הפשטות הבלתי נסבלת של אלוהים
הרבע הראשון של חיי
זו הייתה תקופה של שמש בחיי. חייתי על רצועת חוף טרופית בפנמה. אכלתי את הדגים שדגתי. שתיתי את מיץ פירות מכאלו שקטפתי. על הגלשן גלשתי ועל הערסל נמנמתי. אף פעם לא באמת הלכתי לישון, תמיד היה לי חשק לעשות. את הבוקר שלי הייתי פותח ברכיבה על סוס לאורכו של החוף. איזה סוס אתם שואלים? זה היה ג'קי. סוס דרום אמריקאי אמיתי עליו רכבתי במשך חודשים עד שהגעתי לפנמה. לג'קי ולי היה הסכם. אנחנו לא עוצרים עד שכל הזבובים עוברים ממנו אלי וכך קרה בדיוק כשהגענו לפנמה. השמש לא שורפת, היא מלטפת. הגלים לא גדולים, הם מכובדים. האשה שלי לא כוסית, היא מדהימה. בדרך חזרה מטיול הבוקר על החוף, ג'קי ואני היינו אוספים דגים לארוחת צהריים מהדייג עם השפם, מגיעים חזרה לערסל, נזרקים ומסתכלים על הים. גל אחר גל הים ניהיה מזמין יותר. הוא סימן לי לבוא, הוא רצה אותי בתוכו, כמעט כמו לין.
הרבע השני של חיי
לין הייתה יפנית מסורתית שלימדה בכפר שלה קונג פו. בכל צהריים, שעתיים לפני הארוחה, היינו מתאמנים. היא הייתה מחזקת את הגוף שלי, מלמדת אותי על כוח הצ'י וממליצה לי על מאכלים טיבעיים שבריאים לזיין שלי, בסופו של הדבר זה גם הזיין שלה. היינו מתחממים מתחת לעץ הקוקס, מתמתחים ומכינים את עצמנו לגלישה, תמיד עירומים. החוף היה בתולי. כדי לפגוש אנשים נוספים היה צריך ללכת כשעה לכיוון בית אירוח כפרי על החוף. חיינו מן הטבע. נשכבתי על החוף ולין נעמדה מולי. היו לה פנים אסיאתיות מהממות. שיערה גלש על כתפה והיא ענדה אינספור תכשיטים שהכינה בעצמה. הטבע הופך אותך ליצירתי. הגלשנים שלנו שהיו עשויים מעץ קולה, השום היה קוטל היתושים שלנו. אהבנו אחד את השנייה בצורות החזקות ביותר. אחרי שלין נשענה לי על הרגל והצמידה לי את הברך למצח לכמה דקות, היינו נרגעים במדיטציה של נשימות. שעה שלמה היינו נותנים למשקל גופנו לעזוב אותנו. היינו מתמלאים באור ולאחר מכן שולחים אותו לעבר היקום. אני מאמין שאפילו את או אתה קיבלתם קצת ממנו בשעה קשה שהייתה לכם.
הרבע השלישי של חיי
זה פשוט הרגיש נכון. היה מן גל כזה בשעה מסויימת שקבע "עכשיו אתם נכנסים". אז נכנסנו. רצים למים, ללין היה חזה יפייפה שקיפץ לו ונהנה מהאויר המרענן. נכנסנו למים וחתרנו עד לעומק. הים קיבל אותנו באהבה, הוא לא תקף אותנו בגלים מלאי קצף, הוא לא ניסה להרחיק אותנו, הוא בסך הכל רצה שנגלוש עליו. הגלשן, הוא חפץ חלק מאוד, הים אהב את התחושה של הליטוף שהוא נתן לו, אם זאת הים אינו תינוק מפונק, הוא אהב את חריצת החרבות של הגלשן כאילו העירו אותו וגרמו לו לחוש כמו ילד שוב. אני יושב על הגלשן ולין שוכבת, שקט פה בעומק. הים מטלטל במעט את הגלשנים אבל זה לא מפריע לי וללין להביט אחד אל השנייה לתוך העיניים כשחיוך קל פרוס על פנינו, הוא חייב להיות קל, שמא יכביד עלינו. ראשה מונח על שניה ידייה בחלקו עליון של הגלשן, שיערה גלש אל תוך המים, היא ריתקה אותי ולפתע, היא עברה במהירות למצב ישיבה, הזדקפה והביטה לאופק, היא הרגישה את זה. הים שלח אלינו מאין קיר נוזלי שהלך וגדל ככל שהתקרב אלינו. חתרנו אליו, נכנסנו יותר עמוק. השרירים עבדו ללא כל בעיה, לין חיזקה אותי ואני חיזקתי אותה, היה לנו הכל. במרחק של כמה מטרים ספורים הקיר כבר נמצא מאחורינו. שנינו חותרים באיטיות במטרה להראות לגל שאנחנו איתו, שאנחנו בעדו. הוא דוחף אותנו ושנינו כעת שוכבים ומחליקים בירידה טבעית שהים יצר עבורנו, אנחנו כבר לא חותרים, אנחנו עליו, מתגלשים כלפי מטה ומחייכים. אני הראשון לעמוד, אני מניח שני ידיים על מרכז הגלשן ודוחף את עצמי למצב עמידה, לין מצטרפת ונעמדת גם היא. גלשנו תמיד באותו כיוון, תמיד ביחד, לפעמים אני מוביל ולפעמים לין. אני מביט לעברה בלי לפחד, לין מרוכזת בגל אבל אני לא יכול שלא להתרכז בגופה המדהים. השמש גרמה לעורה הרטוב לסנוור אותי יותר מאשר הוא סינוור אותי כשהיה יבש. כל כך יפה. היא עוררה בי תיאבון. הגל הנדיב לקח אותנו אל מול בקתת העץ שלנו.
הרבע הרביעי של חיי
הנחנו את הגלשנים, והתחבקנו. לין מהירה להוריד את הקדירה מן המדורה והגישה לשנינו מנה מהתבשיל שהביט עלינו גולשים ורק רצה להיות מוכן בזמן. כך היה. הוא הזין אותנו. שבענו ונשכבנו על המחצלת. האויר היה קריר מתחת לעץ הענק שהיה הבית שלנו. הסתכלנו אחד על השנייה, ליטפנו, העיניים ניהיו כבדות, האוכל היה טעים אבל זה שוב רגע של נימנום, לין מניחה את ראשה על הבטן שלי ושנינו נכנסים לחלום משותף. הכל כחול ומקיף אותנו. אנחנו צמודים, האור נכנס לתוכנו ואז יוצא, היינו כמו מגבר של גלים חיוביים, עבדנו בשיתוף עם היקום והוא גמל לנו על כך בכל יום בחיינו. השמש צעקה שהיא הולכת להיום, לין התעוררת מהצעקה, אני עוד נמנמתי. היא ניגשה למדף שהעץ בנה עבורנו והביאה שמן לעיסוי. היא אהבה את זה, להעיר אותי בעזרת עיסוי טנטרי. היא שמה מעט מן השמן על ידה, ומרחה על הבטן שלי. ידייה היו חמות ובתנועות סיבוביות היא חיממה לי את הבטן, בעדינות, עלתה אל החזק והצאוור, מרחה את הידיים, ירדה לעבר המפשעה ועיסתה אותה, הירכיים והשוקיים, כל גופי היה רפוי, הגלישה הייתה ספורט מעולה, האוכל היה מזין מאוד, העיסוי היה משחרר ועכשיו נותר להתחבר. התעוררתי, הזיין שלי התקשה והיא עיסתה גם אותו, היא חייכה אלי בזמן שהיא מעסה לי את האשכים. לא הייתי צריך לדבר, היא ידעה לבוא ולנשק אותי. היא עלתה מעלי ובלי להיעזר בידיים הייתי בתוכה. היא זזה לאט, הרגשתי שאני בוער. פנייה היו צמודים לשלי, השפתיים שלנו נגעו ולא נגעו לסירוגין. היא העלתה את הקצב באיטיות ועצמה את עינייה, חיבקתי אותה והתרוממתי מן השכיבה. השמש נגלתה לעיני, חצויה, חצייה כבר במים. הכל כתום ושמח סביבנו, החיות מביטות עלינו, הים הפך גועש בגללנו, לא מומלץ להיכנס לתוכו עכשיו. אנחנו משדרים ביחד מסר לרחבי כל היקום, שנינו עוצמים עיניים ודמויות לבושות בחליפות מופיעות מולנו. רעש וזיהום עולה מצידו האחד של הכדור ואנחנו חייבים להשיב את האיזון, אני מלטף את שדייה וחובק אותם. היא אוחזת בראשי וזזה באיטיות, אני מרגיש שכולי בתוכה, אנחנו הופכים לגוף אחד ואני יודע שבקרוב העבודה תיאלץ להסתיים. בכל זאת, באנו לפה רק בכדי לנוח...
הרבע הראשון של חיי
זו הייתה תקופה של שמש בחיי. חייתי על רצועת חוף טרופית בפנמה. אכלתי את הדגים שדגתי. שתיתי את מיץ פירות מכאלו שקטפתי. על הגלשן גלשתי ועל הערסל נמנמתי. אף פעם לא באמת הלכתי לישון, תמיד היה לי חשק לעשות. את הבוקר שלי הייתי פותח ברכיבה על סוס לאורכו של החוף. איזה סוס אתם שואלים? זה היה ג'קי. סוס דרום אמריקאי אמיתי עליו רכבתי במשך חודשים עד שהגעתי לפנמה. לג'קי ולי היה הסכם. אנחנו לא עוצרים עד שכל הזבובים עוברים ממנו אלי וכך קרה בדיוק כשהגענו לפנמה. השמש לא שורפת, היא מלטפת. הגלים לא גדולים, הם מכובדים. האשה שלי לא כוסית, היא מדהימה. בדרך חזרה מטיול הבוקר על החוף, ג'קי ואני היינו אוספים דגים לארוחת צהריים מהדייג עם השפם, מגיעים חזרה לערסל, נזרקים ומסתכלים על הים. גל אחר גל הים ניהיה מזמין יותר. הוא סימן לי לבוא, הוא רצה אותי בתוכו, כמעט כמו לין.
הרבע השני של חיי
לין הייתה יפנית מסורתית שלימדה בכפר שלה קונג פו. בכל צהריים, שעתיים לפני הארוחה, היינו מתאמנים. היא הייתה מחזקת את הגוף שלי, מלמדת אותי על כוח הצ'י וממליצה לי על מאכלים טיבעיים שבריאים לזיין שלי, בסופו של הדבר זה גם הזיין שלה. היינו מתחממים מתחת לעץ הקוקס, מתמתחים ומכינים את עצמנו לגלישה, תמיד עירומים. החוף היה בתולי. כדי לפגוש אנשים נוספים היה צריך ללכת כשעה לכיוון בית אירוח כפרי על החוף. חיינו מן הטבע. נשכבתי על החוף ולין נעמדה מולי. היו לה פנים אסיאתיות מהממות. שיערה גלש על כתפה והיא ענדה אינספור תכשיטים שהכינה בעצמה. הטבע הופך אותך ליצירתי. הגלשנים שלנו שהיו עשויים מעץ קולה, השום היה קוטל היתושים שלנו. אהבנו אחד את השנייה בצורות החזקות ביותר. אחרי שלין נשענה לי על הרגל והצמידה לי את הברך למצח לכמה דקות, היינו נרגעים במדיטציה של נשימות. שעה שלמה היינו נותנים למשקל גופנו לעזוב אותנו. היינו מתמלאים באור ולאחר מכן שולחים אותו לעבר היקום. אני מאמין שאפילו את או אתה קיבלתם קצת ממנו בשעה קשה שהייתה לכם.
הרבע השלישי של חיי
זה פשוט הרגיש נכון. היה מן גל כזה בשעה מסויימת שקבע "עכשיו אתם נכנסים". אז נכנסנו. רצים למים, ללין היה חזה יפייפה שקיפץ לו ונהנה מהאויר המרענן. נכנסנו למים וחתרנו עד לעומק. הים קיבל אותנו באהבה, הוא לא תקף אותנו בגלים מלאי קצף, הוא לא ניסה להרחיק אותנו, הוא בסך הכל רצה שנגלוש עליו. הגלשן, הוא חפץ חלק מאוד, הים אהב את התחושה של הליטוף שהוא נתן לו, אם זאת הים אינו תינוק מפונק, הוא אהב את חריצת החרבות של הגלשן כאילו העירו אותו וגרמו לו לחוש כמו ילד שוב. אני יושב על הגלשן ולין שוכבת, שקט פה בעומק. הים מטלטל במעט את הגלשנים אבל זה לא מפריע לי וללין להביט אחד אל השנייה לתוך העיניים כשחיוך קל פרוס על פנינו, הוא חייב להיות קל, שמא יכביד עלינו. ראשה מונח על שניה ידייה בחלקו עליון של הגלשן, שיערה גלש אל תוך המים, היא ריתקה אותי ולפתע, היא עברה במהירות למצב ישיבה, הזדקפה והביטה לאופק, היא הרגישה את זה. הים שלח אלינו מאין קיר נוזלי שהלך וגדל ככל שהתקרב אלינו. חתרנו אליו, נכנסנו יותר עמוק. השרירים עבדו ללא כל בעיה, לין חיזקה אותי ואני חיזקתי אותה, היה לנו הכל. במרחק של כמה מטרים ספורים הקיר כבר נמצא מאחורינו. שנינו חותרים באיטיות במטרה להראות לגל שאנחנו איתו, שאנחנו בעדו. הוא דוחף אותנו ושנינו כעת שוכבים ומחליקים בירידה טבעית שהים יצר עבורנו, אנחנו כבר לא חותרים, אנחנו עליו, מתגלשים כלפי מטה ומחייכים. אני הראשון לעמוד, אני מניח שני ידיים על מרכז הגלשן ודוחף את עצמי למצב עמידה, לין מצטרפת ונעמדת גם היא. גלשנו תמיד באותו כיוון, תמיד ביחד, לפעמים אני מוביל ולפעמים לין. אני מביט לעברה בלי לפחד, לין מרוכזת בגל אבל אני לא יכול שלא להתרכז בגופה המדהים. השמש גרמה לעורה הרטוב לסנוור אותי יותר מאשר הוא סינוור אותי כשהיה יבש. כל כך יפה. היא עוררה בי תיאבון. הגל הנדיב לקח אותנו אל מול בקתת העץ שלנו.
הרבע הרביעי של חיי
הנחנו את הגלשנים, והתחבקנו. לין מהירה להוריד את הקדירה מן המדורה והגישה לשנינו מנה מהתבשיל שהביט עלינו גולשים ורק רצה להיות מוכן בזמן. כך היה. הוא הזין אותנו. שבענו ונשכבנו על המחצלת. האויר היה קריר מתחת לעץ הענק שהיה הבית שלנו. הסתכלנו אחד על השנייה, ליטפנו, העיניים ניהיו כבדות, האוכל היה טעים אבל זה שוב רגע של נימנום, לין מניחה את ראשה על הבטן שלי ושנינו נכנסים לחלום משותף. הכל כחול ומקיף אותנו. אנחנו צמודים, האור נכנס לתוכנו ואז יוצא, היינו כמו מגבר של גלים חיוביים, עבדנו בשיתוף עם היקום והוא גמל לנו על כך בכל יום בחיינו. השמש צעקה שהיא הולכת להיום, לין התעוררת מהצעקה, אני עוד נמנמתי. היא ניגשה למדף שהעץ בנה עבורנו והביאה שמן לעיסוי. היא אהבה את זה, להעיר אותי בעזרת עיסוי טנטרי. היא שמה מעט מן השמן על ידה, ומרחה על הבטן שלי. ידייה היו חמות ובתנועות סיבוביות היא חיממה לי את הבטן, בעדינות, עלתה אל החזק והצאוור, מרחה את הידיים, ירדה לעבר המפשעה ועיסתה אותה, הירכיים והשוקיים, כל גופי היה רפוי, הגלישה הייתה ספורט מעולה, האוכל היה מזין מאוד, העיסוי היה משחרר ועכשיו נותר להתחבר. התעוררתי, הזיין שלי התקשה והיא עיסתה גם אותו, היא חייכה אלי בזמן שהיא מעסה לי את האשכים. לא הייתי צריך לדבר, היא ידעה לבוא ולנשק אותי. היא עלתה מעלי ובלי להיעזר בידיים הייתי בתוכה. היא זזה לאט, הרגשתי שאני בוער. פנייה היו צמודים לשלי, השפתיים שלנו נגעו ולא נגעו לסירוגין. היא העלתה את הקצב באיטיות ועצמה את עינייה, חיבקתי אותה והתרוממתי מן השכיבה. השמש נגלתה לעיני, חצויה, חצייה כבר במים. הכל כתום ושמח סביבנו, החיות מביטות עלינו, הים הפך גועש בגללנו, לא מומלץ להיכנס לתוכו עכשיו. אנחנו משדרים ביחד מסר לרחבי כל היקום, שנינו עוצמים עיניים ודמויות לבושות בחליפות מופיעות מולנו. רעש וזיהום עולה מצידו האחד של הכדור ואנחנו חייבים להשיב את האיזון, אני מלטף את שדייה וחובק אותם. היא אוחזת בראשי וזזה באיטיות, אני מרגיש שכולי בתוכה, אנחנו הופכים לגוף אחד ואני יודע שבקרוב העבודה תיאלץ להסתיים. בכל זאת, באנו לפה רק בכדי לנוח...