הצילו!! אני לא מסוגלת לעשות כלום!!
הבעיה שלי כללית, אבל אני אתמקד בשתי נקודות: 1. לא מסוגלת לנקות ולסדר את הבית. 2. לא מסוגלת לעבוד על הפרוייקט שלי. ובכן, כל החיים שלי לא יכולתי לנקות את הבית. לתקופה קצרה היתה לי עוזרת, אבל אני כבר מובטלת כמעט שנה ולאחרונה התחלטי לעבוד כעוזרת בית בעצמי. מה שמענין זה שדווקא אני הולכת ל"עבודה" בכיף, אין לי בכלל בעיה לבצע אותה, אפילו אפשר להגיד שאני קצת נהנית. אני נכנסת לעמוק ומנקה הכל בשבונג. אבל כשאני מגיעה הביתה כל האנרגיות נושרות ממני, אני מסתכלת על הברדק מסביב הנערם עוד ועוד ולא מסוגלת לקחת את עצמי ולהתחיל לעשות משהו בנידון. מה שעוד יותר לא מובן זה העובדה שאני מנקה בתים של שלוש+ חדרים, בתי שימוש לרוב וכ', ואילו ביתי הקט הוא בקושי חדר וחצי+מקלחון+מטבחון, שבמסגרת "עבודתי" היתי מסיימת תוך שעתים מקסימום, אלה שאצלי, אם בכלל אני כבר מנקה, אז זה לוקח לי יום שלם. בודאי תאמרו מה העינין, אז לוקחים נשימה עמוקה, מגייסים את עוצמות הנפש וכוח הרצון, מבצעים, ואופס....זה כבר מאחוריך. ובאמת, אם כבר אני עושה אז זה בשיטה הזאת, אבל זה ממש לא חיים, כי תוך כמה זמן הברדק חוזר וגם אני חוזרת לאותו מצב בלתי נסבל. אני מרגישה שזה דומה לאנשים שכל חייהם בדיאטה: יודעים מה צריך לעשות אבל לא מסוגלים, ואם כבר בכל זאת, בכוחות עילאים לוקחים את עצמם בידים ומבצעים, הכל בהתלהבות גדולה ומלא ציפיות, ובאמת מגיעים להשגים, אבל תקופת התהילה קצרה ותוך כמה זמן חוזרים למצב הקודם עם תוספת עוד כמה קילוגרמים. זה בדיוק סיפור חיי בכל התחומים! בקשר לפרוייקט שלי, אז כאמור, אני מובטלת ונואשתי מלמצאו עבודה. אי לכך, החלטתי לפתח מוצר בעצמי. עלי לציין שיש לי את הידע והיכולת לבצע זאת, ואפילו אוכל להסתדר מבחינת ההוצאות הכספיות. כמו כן, מדובר על דבר ראלי שיש לו סיכוי יפה מאוד, ובכל מקרה אני רוצה לפתח אותו ויהי מה, בלי קשר להצלחתו המסחרית. העינין הוא שבמקום לעבוד על הפרוייקט, אני סתם מרחפת ולא עושה כלום, אין לי חשק לעבוד על כך, ורוב הזמן אני מבזבזת את הזמן, לא על להסתכל על טלויזיה או משהו כזה, שגם לכך אין לי את הסבלנות והעצבים, אלה על להסתובב בחדר הלוך וחזור עם כל מיני מחשבות ופאנטזיות, ומה שמוזר שהם דווקא כן קשורות לפרוייקט ואפילו מדובר על מחשבות מועילות, אבל זה הכל באויר, בלי סדר ותכלית, וכל פעם שאני בכל זאת מתיישבת אז זה בכוח. מה שעצוב הוא שבזמנו, כשהיתי ממש צעירה, כל מיני דברים נוראה עינינו אותי ויכולתי להתרכז שעות בתחומים האלה, אפילו לרוץ לספריה ולחפש חומר, הכל מתוך עינין אמיתי וללא ציפיה שבאמת יצא לי משהו מכך. אפילו היו אומרים עלי שזה משמש לי כבריחה מהתמודדות עם בעיותי. ואילו היום, אני כבר לא מתענינת בשום דבר "סתם", העינין לא בא לי מעצמו, ואם כבר אני משקיעה זה בגלל התמורה שאני מצפה לקבל (בעבודתי הקודמת, בלימודים וכ'), והיום גם את זה אין לי, ובמיוחד כשאני לבד ביני לבין עצמי, ללא מסגרת. אז מה יהיה איתי?!... למה אני מסוגלת לבצע דברים כשהם במסגרת עבודה, אבל איני מסוגלת לעשות אותם למען עצמי? ובכלל, אם אני מסוגלת, ז"א פיזית אני יכולה, אז איך בכל זאת אני לא יכולה? כי אם לא היתי יכולה על באמת, אז גם לא היתי יכולה במסגרת עבודה, נכון? עובדה שלא רק שאני יכולה אלה אפילו זה לא מי יודע מה סיפור מבחינתי. ולאן נאלמו ההתענינות והרצון להתעמק ולחקור? הרי, אם התחום לא היה מענין אותי אז אפילו לא היתי חושבת על כך וגם לא היו לי כל כך הרבה רעיונות (מוצלחים)... ובכל זאת, המחשבה שלי טובה, אם אני כבר לומדת אז אני טובה בזה, אבל הכל מתמסמס לי בידים, הזמן עובר, ואני חולמת... הצילו!!
הבעיה שלי כללית, אבל אני אתמקד בשתי נקודות: 1. לא מסוגלת לנקות ולסדר את הבית. 2. לא מסוגלת לעבוד על הפרוייקט שלי. ובכן, כל החיים שלי לא יכולתי לנקות את הבית. לתקופה קצרה היתה לי עוזרת, אבל אני כבר מובטלת כמעט שנה ולאחרונה התחלטי לעבוד כעוזרת בית בעצמי. מה שמענין זה שדווקא אני הולכת ל"עבודה" בכיף, אין לי בכלל בעיה לבצע אותה, אפילו אפשר להגיד שאני קצת נהנית. אני נכנסת לעמוק ומנקה הכל בשבונג. אבל כשאני מגיעה הביתה כל האנרגיות נושרות ממני, אני מסתכלת על הברדק מסביב הנערם עוד ועוד ולא מסוגלת לקחת את עצמי ולהתחיל לעשות משהו בנידון. מה שעוד יותר לא מובן זה העובדה שאני מנקה בתים של שלוש+ חדרים, בתי שימוש לרוב וכ', ואילו ביתי הקט הוא בקושי חדר וחצי+מקלחון+מטבחון, שבמסגרת "עבודתי" היתי מסיימת תוך שעתים מקסימום, אלה שאצלי, אם בכלל אני כבר מנקה, אז זה לוקח לי יום שלם. בודאי תאמרו מה העינין, אז לוקחים נשימה עמוקה, מגייסים את עוצמות הנפש וכוח הרצון, מבצעים, ואופס....זה כבר מאחוריך. ובאמת, אם כבר אני עושה אז זה בשיטה הזאת, אבל זה ממש לא חיים, כי תוך כמה זמן הברדק חוזר וגם אני חוזרת לאותו מצב בלתי נסבל. אני מרגישה שזה דומה לאנשים שכל חייהם בדיאטה: יודעים מה צריך לעשות אבל לא מסוגלים, ואם כבר בכל זאת, בכוחות עילאים לוקחים את עצמם בידים ומבצעים, הכל בהתלהבות גדולה ומלא ציפיות, ובאמת מגיעים להשגים, אבל תקופת התהילה קצרה ותוך כמה זמן חוזרים למצב הקודם עם תוספת עוד כמה קילוגרמים. זה בדיוק סיפור חיי בכל התחומים! בקשר לפרוייקט שלי, אז כאמור, אני מובטלת ונואשתי מלמצאו עבודה. אי לכך, החלטתי לפתח מוצר בעצמי. עלי לציין שיש לי את הידע והיכולת לבצע זאת, ואפילו אוכל להסתדר מבחינת ההוצאות הכספיות. כמו כן, מדובר על דבר ראלי שיש לו סיכוי יפה מאוד, ובכל מקרה אני רוצה לפתח אותו ויהי מה, בלי קשר להצלחתו המסחרית. העינין הוא שבמקום לעבוד על הפרוייקט, אני סתם מרחפת ולא עושה כלום, אין לי חשק לעבוד על כך, ורוב הזמן אני מבזבזת את הזמן, לא על להסתכל על טלויזיה או משהו כזה, שגם לכך אין לי את הסבלנות והעצבים, אלה על להסתובב בחדר הלוך וחזור עם כל מיני מחשבות ופאנטזיות, ומה שמוזר שהם דווקא כן קשורות לפרוייקט ואפילו מדובר על מחשבות מועילות, אבל זה הכל באויר, בלי סדר ותכלית, וכל פעם שאני בכל זאת מתיישבת אז זה בכוח. מה שעצוב הוא שבזמנו, כשהיתי ממש צעירה, כל מיני דברים נוראה עינינו אותי ויכולתי להתרכז שעות בתחומים האלה, אפילו לרוץ לספריה ולחפש חומר, הכל מתוך עינין אמיתי וללא ציפיה שבאמת יצא לי משהו מכך. אפילו היו אומרים עלי שזה משמש לי כבריחה מהתמודדות עם בעיותי. ואילו היום, אני כבר לא מתענינת בשום דבר "סתם", העינין לא בא לי מעצמו, ואם כבר אני משקיעה זה בגלל התמורה שאני מצפה לקבל (בעבודתי הקודמת, בלימודים וכ'), והיום גם את זה אין לי, ובמיוחד כשאני לבד ביני לבין עצמי, ללא מסגרת. אז מה יהיה איתי?!... למה אני מסוגלת לבצע דברים כשהם במסגרת עבודה, אבל איני מסוגלת לעשות אותם למען עצמי? ובכלל, אם אני מסוגלת, ז"א פיזית אני יכולה, אז איך בכל זאת אני לא יכולה? כי אם לא היתי יכולה על באמת, אז גם לא היתי יכולה במסגרת עבודה, נכון? עובדה שלא רק שאני יכולה אלה אפילו זה לא מי יודע מה סיפור מבחינתי. ולאן נאלמו ההתענינות והרצון להתעמק ולחקור? הרי, אם התחום לא היה מענין אותי אז אפילו לא היתי חושבת על כך וגם לא היו לי כל כך הרבה רעיונות (מוצלחים)... ובכל זאת, המחשבה שלי טובה, אם אני כבר לומדת אז אני טובה בזה, אבל הכל מתמסמס לי בידים, הזמן עובר, ואני חולמת... הצילו!!