הצבת גבולות-עזרו לי

[תקוות]

הצבת גבולות-עזרו לי

אז ככה: היא בת 5 וחוץ מהיותה פי.די.דיט לתפארת היא גם ילדה שבודקת גבולות. והיא פשוט ממוטטת אותי. אני בחיים, בחיים לא אתן לילדה הזאת סטירה אבל זה בדיוק מה שרציתי לתת לה אחר הצהריים כשהסירה את בגדיה כמחאה באמצע הרחוב. מה? ניתן לה מה שהיא רוצה? היא רוצה חצי חנות. אני לא יכולה להביע את תחושותי הקשות ברגעים הנצחיים הללו: אני, עם ילדה בלי תחתונים באמצע הרחוב וכולי בעצמי אמא צעירה (בוקס לכל החברות שלי שמתלוננות על ילדיהם בני גיל שנתיים הנורא, מה הן יודעות בכלל על החיים?) בואו נגיד שבא לי לירות לעצמי בבטן אבל אחרי שקראתי לעצמי "תקוות" אני קצת מתביישת. תגובות? משהו כאן מוכר לכם? אתם מרשים לעצמכם להרים את הקול על ילדיכם? להיות קשוחים אבל על אמת? אנחנו עובדים כ"כ הרבה על לקרב אותה אלינו ובעזרת שיטת גרינשפן הגענו להישגים נפלאים ופתאום ככה לכעוס, להרים קול? אשמח לחיזוקים או ביקורות. אני פשוט עצובה. עצובה. עצובה. אבל מחר אהיה שמחה. בטוח

 

[נונינה1]

זה ממש לא קל ואני ממש מזדהה

עם כל הרגשות שלך, כולל אלו שאת לא מתגאה בהם, אבל נראה לי שהדרך הנכונה - גם אם היא ארוכה ומייגעת היא , לא להתרגז, אבל להיות החלטי וברור, אם את מורידה את הבגדים אז הולכים הביתה. - בתקוה שזה ממש לא מה שהיא רוצה. הילדים שלנו מוגבלים בהרבה בהבנה של תקשורת ויחסים. - אבל הם מבינים טוב מאוד מניפולציות. וצריך להיות ברור שהמניפולציה עובדת לרעתם ולא לטובתם כדי שהם יחדלו ממנה. בהצלחה.

 

[קרן ט]

שולחת מהר חיבוק...

השאלה היא מה רמת ההבנה שלה. אני חושבת שעד גיל 4 (פחות או יותר) התיחסנו לעידן עם המון חמלה/הגנה/פינות....היו לנו המון תירוצים- היינו הורים צעירים, נכד ראשון נין ראשון "הוא לא מדבר" "קשה לו"... עד שיום אחד אחרי ישיבת צוות בגן שלו תפסתי את עצמי ואמרתי אם אני לא אדרוש ממנו להתנהג כמו שצריך אז מי כן ידרוש ממנו? מאז "אני עושה לו חיים קשים" (כמו שבעלי לפעמים אומר) בהתחלה הפסקנו עם הבכי (יללות שלו על כל שטות) אחר כך עברנו לעצמאות שלו לאט לאט ובסבלנות רבה חיסלנו את כל ההתנהגויות הלא רצויות. אני מרימה את הקול עליו בדיוק כמו שכל אמא מרימה את הקול על הילד שלה, אני קשוחה כשצריך ומחבקת ומפרגנת לו כשצריך וכשצריך יש גם עונשים. בדיוק כמו ילד רגיל- הלו זה מה שאנחנו רוצים לא? אם אני לא אדרוש ממנו מי כן?

 

[קרן ט]

ושלא תחשבי/תחשבו

היו לנו "קטעים".... אני בחודש 9 עם בטן ע-נ-ק-י-ת והוא משתולל על הרצפה בקניון כי הוא לא רוצה הביתה. פארק הקופים ירושלים- חום של יולי אוגוסט והילד בוכה (צורח) כי הוא רוצה לחזור אחורה ואי אפשר כי אפשר ללכת רק לכיוון אחד. רוצים עוד? היום הוא בגיל שהוא אומר לי "אני אברח מהבית/או מתחצף... אני נותנת לו להתבטא אבל מסבירה לו מה זה "להתחצף" למבוגר (זה משהו שקצת קשה לו להבין) והוא יודע שכשאני אומרת "עידן אתה מתחצף" אז זו אזהרה ואחריה יגיע עונש...

 

[תקוות]

לנונינה1 וקרן ט ואחרים...

תודה קודם למגיבות הזריזות כי אני ממש יושבת ליד המחשב ומחכה שמישהו כבר יגיד משהו...והתגובות ממש עוזרות לי: אני הייתי שמחה לדעת ממש איך עשיתם את זה, למשל: איך הפסקתם עם הבכי (הילדה שלי סופר חכמה אבל מתוסכלת כי קשה לה לבטא את עצמה ואז אפשר לשמוע יללות שלוש שעות), ןקרן- למה את מתכוונת כשאת אומרת שלאט לאט חיסלתם התנהגויות לא רצויות- כיצד למשל? ואיך מענישים ? (חוזרים הביתה? אני הרי מענישה את עצמי ואת התכניות שהיו לי. היה היו) בכלל - כל מה שרק תגידו ילמד אותי משהו. תודה רבה רבה

 

[ליייייי]

אולי גילי תוכל להציע פתרון לעתיד??

 

[עמליה עמית]

אז עכשיו אשמח להגיב.

היא בוכה שעות כי זה עובד עליך! היא מרגישה את הלחץ והכאב שלך. תני לה לבכות וצאי מהחדר... או תשבי ותקראי ספר לידה, הראי לה שזה לא מזיז לך. בת כמה היא אמרת? אם את רוצה שזה לא יקרה שוב, פשוט תלבישי אותה בחזרה, גם בכוח... ותחזרו הביתה. בפעם הבאה שתצאו תזכירי לה את מה שקרה, תודיעי לה שאם היא רוצה להמשיך ולצאת איתך החוצה, היא תצטרך להתנהג כמו שכולם מתנהגים, ברחוב לא מתפשטים, ויש כללים שחייבים לשמור עליהם, ואם היא בכל זאת תחזור להתנהגות הזאת, את תאלצי להשאיר אותה בבית, ואחרי הקניות את תחזרי אליה.. אינני יודעת איך את רואה את הקטע הרגשי, אבל כאן יש חציית גבולות ברורה וחייבים לשים לזה מקום. השמת גבולות זה הא' ב' בהתייחסות לילדינו, כי הם עצמם בגלל חוסר קודים חברתיים, לא יודעים איפה לעצור. אז יש טיפול רגשי, אבל לפעמים חייבים לטפל גם התנהגותי. דבר נוסף: למה לא לכעוס? את אמא שלה, לא מטפלת... הכי חשוב, תהיי החלטית ואל תוותרי, כי יש כאן בעיה של גבולות ושל שליטה ולצערי, כרגע היא זו ששולטת בך! לטובת הילדה להעמיד גבולות ברורים. ברצוני להדגיש למרות התקיפות בה כתבתי, שזו אני שרואה כך את הדברים,שזו המחשבה שלי והדרך שלי. אני לא עובדת התנהגותית נטו, אבל גם לא גרינשפיין, אני מנסה למצוא את דרך המלך, ולא תמיד הולך לי, וגם אני לא פעם מאבדת את הסבלנות. ואת יכולה להשתמש במה שכתבתי, בחלק מזה או בכלל לא. אבל בכל מקרה, בכל דרך שתמצאי לנכון, שיהיה לך בהצלחה. עמליה

 

[תקוות]

תודה עמליה. את כ"כ צודקת

 

[קרן ט]

קצת על האיך....

בקשר לבכי- כשהוא בוכה אני אומרת לו שאני לא מבינה כלום ושדבר ראשון יפסיק עם הבכי, בהתחלה פשוט ניתקנו מגע. הוא היה מתחיל לילל ואנחנו ישר היינו הולכים ולא נותנים לו את "הבמה" שהוא רצה. אחר כך הוא היה בוכה אם לא היו משתפים אותו או שלא הבינו או... אני הייתי פעם אחר פעם חוזרת ושואלת אותו - הבכי עזר לך? והוא היה עונה לא! ואז היינו מחפשים פתרונות... בקשר לעצמאות- אני דורשת ממנו מה שכל ילד בגילו צריך לעשות. מה אני עושה? לפעמים הולכת, לפעמים מנסה לתווך תוך כדי... עברנו תקופה לא קלה, היום המצב הרבה יותר טוב

 

[פנדורה א]

בכי

ומה את עושה אם זה במקום ציבורי? שאת לא יכולה להשאיר אותו לבד? ומה אם הוא מתחיל לצרוח שהוא רוצה ללכת באמצע פעילות ליד כל הילדים האחרים בדיוק כשמבקשים שקט? הרי זה מילכוד- את חייבת שהוא ישמור על השקט וכדי לא להפריע לאחרים את חייבת לקחת אותו ואז הוא מקבל את מה שהוא רצה- אז מה הפתרון?

 

[קרן ט]

זו באמת בעיה....

אז הייתה תקופה שמראש לא הלכנו להרבה מקומות, היו פעמים שלא נשברנו והיו פעמים שבגלל "העיניים" "והנשמות הטובות" נשברנו כמו כל הורה.... אני חושבת שמה שעשינו דבר ראשון זה לזהות את הבכי- קושי/מצוקה/עקשנות/.. ולפי זה ניסינו לפעול. היו פעמים שכשהבכי היה מתוך מצוקה פנימית הייתי יושבת מאחוריו ומדקלמת לו איזה דיקלום או סופרת וזה היה עוזר לו להרגע (אני מדברת על גיל 3-4 פחות או יותר) זה היה הורג אותי כי זה כל כך הבליט את הצד האוטיסטי שלו....ובכל זאת זה היה עוזר. הייתי בוחרת את המילחמות וכשידעתי שמקום מסויים לא מתאים לו אז לא היינו הולכים- למשל, כשהוא היה בן3 בכל פעם שהיינו מגיעים לקניון בכפר סבא הוא היה רץ לכיוון הגימבורי ולא משנה כמה הסברנו שהיו "לא" אז הייתה תקופה שלא הלכנו.

 

[יונתן אריאלי]

התובנות שלי

הי אני אמא של ים בן כמעט 4 . הוא ילד שכל הזמן בודק גבולות ואני אמא שלא מפסיקה להציב אותם ולעמוד עליהם - אחרת אני אשתגע. אני נוהגת בקשיחות כאשר יש צורך. החוקים הם החוקים !!! ים יודע יפה מאד שכשהוא עובר את הגבול אני שולחת אותו לחדר בהתחלה זה היה מאבק ונאלצתי לעמוד בפתח הדלת ל 2 דקות כדי שלא יצא אח"כ הוא ישב שם וצרח ובכה . והיום כשזה קורה הוא יודע שהוא יושב בחדר בדרך כלל עם משחק ונרגע . (אצלנו מרכז החיים הוא הסלון) . חוץ מזה אם הוא עושה משהו מסכן חיים הוא יענש בהתאם ... אני לא חושבת לפחות לגבי הבן הפרטי שלי שבגלל הקשיים האחרים מגיעות להנחות בחיי היום יום. כל מה שהוא מסוגל לעשות כמו בני גילו הוא נדרש למאמץ ... זה לא פשוט , לישיים כל יום , אני יכולה לגלות בסוד שלא פעם בערב אני יושבת עם נקיפות מצפון אבל אני יודעת שזה טוב לטווח הארוך. מקווה שעזרתי במקצת

 

[תקוות]

עזרת, בטח שעזרת

 

[תקוות]

כמה תגובות מעניינות וים של מסרים.

עכשיו היא ישנה, אני מחכה שהיא תתעורר בבוקר ואני אתחיל לעבוד על זה חזק....אבל עם המזל שלי מחר היא תהיה בובה. מלאך. אז בינתיים אני הולכת לנשק את המלאך שלי. אוח אוח אוח אם רק תדעו איזה לחיים מתוקות ורכות יש לבובה הזאת. שבא להחטיף לה........נשיקה פיצוץ. לילה טוב וחלומות נעימים. בלי גבולות

 

[אמא של אופירוש]

היי תקוות

לפני כשנה כתבתי כאן הודעה שהתחילה במילים "הבן של לא שם עליי..." קיבלתי תגובות מאוד נבונות, שעיקרן...לבחור את המלחמות שלי, להציב גבולות במקומות שבחרתי ולהתמיד! אצלנו זה היה על כל דבר קטן- מלחמת עולמות. אז כדי שהילד לא יצרח כל היום, בחרנו איפה להתעקש ואיפה להחליק. זה לא קל, לא תמיד עמדנו בזה, ואין ספק שהבגרות והבשלות עם הגיל עשו את שלהם. גם היום הוא בודק גבולות, אבל בקטעים ממש לא נוראיים (כמו...הרבה שכנועים שיזוז כבר לאמבטיה לשטוף פנים בבוקר, לא נורא). הבאסה הכי גדולה זה מה שקורה בחוץ. נמנענו כמה שאפשר ממלחמות בחוץ (אנחנו סבלנו מזה יותר ממנו), היינו פשוט "אורזים" אותו בידיים, מכניסים לאוטו ו..הביתה, גם אם זה בצרחות. המון כוחות, זה לא קל.

 

[תקוות]

תודה. למדתי גם ממך..

 

[טוטס]

../images/Emo24.gif

מוסיפה עוד עצה קטנה ומעשית והיא - דווקא בדיוק ההיפך מהגברת הטונים. כחלק מבדיקת הגבולות הללו הילד גם לומד. הוא לומד מה מותר ומה אסור ואף לומד מתי כשאני עושה X אמא ישר נותנת לי תשומת לב. וזה לא משנה ברוב הפעמים לקטנטנים האלה האם תשומת הלב היא חיובית או שלילית, כל עוד היא מגיעה. ולכן הצעתי היא אליך - לעשות הכנה מראש ולהסביר את הגבול - נניח במקרה הנ"ל: 1. לפני שיוצאים מהבית "X, אנחנו עכשיו הולכים לחנות ואת יכולה לבחור רק מתנה אחת". אם היא מוחה או צועקת את חוזרת שוב על דבריך "כן, רק מתנה אחת". ובזה סיימת לדון בנושא, קרי - פשוט תתעלמי אם תהיה עוד מחאה. 2. חשוב בדרך לתזכר אותה שוב. "עוד מעט מגיעים לחנות ותזכרי את יכולה לבחור רק מתנה אחת". 3. כשמגיעים לחנות שוב אותו תזכור. ברגע שבחרה מתנה אחת ורוצה עוד את יכולה לתזכר אותה שוב "אמרתי לך בבית - רק מתנה אחת. אם את רוצה להחזיר את זו שבחרת ולבחור אחרת, את יכולה, אבל רק אחת"

חשוב לציין שתשתדלי להקפיד עד כמה שניתן על טון שקט כשאת אומרת את זה - לא משנה עד כמה שאת כעוסה. 4. במידה והיא לא מקבלת זאת, ומגיבה בצרחות או הורדת הבגדים - פשוט התעלמות!! כלומר, בלי שום מילה, בלי שום יצירת קשר עין - את ניגשת אליה, מחזירה לה את הבגדים ולוקחת אותה באופן פיזי אל הרכב או לכיוון הבית. שוב, חשוב להתעלם כי כך את למעשה תלמדי אותה שתשומת לב היא תקבל כשהיא תהיה נהדרת (וכמובן שאם היא מתנהגת נהדר אז לחזק אותה! "כל הכבוד שבחרת רק מתנה אחת והתגברת" או "איזה מקסים את מתנהגת" אם היא מסתובבת בחנות בכיף ולא עושה בעיות) ועל התנהגות שלילית היא לא תקבל תשומת לב מאמא, שתשתגע מזה ותוכיח לה שהיא "ניצחה". כל עוד דואגים להיות עקביים בתגובה הזו (גם את וגם הסובבים), סיכוי גדול שזה יוכחד מהר מאוד!! מקווה שעזרתי

שיהיה בהצלחה!

 

[זהב טהור1]

עזרה מקצועית

אני ממש לא רוצה לתת לך עצות, הדבר היחידי שאומר: את זקוקה לעצות והדרכה קבועה מאיש מקצוע. בשנה הראשונה לאבחון טיפלתי בעצמי, הייתי אובדת עצות ואיבדתי גם את עצמי בפנים, לא רציתי לחיות. היה לי קשה עם הילדים, הבנות (בהפרש גיל קטן מאוד) לא הסתדרו וכל הזמן בכו וצעקו וגם אני. ביקשתי וקיבלתי עזרה פסיכולוגית מהמועצה האזורית שלנו. קודם כל למדתי למצוא את עצמי, להחדיר מעט משמעת בצורה מקצועית ומתחשבת עם גישה שונה מילד רגיל. אל תוותרי לעצמך על עזרה כזו, זה חשוב! תפני עוד היום (אני פניתי דרך הגננת בגן, גן ששייך למועצה). אל תדחי!

 

[ליייייי]

מסכימה איתך טוטס

ורוצה להדגיש שחשוב לוודא שההליכה הביתה לא היתה המטרה שלה, משום שאם כן הלוא בכך חיזקת אותה, ומן הסתם ההתנהגות תחזור על עצמה... (אני רוצה מתנה, אמא לא קונה לי,לא בא לי להיות פה אני אתפשט ואז נחזור הביתה - עדיף, כי למה לי להיות פה אם לא קונים לי כלום... , או גרוע יותר - אמא לא קונה לי מתנה - אני אתפשט - אמא הרי רוצה/צריכה להמשיך את הקניות שלה אז היא תקנה לי מתנה). המשוואה - (ברב המקרים) התעלמת = התנהגות נעלמת, התייחסת = חיזקת -התנהגות בטוח תחזור. ברור שיש לשים גבולות מאוד ברורים, ומאוד חשובה ונבונה ההערה של טוטס, על איפוק בעת התגובה שלך, כי אם יצאת מהכלים חיזקת אותה, היא מבינה את הכח שלה. - זה החלק הכי קשה בעיני לא לצאת מהכלים, לצחוק או כל תגובה השונה מ"לא" אדיש ללא קשר עין. אבל זה ממש הכרחי! אני יכולה לספר לך שאצלי למשל פיצ הוא שובב גדול מאוד, והוא הבין שאני לא מרשה לו לדפוק/לשרוט את השולחן עם הסכום, התגובה שלי החלה מכעס, והוא עשה מזה משחק של נו,נו, נו -בכלל המראה שלי כועסת כנראה מאוד משעשע אותו, ואז הוא הכי חמוד בעולם כשהוא מצפה לכעס שלי מה שכמובן הוביל לכך שחייכתי ומכאן ועד כל יום הוא ממשיך לשרוט לי את השולחן ומצפה לתגובה, במקרה הזה קשה להתעלם לחלוטין (חארם על השולחן...) אז התחלתי להגיד לא באדישות ולקחת לו את הסכום או להוריד אותו מהכיסא. זה באמת קשה, אבל המשוואה הזו עובדת, הילדים שלנו חכמים.... החזיקי מעמד - ובעיתות משבר קראי את הסיפור כועס אבל אוהב (מתוך הנשיקה שהלכה לאיבוד)- וזכרי שאת מציבה לה גבולות משום שאת אוהבת אותה הכי בעולם ורוצה שתלמד להתנהג כראוי.

 

[mayarel]

בחירות

תקוות מה שאת כותבת מתאר לי את העתיד לבוא עם רותם שלי שכבר עכשיו מאוד עקשן. עד כה גם אני מקפידה מאוד לבחור את המלחמות שלי ולתת לו מרחב פעולה ובחירה אפשרית ככל שאני יכולה. עם זאת וכמה שאני משתדלת לא להתרגז אם יש מצב חמור אני מרימה את קולי. תמיד אני מעדיפה להציג אופציות אחרות להתמודדות. נשך? אמרתי שאנשים לא נושכים אבל דובי מותר. נשכב על הרצפה? הצעתי לו לבחור בין ללכת ברגל לגן לבין העגלה. ניסה לצבוט כשכעס? אמרתי לו שוב ושוב אתה כועס אבל לאט.. אסור להכאיב. אז שוב המלחמות לא היו עדיין גדולות מידי אבל אני מקווה שאוכל לעזור לו למצוא פתרונות שיענו גם על הצרכים שלו אבל מה שאני לא עושה זה - אני לא נותנת תשומת לב על התנהגות שלילית. לעומת זאת אני ממש מחפשת את ההתנהגות החיובית ומשבחת בפירוט בכל הזדמנות: איזה יופי אתה הולך.. יופי רותם לאט לאט... ועוד דבר, ביתך גדולה יותר אבל אולי יש משהו ששוה תמיד לקחת שיעזור לה להירגע? לפעמים כשמדברים איתם באמצע סערת רגשות הם לא מצליחים להגיב. גרישפן בטח היה אומר לעשות על זה משחק סימבולי ולתרגל את העניין... אולי הבובות שלה ירצו לעשות סטפרטיז ברחוב והיא תמצא לזה פיתרון בעצמה? המון בהצלחה ושנה טובה