הפרק השבועי
- 217
- פותח הנושא doron g3
- פורסם בתאריך
Psychic Friends
הפרק הזה הוא בעיקרון פרק המפנה, אך למרות חשיבותו העלילתית הוא דל באירועים, מה שרק מלמד יותר על הקשר הזה. כבר הפתיח מתגלה כמאוד מעניין וחשוב. הימצאות חלום בדוסון קריק לראשונה היא לא מקרית, ובסדרה שלמעשה חלומות הם עיקר מהותה (יש לי גם איזו תיאוריה נחמדה על זה, אם תרצו לשמוע בהזדמנות...) חלום אמיתי מהווה מפתח חשוב. אם נדב ציין בזמנו, את המשפט של אבי ב"sex she wrote", שהתברר ברבות הימים כנבואת זעם, כמשפט שהדהד בראשו במהלך השנים, אז אותו משפט של ג'ואי, זה שלמעשה לא נאמר מעולם, הוא זה שהדהד בראשי, כבר בצפייה הראשונה. "Get over it, Dawson. You're not my type. You never were", למרות שאולי הוקצן בחריפותו, נראה שזו אחת ההתייחסויות הכנות, הישירות והאמיתיות של ג'ואי בקשר ליחסיה עם דוסון. זו אחת האמיתות הכואבות של הסדרה והאירוניה פשוט זועקת לשמיים כשהאמת הזו מוטחת בפנינו ובפניו של דוסון דווקא באותו חלום, אשליית המציאות היחידה שקיימת בדוסון קריק פרט לאותו חלום בפינאלה (שגם הוא נושא משמעות אדירה). דווקא דוסון החולמני, שמפנטז על הוליווד, שממשיך לקוות לסוף טוב בשבילו ובשביל ג'ואי, דווקא הוא חולם בחלומו את אותה אמת שאפילו ג'ואי חוששת מלבטא. כבר בפרק שעבר ראינו כיצד דוסון מנסה להיאחז נואשות באשליה, להדחיק את חוסר הסיכויים של הקשר הזה, ולכן אין מתאים מכך שבשביל אדם שכל חייו הם חלום, החלומות הם המציאות. כמובן שמעבר לכך, זוהי הוכחה נוספת שדוסון יותר מחשד בסיבת הפרידה האמיתית אך הדחיק בתת המודע שלו את כשלונו הבלתי הנמנע של הקשר. מה שעוד יותר מדהים, זה שלא רק דוסון מצליח להגיע לשיא ההבנה וההארה בחלומותיו, אלא גם ג'ואי מצליחה להיות בשיא כנותה דווקא בחלומותיו של דוסון. אמנם לא מצופה ממנה להתבטא בכזה חוסר רגישות, אך התבטאות ישירה שכזו בלטה בהיעדרה במשך העונות, ובהחלט זה מתאים (ושוב, אירוני להחריד) שהדבר היחיד שיוכל לנפץ את החלום, יהיה חלום. בהמשך, לאחר שדוסון נחשף למיס קנדי (מסתבר שפייסי הקדים בעונה לרומן עם מורה), הוא מחליט להתרכז ולהתמקד בשאיפותיו הקולנועיות, רגע אחרי שבפרק הקודם הכריז שהוא נחוש להחזיר את ג'ואי וקצת אחרי שהכריז ב"his leading lady" שהתמקדות שכזו היא טעות. אתם מבולבלים? זה לא רק אתם. הזיגזג הזה של דוסון שובר שיאי חוסר עקביות ומגיע לשיאו בסוף הפרק. לאחר שדוסון מקבל ביקורת קטלנית ממיס קנדי (ביקורת שהיא כמעט העתק לביקורות הנפוצות על דוסון קריק. די אירוני שאותה ביקורת מזכירה את הקונספציה השגויה שעליה דוסון דיבר בהקשר של קאפרה), הוא שוב מתייאש מהקולנוע כנקודת אחיזה ובכלל, ופונה חזרה אל החלום הגדול ביותר שלו, ג'ואי. בסצנה שמדגימה את התסכול של דוסון טוב, אנחנו רואים אותו מאוכזב מהביקורת הקשה שקיבל, רואה את אביו יוצא עם האישה שניפצה את לו את חלומו הקולנועי, ואת ג'ואי שמחה וממשיכה הלאה עם מי שניפץ לו את חלומו הרומנטי. אין לו כבר במה להיאחז, ובסיום דוסון מוצא עצמו אבוד ומתוסכל מתמיד. אחרי שסיימנו לטפל בדוסון, נעבור לחלק הפחות נעים בפרק, ג'ואי. אם יש פרק שממחיש את השינוי בגדול שעברה ג'ואי, זהו הפרק. זה מתחיל במשחק האינפנטלי בקפיטריה, כשג'ק וג'ואי מנסים להיות בחוסר והצלחה סוג של ג'ק וג'ן. זה לא עובד, זה די מביך למען האמת. ג'ואי טוענת שהיא משועממת. מה הפלא באמת? אין לה דוסון,עכשיו אין גם ג'ק, אין מסיבות הפתעה לארגן (אולי זו הסיבה למסיבה התמוהה הזו), וגם אין ציורים, עכשיו היא מוכרת אותם. התקף השעמום הזה מוביל לחרמנות קלה. ג'ואי מתגעגעת לנשיקות. כמובן שאת כל זה אין לה בעיה לספר כי החומות ששמה סביבה בעונה הראשונה כבר הפכו לאבק. היא גם בוחרת ללכת למגידת עתידות. עוד צעד שגרתי של ג'ואי בעונה הראשונה. כאן המקום לציין שלא ברור מה היה צריך את המיסטיקה בגרוש הזו. גישה צינית כמיטב המסורת של פייסי וג'ואי הייתה מתאימה, אבל אם פייסי איכשהו תאם לציפיות (למרות שגם קצת אכזב) ג'ואי מפגינה גישה נאיבית. ההתחלה העלובה היתה מצחיקה, אבל למה לעזאזל היינו צריכים את רוח הקודש המקושקשת הזו שתכנס לחדר ותשרה אווירת נבואה, ועל ג'ואי אווירת טמטום. לא רק אווירת נבואה יצאה מהצוענייה(?), אלא גם קלישאות נבובות שג'ואי מהעונה הראשונה הייתה צוחקת להן בפרצוף, ("לכי עם הלב שלך", "נצלי כל הזדמנות", ועוד בכזה פאתוס כאילו אנחנו אמורים להתרגש עד עמקי נשמותינו מזה) אבל כיום? היא משועממת וקצת חרמנית אז היא תקבל הכל. אפשר לערוך השוואה קלה ל"kiss", שמה היו חומות כשצריך, וכשג'ואי הייתה מושא לחיזורים (באמת, ולא רק בראש שלה), היא לא הייתה כ"כ ישירה, והפגינה משהו מאוד מושך בדרך שבה היתה קשה להשגה. כיום, ג'ואי קשה להשגה רק בשביל בחור אחד, והיא ניגשת בלי חשש לקולין. לפחות הדימוי העצמי הנמוך קצת נשאר, אבל גם זה בקושי. לאחר שהתאכזבה שרק הוזמנה להצטלם (אבל הסכימה בלי להסס), מגיעה סצנת הדוגמנות הקצרה של ג'ואי. כאן ההשוואה היא ל"beauty contest". אם אז ג'ואי נראתה כאילו מוצמד לה אקדח לרקה במהלך כל הפרק, פה היא לא רק משוחררת, אלא גם נהנית ומשדרת מיניות מתפרצת. כן, ג'ואי נראית כאן סקסית מתמיד, אך עדיין יש משהו הרבה יותר מושך בג'ואי של "kiss" ושל "beauty contest", שם אתה מצליח לזהות עומק ואינטלגנציה שהולכים לאיבוד בין פוזה לפוזה. אך אם הבדלים אלו לא היו מספיקים, מגיע אקורד הסיום הצורם. ג'ואי מגלה שגם קולין הומו (מה יש לה עם הומואים? לא רוצה עוד בדיחת טום קרוז, אבל הבחורה מבקשת את זה), ונוכחת לגלות שהגישה הספונטנית והניסיון ללכת כמה שיותר רחוק מדוסון מוביל אותה יותר מדי רחוק. כאן מגיעה סצנה שהיא פשוט טמטום צרוף. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. לקולין יש, ככה במקרה, סיפור מהשרוול שתואם אחד לאחד את מערכת היחסים של דוסון וג'ואי. הוא תוהה למה באמת הוא נפרד בזמנו, ג'ואי גם מתחילה לתהות למה באמת היא נפרדה, ואנחנו תוהים מה לעזאזל קורה כאן. את שואלת את עצמך למה באמת נפרדת מדוסון? אחרי ששאלנו את השאלה הזו פעם אחרי פעם, אחרי שלא הצלחנו את ההסברים המפותלים שלך, התשובה שלך בסופו של דבר היא "וואלה, גם אני לא"??? אחרי פרקים של הסברים מפותלים, הרבה פילוסופיה בגרוש, וים ניתוחים, ג'ואי חוזרת אל דוסון כי היא לא מבינה למה עזבה אותו מלכתחילה? למען השם, רק בפרק האחרון שמענו שחזור של הנימוק המופרך, ועכשיו היא כבר שכחה? אם הייתי דוסון, הייתי דופק את הראש בקיר מהשרירותיות שבהחלטות של ג'ואי, שמעמיסה ים נימוקים חסרי היגיון לפרידה, ואז מבטלת אותם בלי הסבר בהרף עין.
הפרק הזה הוא בעיקרון פרק המפנה, אך למרות חשיבותו העלילתית הוא דל באירועים, מה שרק מלמד יותר על הקשר הזה. כבר הפתיח מתגלה כמאוד מעניין וחשוב. הימצאות חלום בדוסון קריק לראשונה היא לא מקרית, ובסדרה שלמעשה חלומות הם עיקר מהותה (יש לי גם איזו תיאוריה נחמדה על זה, אם תרצו לשמוע בהזדמנות...) חלום אמיתי מהווה מפתח חשוב. אם נדב ציין בזמנו, את המשפט של אבי ב"sex she wrote", שהתברר ברבות הימים כנבואת זעם, כמשפט שהדהד בראשו במהלך השנים, אז אותו משפט של ג'ואי, זה שלמעשה לא נאמר מעולם, הוא זה שהדהד בראשי, כבר בצפייה הראשונה. "Get over it, Dawson. You're not my type. You never were", למרות שאולי הוקצן בחריפותו, נראה שזו אחת ההתייחסויות הכנות, הישירות והאמיתיות של ג'ואי בקשר ליחסיה עם דוסון. זו אחת האמיתות הכואבות של הסדרה והאירוניה פשוט זועקת לשמיים כשהאמת הזו מוטחת בפנינו ובפניו של דוסון דווקא באותו חלום, אשליית המציאות היחידה שקיימת בדוסון קריק פרט לאותו חלום בפינאלה (שגם הוא נושא משמעות אדירה). דווקא דוסון החולמני, שמפנטז על הוליווד, שממשיך לקוות לסוף טוב בשבילו ובשביל ג'ואי, דווקא הוא חולם בחלומו את אותה אמת שאפילו ג'ואי חוששת מלבטא. כבר בפרק שעבר ראינו כיצד דוסון מנסה להיאחז נואשות באשליה, להדחיק את חוסר הסיכויים של הקשר הזה, ולכן אין מתאים מכך שבשביל אדם שכל חייו הם חלום, החלומות הם המציאות. כמובן שמעבר לכך, זוהי הוכחה נוספת שדוסון יותר מחשד בסיבת הפרידה האמיתית אך הדחיק בתת המודע שלו את כשלונו הבלתי הנמנע של הקשר. מה שעוד יותר מדהים, זה שלא רק דוסון מצליח להגיע לשיא ההבנה וההארה בחלומותיו, אלא גם ג'ואי מצליחה להיות בשיא כנותה דווקא בחלומותיו של דוסון. אמנם לא מצופה ממנה להתבטא בכזה חוסר רגישות, אך התבטאות ישירה שכזו בלטה בהיעדרה במשך העונות, ובהחלט זה מתאים (ושוב, אירוני להחריד) שהדבר היחיד שיוכל לנפץ את החלום, יהיה חלום. בהמשך, לאחר שדוסון נחשף למיס קנדי (מסתבר שפייסי הקדים בעונה לרומן עם מורה), הוא מחליט להתרכז ולהתמקד בשאיפותיו הקולנועיות, רגע אחרי שבפרק הקודם הכריז שהוא נחוש להחזיר את ג'ואי וקצת אחרי שהכריז ב"his leading lady" שהתמקדות שכזו היא טעות. אתם מבולבלים? זה לא רק אתם. הזיגזג הזה של דוסון שובר שיאי חוסר עקביות ומגיע לשיאו בסוף הפרק. לאחר שדוסון מקבל ביקורת קטלנית ממיס קנדי (ביקורת שהיא כמעט העתק לביקורות הנפוצות על דוסון קריק. די אירוני שאותה ביקורת מזכירה את הקונספציה השגויה שעליה דוסון דיבר בהקשר של קאפרה), הוא שוב מתייאש מהקולנוע כנקודת אחיזה ובכלל, ופונה חזרה אל החלום הגדול ביותר שלו, ג'ואי. בסצנה שמדגימה את התסכול של דוסון טוב, אנחנו רואים אותו מאוכזב מהביקורת הקשה שקיבל, רואה את אביו יוצא עם האישה שניפצה את לו את חלומו הקולנועי, ואת ג'ואי שמחה וממשיכה הלאה עם מי שניפץ לו את חלומו הרומנטי. אין לו כבר במה להיאחז, ובסיום דוסון מוצא עצמו אבוד ומתוסכל מתמיד. אחרי שסיימנו לטפל בדוסון, נעבור לחלק הפחות נעים בפרק, ג'ואי. אם יש פרק שממחיש את השינוי בגדול שעברה ג'ואי, זהו הפרק. זה מתחיל במשחק האינפנטלי בקפיטריה, כשג'ק וג'ואי מנסים להיות בחוסר והצלחה סוג של ג'ק וג'ן. זה לא עובד, זה די מביך למען האמת. ג'ואי טוענת שהיא משועממת. מה הפלא באמת? אין לה דוסון,עכשיו אין גם ג'ק, אין מסיבות הפתעה לארגן (אולי זו הסיבה למסיבה התמוהה הזו), וגם אין ציורים, עכשיו היא מוכרת אותם. התקף השעמום הזה מוביל לחרמנות קלה. ג'ואי מתגעגעת לנשיקות. כמובן שאת כל זה אין לה בעיה לספר כי החומות ששמה סביבה בעונה הראשונה כבר הפכו לאבק. היא גם בוחרת ללכת למגידת עתידות. עוד צעד שגרתי של ג'ואי בעונה הראשונה. כאן המקום לציין שלא ברור מה היה צריך את המיסטיקה בגרוש הזו. גישה צינית כמיטב המסורת של פייסי וג'ואי הייתה מתאימה, אבל אם פייסי איכשהו תאם לציפיות (למרות שגם קצת אכזב) ג'ואי מפגינה גישה נאיבית. ההתחלה העלובה היתה מצחיקה, אבל למה לעזאזל היינו צריכים את רוח הקודש המקושקשת הזו שתכנס לחדר ותשרה אווירת נבואה, ועל ג'ואי אווירת טמטום. לא רק אווירת נבואה יצאה מהצוענייה(?), אלא גם קלישאות נבובות שג'ואי מהעונה הראשונה הייתה צוחקת להן בפרצוף, ("לכי עם הלב שלך", "נצלי כל הזדמנות", ועוד בכזה פאתוס כאילו אנחנו אמורים להתרגש עד עמקי נשמותינו מזה) אבל כיום? היא משועממת וקצת חרמנית אז היא תקבל הכל. אפשר לערוך השוואה קלה ל"kiss", שמה היו חומות כשצריך, וכשג'ואי הייתה מושא לחיזורים (באמת, ולא רק בראש שלה), היא לא הייתה כ"כ ישירה, והפגינה משהו מאוד מושך בדרך שבה היתה קשה להשגה. כיום, ג'ואי קשה להשגה רק בשביל בחור אחד, והיא ניגשת בלי חשש לקולין. לפחות הדימוי העצמי הנמוך קצת נשאר, אבל גם זה בקושי. לאחר שהתאכזבה שרק הוזמנה להצטלם (אבל הסכימה בלי להסס), מגיעה סצנת הדוגמנות הקצרה של ג'ואי. כאן ההשוואה היא ל"beauty contest". אם אז ג'ואי נראתה כאילו מוצמד לה אקדח לרקה במהלך כל הפרק, פה היא לא רק משוחררת, אלא גם נהנית ומשדרת מיניות מתפרצת. כן, ג'ואי נראית כאן סקסית מתמיד, אך עדיין יש משהו הרבה יותר מושך בג'ואי של "kiss" ושל "beauty contest", שם אתה מצליח לזהות עומק ואינטלגנציה שהולכים לאיבוד בין פוזה לפוזה. אך אם הבדלים אלו לא היו מספיקים, מגיע אקורד הסיום הצורם. ג'ואי מגלה שגם קולין הומו (מה יש לה עם הומואים? לא רוצה עוד בדיחת טום קרוז, אבל הבחורה מבקשת את זה), ונוכחת לגלות שהגישה הספונטנית והניסיון ללכת כמה שיותר רחוק מדוסון מוביל אותה יותר מדי רחוק. כאן מגיעה סצנה שהיא פשוט טמטום צרוף. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. לקולין יש, ככה במקרה, סיפור מהשרוול שתואם אחד לאחד את מערכת היחסים של דוסון וג'ואי. הוא תוהה למה באמת הוא נפרד בזמנו, ג'ואי גם מתחילה לתהות למה באמת היא נפרדה, ואנחנו תוהים מה לעזאזל קורה כאן. את שואלת את עצמך למה באמת נפרדת מדוסון? אחרי ששאלנו את השאלה הזו פעם אחרי פעם, אחרי שלא הצלחנו את ההסברים המפותלים שלך, התשובה שלך בסופו של דבר היא "וואלה, גם אני לא"??? אחרי פרקים של הסברים מפותלים, הרבה פילוסופיה בגרוש, וים ניתוחים, ג'ואי חוזרת אל דוסון כי היא לא מבינה למה עזבה אותו מלכתחילה? למען השם, רק בפרק האחרון שמענו שחזור של הנימוק המופרך, ועכשיו היא כבר שכחה? אם הייתי דוסון, הייתי דופק את הראש בקיר מהשרירותיות שבהחלטות של ג'ואי, שמעמיסה ים נימוקים חסרי היגיון לפרידה, ואז מבטלת אותם בלי הסבר בהרף עין.
באמת שרק עוד קצת...
אם גישת ה"אז למה באמת זרקתי אותו?" לא הייתה מכעיסה מספיק, לצערנו מתגלה אמת מכעיסה עוד יותר. ג'ואי אולי איבדה כמה תאי מוח עם אותה נשיקה בסיום העונה השנייה, אבל לא ברמות כאלו. היא לא עד כדי כך מטומטמת שזו תהיה הסיבה האמיתית לחזרה הפתאומית. לא, הסיבה פשטנית בהרבה. הרי כפי שכבר שציינה, היא משועממת, וחרמנית. היא רוצה להתנשק. אחרי שהגישה הספונטנית כשלה, היא הולכת על בטוח, לגבר היחיד שלא רק מובטח לה שהוא מעדיף בנות, אלא מעדיף אותה. דוסון. כן, דוסון הוא ברירת המחדל שאליה ג'ואי פונה בהיעדר אלטרנטיבה עדיפה. אל מול השעמום פתאום הנימוקים המופרכים מתגמדים, פתאום זיכרון הכשלון ותחושת התסכול נשכח. העיקר שיהיה לה את מי לנשק. האיחוד המרגש של דוסון וג'ואי, כידוע, לא יאריך ימים, אך לצערי הרב, כנראה שאלמלא הנסיבות שהכניעו אותם, הקשר היה מתפרק מעצמו, כי בכל מקרה, האיחוד הזה נולד בחטא, מהנואשות של דוסון וג'ואי שמשכה אותם זה אל זו בסוף הפרק. אין בו טיפת רומנטיקה. כמו אצל קאפרה, מה שנראה רומנטי ואופטימי בתחילה, מתגלה כאפל וציני בסופו של יום. אה, ומייק בסיום? מיותר. קליפהאנגר זול שמזכיר את תמרה בסיום "Alternate Lifestyles". היה כ"כ נורא אם היו משאירים את זה לפרק הבא? לא היה מספיק בפרק הזה שיגרום לנו לחכות לפרק הבא?
אם גישת ה"אז למה באמת זרקתי אותו?" לא הייתה מכעיסה מספיק, לצערנו מתגלה אמת מכעיסה עוד יותר. ג'ואי אולי איבדה כמה תאי מוח עם אותה נשיקה בסיום העונה השנייה, אבל לא ברמות כאלו. היא לא עד כדי כך מטומטמת שזו תהיה הסיבה האמיתית לחזרה הפתאומית. לא, הסיבה פשטנית בהרבה. הרי כפי שכבר שציינה, היא משועממת, וחרמנית. היא רוצה להתנשק. אחרי שהגישה הספונטנית כשלה, היא הולכת על בטוח, לגבר היחיד שלא רק מובטח לה שהוא מעדיף בנות, אלא מעדיף אותה. דוסון. כן, דוסון הוא ברירת המחדל שאליה ג'ואי פונה בהיעדר אלטרנטיבה עדיפה. אל מול השעמום פתאום הנימוקים המופרכים מתגמדים, פתאום זיכרון הכשלון ותחושת התסכול נשכח. העיקר שיהיה לה את מי לנשק. האיחוד המרגש של דוסון וג'ואי, כידוע, לא יאריך ימים, אך לצערי הרב, כנראה שאלמלא הנסיבות שהכניעו אותם, הקשר היה מתפרק מעצמו, כי בכל מקרה, האיחוד הזה נולד בחטא, מהנואשות של דוסון וג'ואי שמשכה אותם זה אל זו בסוף הפרק. אין בו טיפת רומנטיקה. כמו אצל קאפרה, מה שנראה רומנטי ואופטימי בתחילה, מתגלה כאפל וציני בסופו של יום. אה, ומייק בסיום? מיותר. קליפהאנגר זול שמזכיר את תמרה בסיום "Alternate Lifestyles". היה כ"כ נורא אם היו משאירים את זה לפרק הבא? לא היה מספיק בפרק הזה שיגרום לנו לחכות לפרק הבא?
paper pieces
New member
היי...
תודה, כרגיל נהנתי לקרוא
מה התאוריה שלך על החלומות? מעניין.... שבוע טוב
תודה, כרגיל נהנתי לקרוא
מה התאוריה שלך על החלומות? מעניין.... שבוע טובטוב, אני לא רוצה להלאות אתכם בו
אז אשתדל לקצר. מדובר בתיאוריה שהסדרה סובבת סביב נושא החלומות, ע"י בחינת 3 סוגי חלומות. תחילה, חלום הילדות התמים של דוסון. שאיפה להיות במאי מפורסם ומצליח. שנית, ישנה הפנטזיה של ג'ואי, אותו חלום ידוע מהראשון ושמו דוסון. שלישית, ישנו החלום האחרון והגדול ביותר של דוסון, ג'ואי. שלושת החלומות מלמדים אותנו דברים שונים. תחילה, חלום הילדות של דוסון, מלמד אותנו משהו על שאפתנות טהורה, נגיעה אופטימית שטוענת שעם מספיק אמונה ורצון (וכמובן כישרון) השמיים הם הגבול. אך זוהי הילדות, והיכן שמתחילה ההתבגרות, הכל נעשה מסובך יותר, והאופטימיות נגמרת. הפנטזיה של ג'ואי נהפכה לסיוט, החלום התגלה כאשליה. החלום של ג'ואי מלמד אותנו עד כמה מתעתעים יכולים להיות החלומות, עד כמה אנחנו יכולים לרדוף אחר משהו לפני שנגלה שהוא פשוט לא קיים. ולסיום, החלום השלישי לא מתגלה כאשליה, אך גם לא מתהדר במסר אופטימי. הוא מראה לנו שישנם גם חלומות שאי אפשר להגשים. זה אולי המסר הפסימי מכל. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה כזו, אז אפשר לפרש את הפינאלה במגוון דרכים, אפשר לומר שחלום החתונה היה טקס ההתבגרות האחרון והחשוב ביותר של סדרת ההתבגרות הזו, והוא הגיע רק בגיל 25 לדוסון. ברגע שהוא ראה בחלום את החתונה, והבין שזה מה שהיא, חלום, לא יותר. אשליה מתוקה ששייכת לתת המודע, או לסדרת הטלוויזיה שלו, אך מנותקת מהמציאות, באותו רגע דוסון יכל לשים מאחוריו את האובססיה שלו להגשמת חלומות, ובאמת להמשיך הלאה. אם התיאוריה הזו נכונה, אז המסר של הסדרה הוא שהתבגרות כרוכה בחלומות, והיא לא תסתיים עד שתבין את שלושת הלקחים האלו. המסר הוא לא פסימי או אופטימי, חולמנות אינה דבר שלילי, אלא שישנו דבר שנקרא חלום בלתי אפשרי ורק שתבין זאת, רק אז באמת תתבגר, ויהיה גילך אשר יהיה.
אז אשתדל לקצר. מדובר בתיאוריה שהסדרה סובבת סביב נושא החלומות, ע"י בחינת 3 סוגי חלומות. תחילה, חלום הילדות התמים של דוסון. שאיפה להיות במאי מפורסם ומצליח. שנית, ישנה הפנטזיה של ג'ואי, אותו חלום ידוע מהראשון ושמו דוסון. שלישית, ישנו החלום האחרון והגדול ביותר של דוסון, ג'ואי. שלושת החלומות מלמדים אותנו דברים שונים. תחילה, חלום הילדות של דוסון, מלמד אותנו משהו על שאפתנות טהורה, נגיעה אופטימית שטוענת שעם מספיק אמונה ורצון (וכמובן כישרון) השמיים הם הגבול. אך זוהי הילדות, והיכן שמתחילה ההתבגרות, הכל נעשה מסובך יותר, והאופטימיות נגמרת. הפנטזיה של ג'ואי נהפכה לסיוט, החלום התגלה כאשליה. החלום של ג'ואי מלמד אותנו עד כמה מתעתעים יכולים להיות החלומות, עד כמה אנחנו יכולים לרדוף אחר משהו לפני שנגלה שהוא פשוט לא קיים. ולסיום, החלום השלישי לא מתגלה כאשליה, אך גם לא מתהדר במסר אופטימי. הוא מראה לנו שישנם גם חלומות שאי אפשר להגשים. זה אולי המסר הפסימי מכל. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה כזו, אז אפשר לפרש את הפינאלה במגוון דרכים, אפשר לומר שחלום החתונה היה טקס ההתבגרות האחרון והחשוב ביותר של סדרת ההתבגרות הזו, והוא הגיע רק בגיל 25 לדוסון. ברגע שהוא ראה בחלום את החתונה, והבין שזה מה שהיא, חלום, לא יותר. אשליה מתוקה ששייכת לתת המודע, או לסדרת הטלוויזיה שלו, אך מנותקת מהמציאות, באותו רגע דוסון יכל לשים מאחוריו את האובססיה שלו להגשמת חלומות, ובאמת להמשיך הלאה. אם התיאוריה הזו נכונה, אז המסר של הסדרה הוא שהתבגרות כרוכה בחלומות, והיא לא תסתיים עד שתבין את שלושת הלקחים האלו. המסר הוא לא פסימי או אופטימי, חולמנות אינה דבר שלילי, אלא שישנו דבר שנקרא חלום בלתי אפשרי ורק שתבין זאת, רק אז באמת תתבגר, ויהיה גילך אשר יהיה.
אינטיליגנטית ופסיכית
New member
אוח איזה פרק יפה
כמו כל הפרקים כמעט. חוץ מהעונות האחרונות. אני לא יודעת אם דיברתם על זה פה, אני מניחה שכן, אני חדשה פה בפורום. אבל בעונות האחרונות שפתאום ג'ן הולכת למות (?!) והיו הרבה דברים שפשוט הסידרה העוצרת נשימה הזאת היתדרדרה. כשאני רואה את הפרקים כמו של היום, אני נזכרת למה זו הסידרה שהייתה הכי אהובה עלי. היא כל הזמן מעלה בי נוסטלגיה וגורמת לי לבכות. אבל במובן הטוב. היא מעוררת בי רגשות. אגב, למישהו יש את איי גט ט'ה בלוז של שבוע שעבר? או בכלל שירים או קטעים נחמדים של דוסון שווים צפיה?
כמו כל הפרקים כמעט. חוץ מהעונות האחרונות. אני לא יודעת אם דיברתם על זה פה, אני מניחה שכן, אני חדשה פה בפורום. אבל בעונות האחרונות שפתאום ג'ן הולכת למות (?!) והיו הרבה דברים שפשוט הסידרה העוצרת נשימה הזאת היתדרדרה. כשאני רואה את הפרקים כמו של היום, אני נזכרת למה זו הסידרה שהייתה הכי אהובה עלי. היא כל הזמן מעלה בי נוסטלגיה וגורמת לי לבכות. אבל במובן הטוב
. היא מעוררת בי רגשות. אגב, למישהו יש את איי גט ט'ה בלוז של שבוע שעבר? או בכלל שירים או קטעים נחמדים של דוסון שווים צפיה?Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.