הצגה בדסמית?
"עכשיו אני רוצה שתתכופפי.
עוד
עוד
עוד, קלייר, עוד!
ותסתכלי על עצמך בנעלים שלי
את חושבת שנעים לי לדעת
שהנעל שלי מכוסה במעטה הרוק המסריח שלך?"
(מתוך סצנת הפתיחה של "המשרתות", ז'אן ז'נה, צרפת, 1947)
התלבטנו מעט אם לכתוב פה, שהרי מדובר בהצגה, תרבות, אומנות
ולא בפוסט זימה על יחסי שליטה
אך אם היינו מספרות את סיפור העלילה של "המשרתות" בעגה יומיומית הוא היה נקרא כך:
שתי משרתות, קלייר וסולאנז', חיות בעליית גג אפלה ומוזנחת בביתה ובצילה של מדאם, שמצעירותה וצעירותן שולטת בן ביד רמה, והן עצמן חייבות לציית לה ולמרותה באופן עיוור.
כדי לברוח מעט מהייאוש והכניעה היומיומית, המציאו המשרתות משחק, ריטואל סאדו מזוכיסטי, שהפך לטקס פולחני, המתרחש בחדר השינה של מדאם כשהיא יוצאת, ובו כל ערב אחת מהן משחקת את מדאם ויכולה לרדות, לשלוט ולהכאיב לרעותה בכל דרך, והאחרת חייבת בציות מוחלט. ובערב למחרת הן מתחלפות בתפקידים. בטקס הן מאפשרות לעצמן להוציא את התשוקות הנועזות והיצרים הכמוסים ביותר. רק שערב אחד, בעקבות טלפון ששיבש את השגרה הקבועה, הן מחליטות ללכת עם המשחק צעד אחד קדימה.
(ויותר לא נגלה, כי זה ספויילר, המכיר - מכיר)
זוהי הצגה חצופה, צבעונית, נשכנית ובועטת, שעוסקת בפערי מעמדות הקיימים בחברה האנושית, נוגעת ברבדים העמוקים בנפש האדם, ומעלה את השאלה: מהו חופש פנימי ומה המחיר שעל האדם לשלם בכדי להיות חופשי באמת.
אך לא סתם ציינו מתחת לטקסט, הבדסמי בהגדרה, של ההתחלה את שם המחזאי והשנה שבה נכתב המחזה המבריק הזה. ז'אן ז'נה נולד לאמא זונה, היה הומוסקסואל בתקופה שבה הומוסקסואלים נשלחו למחנות, גנב, ישב בכלא ואף נידון למוות עד שהתערבו סארטר וקוקטו ודרשו לחון את הגאון.
גם היום יש קהילה שלמה שנמצאת בארון, שמוגדרת "סוטה" ו"חולה" מול החברה הבורגנית הנורמטיבית לכאורה, בגלל שהיא מעזה לקרוא תיגר על היחסים המקובלים בין גבר לאישה.
ז'נה רצה לתת במה ליצרים האפלים שחיים בנו, ובחר לעשות את זה מול האלימות של ההגמוניה החברתית המזוייפת, שמעדיפה להדחיק את עצמה לדעת וללגום שמפניה על הסיפון במקום להתמסר לגלים הסוערים.
יש משהו בזה שאנחנו באות ללב ליבה של אותה חברה ומפוצצות באופן טוטאלי, דרך מילותיו של ז'נה, כל טאבו מוסרי וחברתי. שאנחנו, כמו המשרתות, לא מוכנות לתת לאותם יצרים, שאליהם כיוון, להישאר כלואים בעליית הגג ונותנות להם חיים ודרור על במה. גם כשזה קשה, כואב וחונק. אותנו ואת הקהל.
ולקהל הרגיל שצופה בתאטרון לא פשוט לראות אותנו. האלימות קשה להם, נתקעת בגרון. הייאוש, הניצול הנפשי והמיני של הדמויות אחת את השנייה. קשה לו לבחור דמות אחת ולהזדהות איתה, שהרי אין אצלנו דמות שהיא הקרבן. אין טוב ורע. כל אחת מהדמויות היא גם הקרבן וגם התוקפת. בין אם במשחק ובין אם במציאות. ובוודאי כשהכל מתערבב, האמיתות החזקות ביותר מובאות לידי ביטוי במשחק, ויחסי השליטה גולשים עמוק אל תוך המציאות.
בעבודה שעשינו על הטקסט והדמויות עלו שאלות רבות – חלקן מקבילות לשאלות בעולם השליטה. קלייר אומרת: "כאהובה מיוסרת אני עוד יותר יפה" נברנו וחפרנו במשפט. גילינו את הניצוץ בעיניים, את היופי שהייסורים, הכניעה, ההתמסרות והכאב גורמים לקלייר להרגיש.
מצאנו את מקום הפורקן של טראומות בתוך משחק התפקידים.
פרקנו לגורמים את יחסי האהבה – סלידה של הדמויות אחת לשניה, את צורת הביטוי השונה שמבטאת כל אחת "אהבה" בהתאם לתפקיד שלה ביחסים, כך שסולאנז' אומרת לקלייר: "רדי על הברכיים, כלבה!" זה לא אומר שהיא לא אוהבת, רק מבטאת את זה באופן שונה מאוד מהמקובל.
הבנו שכשאנחנו נמצאות במקום מוגדר ומתוחם (הטקס, המשחק) סולאנז' יכולה להנות מהכניעות וההחפצה ולשחרר מעצמה לחלוטין את ההחזקה היומיומית שלה. וקלייר, שהיא האחרונה בשרשרת המזון, יכולה לצבור תעוזה ואומץ בחיים מהדמות שהיא מגלמת בתוך המשחק – "כל היום את מוחצת אותי תחת נטל הכניעות שלך, תחת כובד הרצון הטוב!".
אפילו מדאם, שלכאורה השולטת בחיים האמיתיים, משחקת בטקס פרטי של עצמה עם המשרתות - מול סולאנז' היא מתמסרת לשליטה ולטיפול, ומול קלייר מוציאה את היצרים המכוערים הקיימים בה, דווקא כי בחייה היא הלכה למעשה בובה על חוט.
וכשהמשרתות מודעות כל כך למורכבויות הנפשיות שלהן, מכירות היטב את הכאב שגר בן ויודעות לכאוב אותו ולהכאיב, המדאם המציאותית לא יכולה להן.
מדאם: "יש לכן מזל שאתן לבדכן בעולם, תנאי חייכן הירודים חוסכים מכן הרבה מאוד סבל".
יש מקום כזה, בתחתית המדרגה, שבו הנפש חופשייה, באמת חופשייה.
אנחנו בטוחות שגם אתם מכירים אותו.
"עכשיו אני רוצה שתתכופפי.
עוד
עוד
עוד, קלייר, עוד!
ותסתכלי על עצמך בנעלים שלי
את חושבת שנעים לי לדעת
שהנעל שלי מכוסה במעטה הרוק המסריח שלך?"
(מתוך סצנת הפתיחה של "המשרתות", ז'אן ז'נה, צרפת, 1947)
התלבטנו מעט אם לכתוב פה, שהרי מדובר בהצגה, תרבות, אומנות
ולא בפוסט זימה על יחסי שליטה
אך אם היינו מספרות את סיפור העלילה של "המשרתות" בעגה יומיומית הוא היה נקרא כך:
שתי משרתות, קלייר וסולאנז', חיות בעליית גג אפלה ומוזנחת בביתה ובצילה של מדאם, שמצעירותה וצעירותן שולטת בן ביד רמה, והן עצמן חייבות לציית לה ולמרותה באופן עיוור.
כדי לברוח מעט מהייאוש והכניעה היומיומית, המציאו המשרתות משחק, ריטואל סאדו מזוכיסטי, שהפך לטקס פולחני, המתרחש בחדר השינה של מדאם כשהיא יוצאת, ובו כל ערב אחת מהן משחקת את מדאם ויכולה לרדות, לשלוט ולהכאיב לרעותה בכל דרך, והאחרת חייבת בציות מוחלט. ובערב למחרת הן מתחלפות בתפקידים. בטקס הן מאפשרות לעצמן להוציא את התשוקות הנועזות והיצרים הכמוסים ביותר. רק שערב אחד, בעקבות טלפון ששיבש את השגרה הקבועה, הן מחליטות ללכת עם המשחק צעד אחד קדימה.
(ויותר לא נגלה, כי זה ספויילר, המכיר - מכיר)
זוהי הצגה חצופה, צבעונית, נשכנית ובועטת, שעוסקת בפערי מעמדות הקיימים בחברה האנושית, נוגעת ברבדים העמוקים בנפש האדם, ומעלה את השאלה: מהו חופש פנימי ומה המחיר שעל האדם לשלם בכדי להיות חופשי באמת.
אך לא סתם ציינו מתחת לטקסט, הבדסמי בהגדרה, של ההתחלה את שם המחזאי והשנה שבה נכתב המחזה המבריק הזה. ז'אן ז'נה נולד לאמא זונה, היה הומוסקסואל בתקופה שבה הומוסקסואלים נשלחו למחנות, גנב, ישב בכלא ואף נידון למוות עד שהתערבו סארטר וקוקטו ודרשו לחון את הגאון.
גם היום יש קהילה שלמה שנמצאת בארון, שמוגדרת "סוטה" ו"חולה" מול החברה הבורגנית הנורמטיבית לכאורה, בגלל שהיא מעזה לקרוא תיגר על היחסים המקובלים בין גבר לאישה.
ז'נה רצה לתת במה ליצרים האפלים שחיים בנו, ובחר לעשות את זה מול האלימות של ההגמוניה החברתית המזוייפת, שמעדיפה להדחיק את עצמה לדעת וללגום שמפניה על הסיפון במקום להתמסר לגלים הסוערים.
יש משהו בזה שאנחנו באות ללב ליבה של אותה חברה ומפוצצות באופן טוטאלי, דרך מילותיו של ז'נה, כל טאבו מוסרי וחברתי. שאנחנו, כמו המשרתות, לא מוכנות לתת לאותם יצרים, שאליהם כיוון, להישאר כלואים בעליית הגג ונותנות להם חיים ודרור על במה. גם כשזה קשה, כואב וחונק. אותנו ואת הקהל.
ולקהל הרגיל שצופה בתאטרון לא פשוט לראות אותנו. האלימות קשה להם, נתקעת בגרון. הייאוש, הניצול הנפשי והמיני של הדמויות אחת את השנייה. קשה לו לבחור דמות אחת ולהזדהות איתה, שהרי אין אצלנו דמות שהיא הקרבן. אין טוב ורע. כל אחת מהדמויות היא גם הקרבן וגם התוקפת. בין אם במשחק ובין אם במציאות. ובוודאי כשהכל מתערבב, האמיתות החזקות ביותר מובאות לידי ביטוי במשחק, ויחסי השליטה גולשים עמוק אל תוך המציאות.
בעבודה שעשינו על הטקסט והדמויות עלו שאלות רבות – חלקן מקבילות לשאלות בעולם השליטה. קלייר אומרת: "כאהובה מיוסרת אני עוד יותר יפה" נברנו וחפרנו במשפט. גילינו את הניצוץ בעיניים, את היופי שהייסורים, הכניעה, ההתמסרות והכאב גורמים לקלייר להרגיש.
מצאנו את מקום הפורקן של טראומות בתוך משחק התפקידים.
פרקנו לגורמים את יחסי האהבה – סלידה של הדמויות אחת לשניה, את צורת הביטוי השונה שמבטאת כל אחת "אהבה" בהתאם לתפקיד שלה ביחסים, כך שסולאנז' אומרת לקלייר: "רדי על הברכיים, כלבה!" זה לא אומר שהיא לא אוהבת, רק מבטאת את זה באופן שונה מאוד מהמקובל.
הבנו שכשאנחנו נמצאות במקום מוגדר ומתוחם (הטקס, המשחק) סולאנז' יכולה להנות מהכניעות וההחפצה ולשחרר מעצמה לחלוטין את ההחזקה היומיומית שלה. וקלייר, שהיא האחרונה בשרשרת המזון, יכולה לצבור תעוזה ואומץ בחיים מהדמות שהיא מגלמת בתוך המשחק – "כל היום את מוחצת אותי תחת נטל הכניעות שלך, תחת כובד הרצון הטוב!".
אפילו מדאם, שלכאורה השולטת בחיים האמיתיים, משחקת בטקס פרטי של עצמה עם המשרתות - מול סולאנז' היא מתמסרת לשליטה ולטיפול, ומול קלייר מוציאה את היצרים המכוערים הקיימים בה, דווקא כי בחייה היא הלכה למעשה בובה על חוט.
וכשהמשרתות מודעות כל כך למורכבויות הנפשיות שלהן, מכירות היטב את הכאב שגר בן ויודעות לכאוב אותו ולהכאיב, המדאם המציאותית לא יכולה להן.
מדאם: "יש לכן מזל שאתן לבדכן בעולם, תנאי חייכן הירודים חוסכים מכן הרבה מאוד סבל".
יש מקום כזה, בתחתית המדרגה, שבו הנפש חופשייה, באמת חופשייה.
אנחנו בטוחות שגם אתם מכירים אותו.