי שגדלו עם OCD ומזהים את עצמם כילדים כאלו, אולי יש לכם תובנות? מה עוד אפשר לעשות? בדרך כלל גם חיבוקים והולדינג לא עוזרים. הרבה פעמים מה שעוזר זה דוקא התערבות של מישהו אחר , חיצוני- זה יכול להיות אבא שהגיע מהעבודה, או אח גדול שהגיע מבחוץ, אבל לא מישהו שהיה במקום בזמן התחלת ההתקף. מצד שני אין מצב שאני קוראת למישהו בכל פעם שהיא משתוללת. התנועות ההסטריות שהיא עושה בזמן ההתקף גורמות לשרירים שלה להתפס לעיתים קרובות, ואם זה בצוואר ובכתפיים, אז זה גורם לכאבי ראש. עדיין עייפה. מקווה ליום רגוע יותר מחר , ושירד כבר גשם וישטוף את הכל.
 
אמא אחרת

בס'ד שלום פרחיה אני מבינה כי אני רק עם ילד OCD אחד בן 9 וילד עם קצת הפרעות קשב שאני מעדיפה כרגע לא לאבחן ואני בקושי עומדת על הרגליים בסופו של יום, אני יודעת במה זה כרוך התסכול הכפול הזה שחוץ מהמצוקה האישית שלך יש גם את התסכול שאת לא יכולה לקחת את זה ממנה לגמרי ולהציל אותה מהגיהינום שבתוכו היא גרה, אבל הדבר שהכי עוזר לי לא לכעוס באמת מבפנים זה המחשבה שאני משננת כל היום שבעצם הוא לא אשם ובטח לא בחר בזה ואם היה יכול כבר מזמן היה יוצא מתוך מעגל התופת הזה הכול נעשה שלא בכוונה להכאיב לנו או לטרטר אותנו זה לא בשליטה הם הילדים עם הרצון הכי חזק שלא להכאיב , בעיקר לא לאנשים הקרובים אליהם, תראי אנחנו האמהות הכי מבינות אותם אבל למרות כול זאת אני בטוחה שאנחנו לא מגיעות לאלפית ההבנה של מה באמת עובר במוח העצמאי הזה שעושה מה שהוא רוצה ללא קשר למה שהם באמת רוצים לעשות, דבר הכי קרוב לזה שאני יכולה להבין וככה אני מסבירה לאנשים שלא במינים את התופעה זה שתארי לך שמגרד לך בגב או אפילו לא מגרד לך, אבל משהוא בא ואומר לך " אל תגרדי כרגע את הגב " מכירה את ההרגשה שדווקא אז את חייבת אבל חייבת גירוד (אני בטוחה שגם עכשיו בא לך לגרד) אבל למה הרי שום דבר פיזי לא קרה שמכריח אותך לגרד, נראה לי שזה בערך מה שהכי קרוב למה שקורה להם, אז לא יעזור לך לכעוס כי דווקא אז את מחמירה את התופעה כי את נותנת לה דלק לאובססיה , כמובן שגם לי הומלץ לא להשתתף בטקסים כדי לא לתת להם "הצדקה" שמחזקת את חשיבותם , זה קשה גם אצלנו יש התקפים יומיומיים וכשי אני לא עוזרת הוא מנצל את תמימותו של אחיו הקטן כדי שישתתף איתו, את יודעת עוד משהוא? בואי נניח שמשהוא היה מציעה לך 1000000000 $ אם תצליחי לקלוע סל מחצי מגרש, את לא תצליחי כי את לא מסוגלת לא בגלל שאת לא ממש צריכה את הכסף, גם הם נורא רוצים אבל לא יכולים לצאת מהכלא הזה, דבר נוסף למה בלי תרופות ? הבן שלי על תרופות מגיל שש ומשהו ודיי כבדות לדעתי " פבוקסיל ורספרידל" אז תבדקי שוב, מחבקת אמא אחרת
 

פרחיה2

New member
אתן מקסימות! העלתן חיוך על פני!

בסדר, נלך בכיוון הטיפולי, למרות שבעלי קצת מתנגד. הוא זה שהוריש לילדים את זה, ומסתדר בלי תרופות. קשה לו שהבן הגדול מקבל פלוטין, ומתפלל ליום שהוא יוכל בלי. {הוא בהחלט בדרך הנכונה!} אמא אחרת, עזרת לי בדברייך לחזור להיגיון, ולהתחזק בדרכים הנכונות להתמודד עם ההתפרצויות. ידעתי את זה, אבל חשוב להיזכר כל פעם מחדש, במיוחד כשמאבדים שליטה. התאור של הגרוד בגב היה מצוין. ואני שוכחת כל פעם שבדיוק בדרך הזו הצלחנו להיפטר מההתפרצויות של הבוקר והבגדים. והדלק לאובססיה- אוי, כמה שאני עיפה מלכעוס. כיוון שהיתה לנו תקופה קשה ועמוסה, ובנוסף הופיע פה הסתיו עם האויר היבש והמיבש, שכחתי את כל מה שאני יודעת. מחר מתחילים ב- דיאטה. בלי דלק לאובססיה. ועכשיו נזכרתי שיש לנו אפשרות לקבל דרך בית הספר טיפול רגשי איפה שהבן הגדול יותר מקבל קלינאית תקשורת. איזה כיף יש אתכם. אז עכשיו באמת לילה טוב. בלי חלומות מטרידים. ומחר יהיה יום חדש ונפלא. בעז"ה כמובן...
 

אמא11

New member
לכל האמהות שכתבו כאן בשרשור../images/Emo91.gif

במסגרת עמותת ערך התארגנה קבוצה של הורים. כרגע גם הורים לילדים קטנים וגם הורים לבוגרים, ובעתיד , לכשהקבוצה תגדל - נפריד. הקבוצה נפגשת ביום שלישי בערב, אחת לחודש, בת"א. ביום ג' ה- 17.11.09 ישתתף במפגש שלנו דר' אורינג ויענה על שאלות. אם מישהי מכן (או הורה אחר שקורא) מעוניין להצטרף - אנא פנו אלי למייל: [email protected] פרחיה יקרה, אני מציעה לך לפנות למרפאה להפרעות חרדה לילדים ולנוער בשניידר או בצפת. עד כמה שידוע לי, יש שם גם קבוצת הדרכה להורים - כיצד לנהוג. אפשרות נוספת היא להפגש עם פסיכולוג שמתמחה בילדים ובOCD ולקבל ממנו באופן פרטי הדרכה כיצד לנהוג בבית - היכן להתעקש על גבולות, היכן לוותר וכיצד להתגבר על קשיים. אני חושבת שהדבר הכי חשוב כרגע במשפחה שלך הוא טיפול מקצועי בבתך. את אמא שלה ואינך יכולה להיות המטפלת שלה. פרחיה - ומה איתך? האם את מצליחה "לחיות" קצת את חייך? כי גם זה חשוב מאד. לפעמים ההורים נשאבים לתוך הOCD וזה ממלא את החיים (ומעציב מאד) ולפעמים כאשר יוצאים קצת ומתאוררים, נטענים בהרבה אנרגיות חיוביות ובנוסף - מקבלים זוית ראיה אחרת על הדברים. שיהיה לכל משפחתך רק טוב תמי
 

פרחיה2

New member
תודה לכולם!

אני חוזרת כדי לעדכן, וגם כדי להסביר איפה אני. בתור התחלה אספר שהשינוי במזג האויר היה במקום והמצב הרבה יותר טוב. בימים של השרב היו לבתי כאבי ראש והחמרה קשה של תסמיני ה-OCD ביחד עם החמרה של תסמיני ה-SPD והיה לה ולנו מאוד קשה. אני מסבירה שוב את השימוש שלי במילה טרור - אם תסתכלו על המילה הזו בצורה אובייקטיבית, תבינו שמדובר במצב שבו מי שמשתמש בטרור יוצר הפחדה כלפי הזולת. במצב שכל הבית נמצא במצב של לחץ בגלל ארוע ההתפרצות הבא, זהו מצב של "טרור". זה לא אומר שכתוצאה מהתנהגותה- הכיתי אותה, או הענשתי {היא מענישה את עצמה מספיק}, או התנהגתי כמו שוטר מג"ב. זה שהתבטאתי כך פה בפורום לא אומר שום דבר על התנהגותי כלפי הילדה או התנהגותם של אחרים בבית כלפיה. הפניה שלי אליכם נבעה מנסיון למצא עוד איזו דרך להתמודד עם ההתפרצויות שלה בזמן אמת, בלי לפנות ליועצים למיניהם שמן הסתם היו מספרים לי שהילדה מנסה לשלוט בי, ועלי להעניש אותה או להתעלם ממנה... אני מתמודדת כבר שנים עם בן זוג נפלא, ADHD וOCD ביחד, ושנינו מצליחים להתמודד עם זה בצורה טובה, והוא אדם מצליח מאוד בעבודתו, ובשיטה הקוגניטיבית התנהגותית הוא מצליח יפה להתמודד עם המחשבות הטורדניות, ולשבור את הטקסים. הבת הבכורה מתמודדת נהדר כבר מגיל צעיר עם החרדות והמחשבות הטורדניות, גם היא בשיטה הקוגניטבית התנהגותית. הבן האמצעי, שלי מתמודד יפה מאוד, יודע מה לעשות כשנתקף במחשבות טורדניות, ואיך לשבור טקסים, דוקא עם החרדות יותר קשה לו, ולכן הוא מקבל תרופה שעובדת יפה מאוד, והוא מודע לצרך בה. דוקא בחופש הגדול החליט על דעת עצמו לא לקחת {בהתחלה לא ידעתי על זה}, ורק אחרי כחודש, כשפתאום שמתי לב שהוא משתמש במחשב באובססיביות, הבנתי שהוא ללא תרופה. מיד כשהתחילו הלימודים, עם אופציה חזקה לחזרת החרדות, הוא חזר לקחת את הכדור בכל יום. הקטנה כמו שאמרתי צעירה, עדיין, ועדיין לא "מקבלת" את ההנחיה הקוגניטיבית התנהגותית איך להתמודד עם הקשיים. טקסים היא רוצה שאני אבצע בעבורה, והרבה פעמים היא נכנסת למצב הסטרי כשאני מסרבת לשתף פעולה. עם מחשבות טורדניות היא למדה יפה להתמודד למרות שלפעמים היא צריכה עזרה בהסחת הדעת. ויש לנו דרך קבועה לעשות את זה. הדרך שלנו במשפחה, בנויה על המשפט הידוע שחושך מסלקים באמצעות אור ולא באגרופים. וזה עובד מצוין. חרדות אצלה מקבלות חיבוק והתיחסות של הגחכה. {לוקחים את מושא החרדה וגורמים לו להראות או להיות מצחיק ומגוחך וזה בתוספת חיבוק מרגיע.} וזה עובד יפה. למעשה הבעיה היחידה היא אותן פעמים שהיא דורשת מאחרים לשתף פעולה עם טקס {שזה עתה הומצא}, או שהיא רוצה שמשהו מאוד ספציפי שהיא בעצמה לא יודעת להגדיר אותו. הרבה פעמים המצב הוא כתוצאה מעיפות פיזית, רעב, או עלבון {מישהו אמר לה משהו מעליב וזו סיבה למסיבה...}. בתקופות שמזג האויר לא נעים, או העומס של הארועים במשפחה גדול עליה, זה קורה הרבה מאוד. ואז, לפעמים אני מאבדת שליטה, ונכנסת ללחץ. בשבוע שעבר היה מזג אויר נורא מבחינתה, ובנוסף היה אצלינו ארוע משפחתי גדול שהעסיק את כולם. התוצאה היתה כשלוש ארבע התפרצויות ביום. ועכשיו , כאמור, המצב נרגע, הגשם הביא איתו שמחה גדולה. ועוד מעט אפילו נספר סיפור לפני השינה... שבוע טוב ומבורך, ותודה לכל המגיבים, גם אלו הכועסים.
 

אמא11

New member
פרחיה יקרה מאד

קבלי חיבוק ענקי על ההתמודדות שלך. אני ממש מקווה שתגיעי למפגש ההורים. יש לי תחושה שתוכלי לתרום הרבה ולשתף הורים אחרים בתובנות שלך לאורך השנים. מאחרי קטע קצר שכזה עומדות שנים של התמודדות אמיצה מאד. מחבקת אותך תמי
 
למעלה