AceMagician
New member
הצורך הבסיסי הזה
(מידי פעם אני פורק פה, ולעיתים מגיב להודעות - אבל בעיקר קורא...)
לפעמים הצורך הזה בזוגיות, הצורך הבסיסי הזה, יכול פשוט לאכול אותך מבפנים.
לפני שנה היה לי קשר רציני "ראשון", או הקשר הראשון שבו הרגשתי משהו כלפי מישהי.
היו קשרים מקודם, אבל הם לא נשאו פרי; ואחרי הקשר הזה, זה היה כמו לידה מחדש, התעוררות.
הידיעה שאתה יכול להרגיש כלפי מישהי אחרת את "זה". אכפתיות, דאגה, שמחה, קרבה. הכל ברגש אחד מרוכז.
אבל כמו כל הדברים הטובים, היה לזה סוף. וזה היה סוף טוב. לא משהו רע.
מאז, כאילו בצורה נואשת אני מחפש את זה שוב.
ושוב.
ושוב.
וכמעט מצאתי את זה. אבל אז זה התגלה כלא זה. אלא כתעתוע.
משם אני ניסיתי את האינטרנט - ולומד עד היום, רק בדרכים הקשות, שזו לא הפלטפורמה דרכה אני אצליח להכיר מישהי (כמובן שלא בהכרח, אבל זה קשה לי יותר...).
אבל הבעיה היא, שכמו כל ההתמכרויות, אני כל הזמן מחפש את זה.
היכולת והרצון להרעיף ולהעניק מעצמך ואת עצמך למישהי. ולקבל אותו דבר בחזרה.
כי זו ההרגשה הכי טובה בעולם. שיש "חיבור" כזה.
לאחרונה, כאילו בטעות, התחלתי שיחה עם מישהי בקבוצה בפייסבוק. משם זה גלש לשיחות פרטיות בפייסבוק, לוואטסאפ, ובסוף גם לשיחות טלפון.
אלה היו כמה ימים ששוב היה לי את החיוך הזה.
החיוך שמופיע כשמקבלים הודעה ממישהו שחושב עליך.
חיוך שמבטא אושר. מאוזן לאוזן.
לצערי, היא לא ממש הייתה בוגרת מספיק כדי להגיד לי "לא מעוניינת" וקצת השאירה אותי באויר (אני בן 25 והיא פחות או יותר 19 ובצבא).
בגדול, אני אומר לעצמי "בקטנה" "יהיו עוד הזדמנויות" "אתה אוהב הפתעות, והחיים מלאים בהם".
ממשיך הלאה. כלומר, כבר אחרי יום הבנתי שהיא לא תענה לי - אז אמרתי לעצמי שיש לי דברים אחרים כרגע להתעסק בהם (עבודה, לימודים...) - אז ממשיך.
אבל יש בי הרגשה כזו שמקננת בי כרגע.
כמו אבן שיושבת לי איפה-שהו בתוך החזה, בין הריאות ללב.
סוג של חוסר.
משהו שחסר שם, שאני רוצה למלא אותו; וכמה שאני לא אוכל או אשתה שטויות,
וכמה שאני ארוץ, אקפוץ, אתאמן ואעבוד על עצמי, - החלל הזה לא יסגר.
זה חלל שיתמלא, ככה אני מרגיש לפחות, רק כשאמצא מישהי שתוכל לתת לי את מה שאני מוכן לתת לה,
וזה, זה העולם שלי.
(מידי פעם אני פורק פה, ולעיתים מגיב להודעות - אבל בעיקר קורא...)
לפעמים הצורך הזה בזוגיות, הצורך הבסיסי הזה, יכול פשוט לאכול אותך מבפנים.
לפני שנה היה לי קשר רציני "ראשון", או הקשר הראשון שבו הרגשתי משהו כלפי מישהי.
היו קשרים מקודם, אבל הם לא נשאו פרי; ואחרי הקשר הזה, זה היה כמו לידה מחדש, התעוררות.
הידיעה שאתה יכול להרגיש כלפי מישהי אחרת את "זה". אכפתיות, דאגה, שמחה, קרבה. הכל ברגש אחד מרוכז.
אבל כמו כל הדברים הטובים, היה לזה סוף. וזה היה סוף טוב. לא משהו רע.
מאז, כאילו בצורה נואשת אני מחפש את זה שוב.
ושוב.
ושוב.
וכמעט מצאתי את זה. אבל אז זה התגלה כלא זה. אלא כתעתוע.
משם אני ניסיתי את האינטרנט - ולומד עד היום, רק בדרכים הקשות, שזו לא הפלטפורמה דרכה אני אצליח להכיר מישהי (כמובן שלא בהכרח, אבל זה קשה לי יותר...).
אבל הבעיה היא, שכמו כל ההתמכרויות, אני כל הזמן מחפש את זה.
היכולת והרצון להרעיף ולהעניק מעצמך ואת עצמך למישהי. ולקבל אותו דבר בחזרה.
כי זו ההרגשה הכי טובה בעולם. שיש "חיבור" כזה.
לאחרונה, כאילו בטעות, התחלתי שיחה עם מישהי בקבוצה בפייסבוק. משם זה גלש לשיחות פרטיות בפייסבוק, לוואטסאפ, ובסוף גם לשיחות טלפון.
אלה היו כמה ימים ששוב היה לי את החיוך הזה.
החיוך שמופיע כשמקבלים הודעה ממישהו שחושב עליך.
חיוך שמבטא אושר. מאוזן לאוזן.
לצערי, היא לא ממש הייתה בוגרת מספיק כדי להגיד לי "לא מעוניינת" וקצת השאירה אותי באויר (אני בן 25 והיא פחות או יותר 19 ובצבא).
בגדול, אני אומר לעצמי "בקטנה" "יהיו עוד הזדמנויות" "אתה אוהב הפתעות, והחיים מלאים בהם".
ממשיך הלאה. כלומר, כבר אחרי יום הבנתי שהיא לא תענה לי - אז אמרתי לעצמי שיש לי דברים אחרים כרגע להתעסק בהם (עבודה, לימודים...) - אז ממשיך.
אבל יש בי הרגשה כזו שמקננת בי כרגע.
כמו אבן שיושבת לי איפה-שהו בתוך החזה, בין הריאות ללב.
סוג של חוסר.
משהו שחסר שם, שאני רוצה למלא אותו; וכמה שאני לא אוכל או אשתה שטויות,
וכמה שאני ארוץ, אקפוץ, אתאמן ואעבוד על עצמי, - החלל הזה לא יסגר.
זה חלל שיתמלא, ככה אני מרגיש לפחות, רק כשאמצא מישהי שתוכל לתת לי את מה שאני מוכן לתת לה,
וזה, זה העולם שלי.
