הצילו? (ט')

[חלומותשל אחרים]

הצילו? (ט')

אז הפעם האחרונה לפני היום שבה הייתי בתה"ש הייתה ביום רביעי. עברו רק 4 ימים. והצלחתי לרדת יפה מאוד במשקל. ו... זה כל כך לא הוגן.. דווקא כשבאמת נצמדתי לתפריט??
נו באמת...
הצוות שם מאוד לוחץ שאני אחליט לגבי הבית השיקומי. מבחינתם זה ברור לחלוטין שזה מה שאני צריכה לעשות. מבחינתי זה ממש לא ברור. הם רוצים שאני אחליט עד סוף אוגוסט שזה... תכף.
אה ועוד פרט שולי- אם אני מחליטה שלא, אז הטיפול שלי שם נגמר. יופי, תודה.
אני חסרת אונים לחלוטין מול ההחלטה הזו.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות..
מצד אחד אני כל כך רוצה להאמין שאני אצליח לבד. שאני אחליט שאני עושה הכל כדי לא ללכת לשם, לוקחת את עצמי בידיים, ומצליחה.
מצד שני, הניסיון מוכיח אחרת. אני כבר לא כל כך מאמינה לעצמי... הרי החלטתי את זה כבר עשרות פעמים בעבר. או כמו שדר' גור בטח יגיד "מה שונה הפעם?"
אבל הבית הזה.. זה אומר לוותר על כל כך הרבה דברים שאני ממש לא רוצה לוותר עליהם עכשיו. זה אפילו לא החלטה לגבי אשפוז של כמה חודשים, זה תהליך של לפחות שנה שאלוהים יודע אילו השלכות יהיו לו על העתיד המקצועי שלי. זה אומר לגור שנה שלמה בבית של בנות מצ'וגעות כמוני. שזה קשה.. הרי לקראת סוף האשפוז כבר רציתי לרצוח כמעט את כל בנות המחלקה, איך אני אשרוד עם זה שנה?? והכי קשה לי עם עניין הסטיגמה שההשלכות האפשריות של הכרת נכות בביטוח לאומי.

רעיונות מישהו?

 

[adi948]

לאיזה השלכות את מתכוונת?

אני יכולה לספר לך שאני כבר כמעט 5 שנים מוכרת כנכה בביטוח לאומי. השלכות שליליות דווקא לא היו לכך, להפך- הייתי זכאית לסיוע של מחלקת השיקום (בעיקר בנושא שכ"ל לאוניברסיטה), ואני בעצמי למדתי מקצוע טיפולי.

אני מאד יכולה להבין את החששות, וגם את ה"פחד ממה יגידו", אבל בסופו של דבר- נדמה לי שהשיקולים שלך צריכים להיות אחרים- האם בלי העזרה הזאת של הבית השיקומי תוכלי להסתדר או שתהיי נתונה לסדרת אישפוזים חוזרים שישבשו את סדר יומך לא פחות ממגורים של שנה בבית השיקומי.

אני מכירה לא מעט בנות שעברו וסיימו את הבית השיקומי בהצלחה רבה, והיום חיות חיים מלאים, מבלי להתאשפז כל מספר חודשים. מעבר לכך- אני יודעת שהבית השיקומי שונה מאד בהתנהלותו מן המחלקה. אני מציעה לך לנסות לדבר עם בנות שהיו שם, לפני קבלת ההחלטה. (אם תרצי אוכל לקשר אותך אל כמה שאני מכירה)

 

[פיונה לוחמת]

זו אחת ההחלטות החשובות ביותר בחייך

בתור מישהי שנמצאת כעת בבית השיקומי.
אני הכי הכי מבינה אותך בעולם.
כאילו המילים שלך הן המילים שלי מלפני שנתיים.

את חושבת שתצליחי לבד?
גם אני חשבתי..
חשבתי והאמנתי בזה- בינתיים רק התדרדתי והייתי עם רגל אחת לכיוון אישפוז שני.
דחיתי והדחכתי את ההחלטה.
בסוף יודעת מתי החלטתי?

שהייתי במרפאה (הקודמת) ישבתי מול המנהלת, הדיאטנית והמטפלת, וכך נאמר לי: "יש לך 10 דקות להחליט: בית שיקומי\ להישאר במחלה".
בכיתי וצעקתי ושנאתי אותן עלכך שאלצו אותי "להיכנע".

היום במבט לאחור, ההחלטה הזו הצילה את חיי.
וכן, ויתרתי על דברים שהיו חשובים לי (אז), אבל אם הייתי ממשיכה בדרך החולה הייתי נאלצת לוותר עליהם.

וכן תצטרכי לוותר על דברים שמאוד חשובים לך, זה יהיה קשה בהתחלה. אבל יש צוות שילווה אותך.
אם עצרת את מסלול חייך ל3-4 חודשים להיכנס לאישפוז.
אז את יכולה לקבל החלטה להיכנס לבית השיקומי.
אלא הפעם- את לא תקועה במחלקה..להיפך את משלבת את האכילה לפני תפריט תקין ומסודר עם החיים בחוץ.

וכן, גם לוותר על המחלה, על ה"שליטה", על העובדה שעכשיו "אדון לעצמך".

נאמר לך, וניתן לך הזמן לחשוב על כך..
על תתמהמהי יותר. תגיעי להחלטה כבר...
אני אני כאן ויודעת שיש ביקוש להיכנס לבית. תחליטי עכשיו אחרת לא יהיה מקום(באמת באמת).

אני מרשה לעצמי להגיד לך זאת-- אבל אם אני הגעתי תןך 10 דקות להחלטה גורלית זו-- גם את יכולה.

(לא נאמר חלילה בהתנשאות- אלא בהמון אהבה ואכפתיות).

 

[חלומותשל אחרים]

הי את

משלומך?
כמו שכתבתי למעלה- אני ממשיכה לחשוב על זה.
אני חושבת שאצלי ההחלטה קצת יותר מורכבת, כי כבר אחרי תואר וסטאז', וקשה לי נורא לחשוב על לחזור אחורה
ובכל מקרה- מדובר על הבית השני, לא שלך. שם המצב קצת אחר.

 

[lital172]

מהצד זה נראה

שאת באמת מנסה להאחז חזק בטוב ובבריאות אבל לפעמים הפיתויים גוברים על הכל... אני חושבת שזה טוב שתהיי במסגרת כזו.. תקבלי יותר כוחות ותתחזקי.. ותביני כמה את לא רוצה להיות תלויה בזה וכמה חיים את יכולה לחיות.... שמחה שהם דואגים לך ככה.... את רואה את ההחמרה נכון? הגיע הזמן להודת בזה ולחשוב מה נכון לך....

 

[חלומותשל אחרים]

כן אני רואה את ההחמרה

וזה כבר הפך לחודשים של החמרה, לא ימים ולא שבועות
ורק לפני 4 וחצי חודשים השתחררתי, אז מה זה אומר?
אבל אני כל כך לא רוצה את זה. פשוט לא.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לא עושים את זה כי רוצים

אף אחד לא רוצה להיות באשפוז או בבית שיקומי.
עושים את זה כי עוד יותר לא רוצים את מה שיקרה אם לא.
וזה מה שאת צריכה לבחור עכשיו-
מה יותר גרוע בעינייך?

 

[חלומותשל אחרים]

ט'

קשה לי עכשיו.
רק מהמחשבה של לקום מחר לעוד יום שלם של לאכול לפי תפריט עושה לי בחילה.
אה וגם יש לי שתי עבודות מחר
וגם צריך להתלבש בבוקר (כל כך שונאת את הארון לאחרונה)
ופשוט אוף.

 

[פרח נובל2]

אוף!

נכון!!!!
באמת קשה...
רובנו מרגישים בדיוק כמוך!!
אני אדבר על עצמי, אותם מחשבות בדיוק...
והארון, ריק! הבגדים שלי גדולים עלי...

אמרו לי בתל השומר, שכנראה אח"כ אצטרך בית שיקומי. אומרים את זה לכולם???
אני לא נלחצתי מזה (לבינתיים...) קודם נעבור את האשפוז!!!
אבל למה בעצם לא ללכת על הבית השיקומי? בסך הכל זה יכול לעזור, ואם יקח לך עוד שנה ללימודים או משהו כזה, אל מדברת על החים שלך!
את תקבלי אותם בחזרה!
אין דבר חלומי יותר מזה...
לקום ולא לחשוב על אוכל, את מאמינה שיש כזה דבר??
שהארון ומראות לא נהיות סיוט!!!
אני בטוחה שהם לא יאמרו לך סתם ללכת לבית שיקומי. בבקשה תחשבי על זה שוב, רציני!!!

חיבוק! וכאן תמיד!!

 

[חלומותשל אחרים]

תודה חמודה

 

[שישמים אחרים]

אני שואלת ברצינות

ובדאגה, חלומות: אשפוזים חוזרים, איזו השפעה תהיה להם על העתיד המקצועי שלך?
הרעיון היחיד שיש לי הוא שחייב להיות נוהל של עזיבה מטעמים רפואיים וחזרה לסטאז' אחר כך. (נשים יולדות. אנשים שוברים איברים בלי לתכנן. צריך להיות נוהל, ביררת עוד כדי להבין את ההשלכות? ברור שיהיו, אבל יהיו גם אם לא תלכי לבית השיקומי.)

 

[חלומותשל אחרים]

אההה

בכל מקרה מדובר שאני אכנס לבית אחרי הסטאז... אני לא מוכנה להפסיק סטאז באמצע.
וגם אם הייתי רוצה לא בטוחה שזה אפשרי, כי ה"ראיון" שלי בבית רק בספטמבר ועוד צריך לסדר את כל ענייני הביטוח לאומי למינהם..
ו... אשפוזים חוזרים? אני? לא יקרה.

 

[שישמים אחרים]

למה לא? את חסינה?

 

[2b mind]

את תמיד חדה בתגובות שלך לאחרים,

אז אני מרשה לעצמי בלי להיות יותר מידי נוכחת פה פשוט להגיד את זה.
חלומות אני חושבת שאת צריכה ללכת לבית השיקומי.
את פשוט לא מצליחה לעשות את זה לבד בחוץ בתנאים הנוכחיים, (אני יודעת שניסית חזק חזק וזה...אבל עדיין משהו שם לא עובד)
לחשוב על האופציה שלא ללכת ולהשאר בלי כלום כלום מפחידה אותי עבורך (מאוד מאוד)
ובראיה הכללית של חיים, מה זה שנה?! זה הרבה זמן כאן עכשיו, אבל אם ההרבה זמן הזה כאן ועכשיו יכול לשים אותך במקום אחר לשאר החיים הייתי הולכת על זה (בעיקר עם הצוות הטיפולי שלי היה חושב שזה נכון עבורי).

 

[חלומותשל אחרים]

תנקס האן

[מזמן לא ראיתי אותך פה. משלומך?]

המחשבה היחידה שלי היא- מה אם הפעם כן אצליח? (אבל מה אם לא?)
אני ממשיכה לחשוב על זה. כנראה בשבוע-שבועיים הקרובים תהיה פגישה שלי+פסיכולוג+הורים+דר' גור כדי לדבר על העניין

 

[חלומותשל אחרים]

שונאת לילות ט'

אכלתי היום לפי התפריט. שזה יותר מהתפריט של שבוע שעבר כי "זה לא עצר את הירידה במשקל . את צריכה לאכול יותר."
פאק איט. מרגישה כאילו אני כ-ל-ה-י-ו-ם אוכלת. כל הזמן, בלי הפסקה. האוכל מארוחה אחת עוד לא יורד לי מהקיבה, ו--הופ! עוד ארוחה בדרך.
זה המון אוכל. אני לא יכולה לאכול כל כך הרבה. תחושת המלאות התמידית הזאת מוציאה אותי מדעתי.
מרגישה כאילו אני נשרפת מבפנים. מתחרפנת. מושכת לעצמי ת'שערות כדי לא לעשות משהו אחר.
ואני מרגישה שכבר עליתי במשקל. ואני לא סובלת את זה. כי אני אוהבת את הגוף שלי יותר כשהוא רזה יותר. אני אוהבת לראות את העצמות שלי. אני אוהבת שאין לי בטן.
ואני יודעת שזה הולך להשתנות כל כך מהר. יותר מידי מהר. ואני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת, את ההרגשה הזאת. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להמשיך לרדת.
ואני יודעת שזו אחת ההודעות היותר "חולות" שכתבתי מאז האשפוז, ואולי אחת מההודעות היותר "חולות" שיש עכשיו בפורום (וזה במרכאות כי לא חולה) אבל זה לא עוזב אותי. והלוואי הלוואי הלוואי שיכולתי להרגיש אחרת.

 

[hory0]

יקרה..

זה קשה, זה קשה כל כך, אבל את עושה צעדים יקרים כל כך. לפעמים אין ברירה, לחיות בסתירה שבין המעשים "הנכונים" שחייבים לעשות, לבין הרגשות מבפנים שמרגישים שהכל כל כך לא "נכון".
את אמיצה שאת לא מוותרת על אף כל הרעש הזה.. ואני מקווה שכדי להצליח לחיות בסתירה, את נותנת לרעש הזה מקום וביטוי, מקום אמיתי בעולם, ולא דרך הגוף.

מקווה שתמצאי אהבה כלפי הכוחות העצומים שמתגלים בך ברגעים אלו, כלפי היכולת שלך לבחור להתמודד, כלפי מי שאת עמוק בפנים..עם מעט יותר גוף מסביב, או פחות. זה לא משנה דבר. אני רואה מתוך ההודעות שלך כמה את מתאמצת, ובאמת מתמלאת בהרבה הערכה. אל תוותרי יקרה..

 

[פרח נובל2]

קודם כל

כל הכבוד שהצלחת לאכול לפי התפריט!

אני כל כך מבינה את הפחד הזה...הדיאטנית אמרה לי ביום ראשון כמה אני צריכה לעלות בשבוע, וזה שיא המלחיץ אותי. אני לא אצא משם כמו שאני עכשיו...
רק זה גורם לי לא לרצות את האשפוז...
גם ככה אני רוצה להיות יותר רזה...
לא יודעת אם זה מה שיעשה לי טוב...

בהצלחה רבה בהמשך! ואני ממש מש מצדיעה לך שאת מצליחה לאכול לפי התפריט!!!

 

[simplistic]

הדבר הכי קשה בעולם

זה להשתנות.
בסופו של דבר זה מגיע לזה - או שאת עושה שינוי, או שלא.


רק שתדעי שבסוף מישהו יחליט בשבילך.