הצילו חייבת לשתף

[maya228]

הצילו חייבת לשתף

שוב יש לי בולמוסי אכילה ואחר כך הקאה, אני לא יכולה יותר!!!
דווקא היום שמרתי על התפריט שנתנו לי ואז הגעתי הביתה מצאתי משהו שאני אוהבת ואכלתי הכל ניסיתי להקיא הרבה זמן אבל הפעם זה לא הלך לצערי אז רצתי שעה בשביל לשרוף את זה, כמובן שזה לא עזר ואני ממשיכה לעלות במשקל (בלי שאני רוצה), אני שונאת את עצמי!!!
אני עוברת מאנרוקסיה לבולמיה והפוך ונמאס לי כבר!!

 

[jellybelly1]

אכן נמאס

אני חושבת שאת צריכה להיות יותר קלה עם עצמך. הרבה אנשים נורמליים לא עומדים בפיתוי של רק לטעום ממאכל שאוהבים ואוכלים את כולו.
אני מזדהה עם התחושה של לאכול (משהו שבתחושה שלך הוא) הרבה ולנסות להקיא ולא להצליח. זה הגיהנום של הבולימית. זה קרה לי אתמול בערב ולא יכולתי להירדם כל הלילה מכאבי בטן. מזדהה גם עם הגועל והשנאה העצמית.
איך שמים סוף לדבר הזה?

 

[התקווה שבתוכי]

איך עוצרים את זה? ט?

טיפול.
אני יודעת שזו כבר המנטרה הכעוסה של הפורום, אבל היא הדרך היחידה. אי אפשר להחלים ממחלה בלי לטפל בה. להבדיל, היית מצפה שיפסיק לכאוב לך הראש בהתקף מיגרנה בלי כדור?
את שבויה בתוך המחלה, את כרגע לא ממש יכולה לראות לבד את הדרך החוצה. מטפל/ת טוב/ה יוכלו לעזור לך. את חייבת ללכת למקום בו מצד אחד יתמכו בך תזונתית, יסבירו לך את מעגל הרעב והשובע, ואיפה הבולמוסים לוקחים תפקיד, ומצד שני מקום שיכיל אותך וייתן לך כלים להתמודד עם קשיים ומצוקות בחיים.
זה הדבר היחידי שיציל אותך מהגהינום בו את נמצאת כרגע.
וזה אפשרי, בהחלט בהחלט אפשרי. הכל תלוי בך

 

[jellybelly1]

סליחה על ההשתלטות על השרשור

ניסיתי כל כך הרבה טיפולים, מסוגים שונים במסגרות שונות. כאלה שמתמחות בבעיה ונחשבות לטובות ביותר.
אני מיואשת. לא מעבירה מסר של אנטי טיפול לאף אחת. מיואשת מעצמי. מאמינה שאולי לי יש בעיה להפיק את התועלת מטיפול.
אתם כותבות שטבעי להגיע לטיפול אמביוולנטית. אבל אצלי זה מעבר לזה. אני לא מסוגלת לתאר לעצמי עלייה במשקל בכלל...
אני מרגישה שהדרך היחידה שלי להתמודד עם החיים ובני אדם (והפחד מהם) זה במשקל הנוכחי. כשאני עולה במשקל כל הפחדים שלי גדלים יחד איתי. אני מרגישה סוג של קהות וחסינות מפגיעות.
מטרה טיפולית שהייתי מציבה זה רק להפסיק את ההקאות והפגיעה הפיזית. אבל אין מי שישתף פעולה עם זה.

 

[תמרה45]

ג'לי בלי 1

בגלל שזה באמת פורום שיתופי אז תדעי לך שבצער אני מבינה את מה שאת מתארת כלפי טיפול ותחושות האמביוולינטיות
ההתכסות הרגשית שנראית מקילה
אני רוצה להתעקש על כך שחייב להיות מוצא, לא יכול להיות ששומדבר לא יהיה יכול לעזור
אני חושבת ומדמיינת את עצמי אומרת למטפלת על האמביוולנטיות הזו, אני אומרת אותה,
הייתי מצפה שלאמביוולינטיות הזו תהיה תשובה
תשובה אחידה ועוטפת, כמו שעכשיו אני נמצאת בבית עם 3 פעוטות קטנות, שישנות, והחדש שלהן ורוד והתאורה שלהן ורודה ויש ישנות שנת מלכים, שנת מלכות, עטופות.
אני מדמיינת את עצמי כך באה אל המטפלת עטופה, מוגנת מהמחשבות, מהפחדים, ופשוט אומרת,
הייתי אומרת את המעבר לאוכל, הייתי מנסה להגיש לה דברים יותר שלמים מתוכי, פחות להביא ולהגיש אותי חצויה,
אני חושבת שלא היה מצב שהייתי ממשיכה בטיפול, הייתי גם אני מיואשת מעצמי, מיואשת,
וכמו עטפתי את עצמי בבלון, הדחקתי את האמונה בייאוש הזה ואני ממשיכה,
כי בסוף גם המטפלת היא כלי, כלי עבורי, כלי שעוזר לי למצוא תשובות, למצוא נחמות,
היופי בה, בטיפטל בכלל, הוא שאני, כמטופלת לא אמורה / צריכה לחשוב עליה,
הדבר היחיד שאמורה לחשוב עליו הוא אני... מה עובר בי..
ואפילו בהתחלה הייתי אומרת, אפילו לא אני מולה, אלא אני מולי, מולה.
מחבקת אותך יקירתי, וגם את הייאוש שלך
באהבה
תמרה

 

[jellybelly1]

תודה

על המילים הנכונות והחכמות (אני באמת לא מביאה את הצד המיואש לטיפול. מתביישת להודות שאני כ"כ שבויה של המחשבות המעוותות הלא הגיונית של ההפרעה)
ועל החיבוק (הייאוש שלי היה צריך שמישהו יסכים לחבק אותו)

3>

 

[התקווה שבתוכי]

הטיפול

הוא בדיוק המקום שבו את יכולה להוציא הכל בלי לחשוב על מה יחשבו עלי, בלי הביקורת והשיפוטיות שיש בחברה. ברגע שאת שומרת חלקים שלך מחוץ לטיפול, את בעצם לא באמת נמצאת בטיפול. אי אפשר להיות חצי בפנים, זה ממש לא עובד, לעיתים זה יכול אפילו להזיק.
את לא יכולה לדבר על זה? תכתבי לה ותביאי.
הטיפול מיועד בשבילך, הוא מיועד לעזור לך.

 

[תמרה45]

.....

https://www.youtube.com/watch?v=BqRzW2jS4Vk

 

[lovelycupcake]

את לא לבד

אני רק ביום השני של הטיפול וכבר מגלה כמה זה גהנום. כמה פיתויים יש.
זה קרה לי כשגמלתי את עצמי מסיגריות. כל כך רציתי לעשן עוד ועוד, רק אחת, רק עוד אחת, רק כי קשה, רק כי לחוץ...
אז מעדתי, ולא הצלחתי, וכעסתי על עצמי מאוד. ואז קמים, ואומרים "אוקיי, זו הייתה נפילה-איך אני לא נותנת לזה לקרות שוב?"

אל תכעסי על עצמך בגלל נפילה שכזו, תצמחי מתוכה. איך נראה לך שתוכלי למנוע מעצמך להתפתות למשהו שאת אוהבת? למנוע את הבולמוס הבא? האם זה לשתות כוס מים? לדבר על זה עם מישהו? להיכנס לפה ולכתוב? לבקש (אם הם יודעים) שלא ישאירו יותר את אוכל במקום שיכול לפתות אותך?
יש הרבה פתרונות, אבל זה צריך לבוא ממך.
אל תיתני לנפילות לשבור אותך, הגעת רחוק מידי-תצמחי.