הפרק של יום חמישי

הפרק של יום חמישי

את הפרק אתמול היה לי קשה לראות. הייתי גמרה מעייפות והחזקתי בכוח את העיניים פקוחות ואיך שנגמר נרדמתי עד עכשיו. אז בוקר טוב לכולן ושיהיה סופ"ש רגוע וחיובי! מהפרק של אתמול אני זוכרת שאיאנלה נתנה לליסה ב' גיטרה ודיברה איתה על לפתוח את הלב דרך מוזיקה, להעיז ולעסוק בדברים שלה בלבד (תחביבים). ליסה ב' גילתה למה שמה (זאת שאמרו לה שפיתתה את אביה) כמה היא אוהבת לסרוג והוציאה שקית של גלילי צמר ומסרגות ומה שמה הייתה מאוד מופתעת שזה משהו שליסה ב' כ"כ אוהבת ועד עכשיו אפילו לא שמעו על זה. ליסה ב' מקבלת שיור גיטרה עם מורה חתיך אך מעאפן (לדעתי) ולומדת 3 אקורדים. הוא אומר לה שמתחילים בקטן, שההתחלה אף פעם לא מושלמת, ושתרגול מוסיף המון ומאוד מקדם וצ'יק צ'ק היא תהיה טובה. איאנלה עושה שיחה עם כל בנות הבית והנושא הוא חזון. איאנלה מסבירה לבנות הבית שבשביל להגשים את החזון ולהתחזק מדמיונו, עדיף לדמיין את החזון שריאלי ופעיל. במקום להגיד "יום אחד אהיה שדרנית רדיו" אימרו "אני רואה את עצמי יושבת בחדר גדול מול מיקרופון, לידי שדרן נוסף, ואנו מדברים עם המאזינים על..". הבנתם את זה, חבר'ה? אח"כ היא מחלקת לבנות בריסטולים ואביזרי קישוט ואומרת לכל אחת להכין את החזון שלה ובערב הן מציגות כל אחת את חזונה בפני האחרות. ליסה ב' מציינת שמורגש שג'יל היא הוותיקה ושיש לה את כל הכלים. בזמן שכל הבנות יושבות ביחד בשולחן האוכל ועובדות על הפלקטים רונדה מגיעה וקוראת לקים וכריסטי. הן יושבות בחוץ ומתחילות לדבר על מערכות היחסים עם האימהות שלהן. רונדה מגישה להן לוחות וכל אחת כותבת מה היא בשבילן מערכת היחסים המושלמת אם אמא שלהן הייתה אידיאלית. אח"כ בלוח נפרד כל אחת כותבת מה מערכת היחסים שלה עם אמא שלה הלא אידאלית, הקיימת. הן מקבלות משימה כל אחת להכין רשימה של שאלות על האמא של השניה, לראיין אחת את השנייה, ואח"כ גם לדבר כל אחת עם משפחת השנייה ולאול איך הייתה האמא. שתיהן נזכרות וגם מגלות דברים חדשים על האימהות שלהן ומגיעות למסקנה שהן אנושיות. זה מה שזכור לי :) יום טוב לכולם\ן..
 

גלינקה2

New member
מעניין לשמוע על היחסים עם האמא של כל אחת ואחד

האמון באמא ושל האמא הוא בעצם האמון בעולם. כשאמא מאמינה בך אז אתה מאמין בעולם. לפעמים האבא מצליח לאזן את מה שהאמא לא מצליחה לבצע אבל בדרך כלל זה לא קורה. גם אני תהיתי אם אמי אוהבת אותי. במשך הזמן הבנתי שכן אבל היא הביעה את זה בדרכים שנראו לי מוטעות. היתה בה גם אנוכיות שפגעה בי. תמיד נתנה הרגשה שהיא נותנת יותר מדי, תמיד היא היתה החשובה והכי מסכנה וכולם היו צריכים לוותר לה. רק לאחרונה כשהיא פתאום ויתרה על משהו חשוב בשבילי הרגשתי פתאום תחושה של קבלה, לא רק שלה אלא של כל העולם.
 
גלינקה..

היתכן כי הופרדנו בלידה?
 
אני אוהבת את הפתיחות שנוצרה כאן לאחרונה

בא לכם לפתוח מעט את נושא ההורות? מהזוית האישית כמובן. אם הייתי צריכה לספר את סיפור ילדותי הייתי נותנת את תפקיד האמא דווקא לסבתי ( בחסותה הרגשתי נאהבת על באמת) זו הייתה פינה חמה שנסגרה מוקדם מדי לגבי ( בגיל 7 ). אבי היה דמות דומיננטית למדי - גבר נאה ביותר - אז ראיתי בו חצי אל - אדם כל יודע , נחרץ ( בהמשך ראיתי בו טירן לא קטן). האמא הייתה דמות נשית אך די אנמית / סמרטוטית - אחת שלא נלחמת על דעותיה - אלא רק מנסה לפשר - ע"מ שיהיה שקט תעשייתי. זכור לי שבגיל ההתבגרות בי נשבעתי שאעשה הכל כדי לא להיות כמותה. אנשים לא מבינים חושבים שאם המשפחה נורמטיבית ולא מכים אותך פיזית, אז אין אצל הילד צלקות. ממה שזכור לי משנות התבגרותי - דרישה בלתי פוסקת לעזרה בבית - פיזית עזרתי לגדל שני ילדים שנולדו אחרי, כשהצרכים האישיים שלי תמיד נדחו לעדיפות שניה ושלישית. אף פעם לא הרגשתי שהם ממש מבינים / מכירים אותי. שאני מעניינת אותם מעבר לספק השירותים שהייתי. לקח לי זמן להתנתק מחשבתית מציפיות בכדי שלא אתאכזב - אני מודה שנסגרתי מבפנים בגלל הביקורת האינסופית. ועכשיו כשזקנו - מצופה ממני שוב לוותר , להתקרב ולהתחשב . ממש אבל ממש קשה לי להודות בזה ( אני אפילו קצת מתביישת) אבל אני לא מרגישה אליהם כלום.
 
כלום כלום?

אפילו לא כעס? טינה? עלבון? סלידה? כי אם יש אפילו חלקיק קטן (כמו שנאמר לכריסטי), אז יש רגש וזה כבר משהו. שאלה לי אלייך משגרת: את בת בכורה, נכון?
 
כן

אכן קלעת בול - אני בת בכורה. ולגבי הרגשות - פעם היו כעס וטינה - והיום? רק רצון שיניחו לי לנפשי .
 
סינדרום הבת הבכורה

זה פשוט נשמע כמו תבנית שרוב האימהות והבנות הבכורות מותאמות אליה. לדעתך "להכנע" ולתת לאדישות כלפי ההורים לנצח זה עדיף? אני חושבת על הילדים, על החיים, האם אי פעם באמת נפטרים מהקשר לאמא? מה דעתכן, האם באמת קיים סינדרום "הבת הבכורה"? מה אתן יודעות עליו מבחינת אימון אישי\טיפול נפשי? פשוט שמעתי על זה פעם וזה נכנס לי מאוזן אחת ויצא בשניה וחבל לי. כל מידע בנושא יתקבל בברכה.
 

DיS

New member
זה מאוד נחמד ומחמם- הפתיחות הזאת ../images/Emo13.gif

אני מאוד מבינה ומזדהה- עם הביקורת שלא נגמרת, הדרישה הבלתי פוסקת לעזרה בבית. אף פעם לא הייתי טובה מספיק. הטענות, הדרישות, היחס, ההתעלמות, חוסר ההקשבה... בתור בת הייתי צריכה אמא- שתדאג, שתאהב, שתחבק, שתקשיב ותתעניין. ולא קיבלתי את זה. בעקבות זה פיתחתי לעצמי דפוס התנהגות- חיפשתי את האהבה הזאת, מישהי שתדאג לי ותחבק אותי ולא תעזוב- נשים אחרות. זה היה פיתרון שעזר לי המון, אבל גם לזה היו חסרונות, והקשרים שנוצרו מצד אחד היו נהדרים ותומכים ומצד שני היו זמניים ומוגבלים וכואבים. הרגשתי שננטשתי. לא היתה להן שום מחוייבות ואחריות עליי, הכל בא ממקום של דאגה ואכפתיות, שבאיזשהו שלב נחלשה עד שהתפוגגה ככל שעבר הזמן. כיום, היחסים שלי עם אמא שלי רופפים ביותר. לא חסרים לי החיבוק שלה והדאגה שלה והאהבה שלה- כמו שהיא, חסר לי חיבוק ודאגה ואהבה של אמא כמו שאני רוצה אמא- וזה כנראה לא יהיה לי לעולם. צלקות מכאב פיזי נמחקות ועוברות, אבל כאב נפשי מותיר צלקות אם לא מוציאים ופורקים, ואת הצלקות האלה אנו נושאים עמנו זמן רב, והן כואבות לא פחות. ואם לשייך את זה גם לסדרה- כשכריסטי וקים עבדו עם רונדה מאוד התעניינתי. שמתן לב שכריסטי רשמה וחיפשה בעיקר דברים שליליים אצל אמא שלה, וקים דווקא מצאה דברים חיוביים יותר אצל אמא שלה כשנתבקשה לסמן את תכונות "האם-האידיאלית" באמא שלה?
 
סידי

לגבי לחפש חום אצל נשים אחרות - זה כ'כ אנושי ומתבקש לנוכח המצב. אבל העצוב הוא שאף אחת לא יכולה באמת להיות תחליף לאמא. ובקשר לקים - היא עשתה די אידיאליזציה לאמה בגלל שקשה לעכל שדמות כ'כ חיונית פשוט נוטשת אותך.
 

broken child

New member
...

מפחיד. אם לא הייתי יודעת אחרת... הייתי בטוחה שאני כתבתי את זה. מילה במילה. יש לי צמרמורת... וואו. speachless
 
אצלי אפשר לומר ההפך...../images/Emo27.gif

שני ההורים שלי מאוד אוהבים ותומכים.. מצד סבתי אישית אני לא יכולה לצפות לכלום וגם איני רוצה כלום... אך מבחינת ההורים שלי אבא שלי הוא הוותרן לרוב ואימא שלי היא הדומיננטית.... אכן כמו שאמרת.. הכל למען השקט.. והאמת לפעמים ךמרות שאהבתי ואני אוהבת את השקט הזה הוא מכאיב יותר משני הורים פרודים.... אני מתה עליהם אך אני מניחה כשלי יהיו ילדים אפעל בשונה מהם...
 
שווה לדעת שבאימון שאינו על פי טענתו טיפול

נפשי, ושום מאמן לא יעז להסתכן בכך שיקראו לו תראפיסט, המושג 'חזון' משמעותי ביותר. החזון לא במשמעות התנ"כית-הנבואית, אלא החזון - המראה VISSION שלי את עצמי בעתיד. לכן איאנלה דרשה מהנשים לנסח את החזון במלים של פעולה ולא במלים של צפיה. בכלל באימון יש תפיסה מרכזית, שיש בידינו לשנות ולהשיג כל דבר, בתנאי שנדע לפעול בצורה הנכונה. מה שקורה בבית, איננו אימון "נטו" אלא אימון מעורב בטיפול נפשי, כלומר נסיון לעזור לנשים מכל כיוון. כי אימון שמטרתו לגרום לאדם לתכנן את התפקיד הבא שהוא רוצה בחברה, או אימון שיכשיר אותו להתחיל עם נשים בפאב, או אימון שיכשיר את הארגון שלו לפעולה מסויימת וכו' די משעמם, וחלק גדול מהאימון נעשה באמצעות טלפון ולא פגישה אישית בכלל. אני לא חושבת שאפשר לאמן לחיים באמת. אפשר לתת כלים, אבל זה דורש תחזוק כל הזמן. המקרה של ליסה שהחליטה להיעלם לכולם הוא דוגמה מצוינת.
 
למעלה