חביב, אבל
יכולתי לחיות בלי פרק-לקט. נהניתי, כמובן - הכי אהבתי את הפלאשבקים של מייסון [כמובן] ושל דייזי ["Knew, blew, tomato, tomato"]... היה נחמד להיזכר, אבל לדעתי העלילה הממשית של הפרק תפסה חלק קטן מדי ממנו. מאד אהבתי את הסיום של הפרק, כשהמסעדה שהם ישבו בה הזכירה את הציור של אדוארד הופר.