aline baby
New member
הפרעות אכילה וקב"ן
בחיים שלי לא הצלחתי לדבר על הנושא הזה, וכל פעם שאמרו לי "את אנורקסית, וואי את מקלון" פשוט הדחקתי את זה מעליי. הדבר הזה התחיל בגיל 11, אחרי חוויה נוראית שקרתה לי. אני פשוט לא מסוגלת לתאר אותה אפילו, אני מרגישה כלכך מגעילה, כלכך פגומה.. הדבר הזה שנקרא הקאות, נפסק לפני קרוב לשנה וחצי.. עקב העובדה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים, לא להיות מבודדת בבית, לשכב כל היום במיטה ואפילו לא להתאמץ לאכול.. רק כי הבטן לא רוצה.. פשוט התחלתי לעבוד, לא נתתי לעצמי ת'אפשרות של ה"לשכב במיטה כמו מתה" כמו שנהגתי לעשות.. ולכן, בזמן העבודה, לפני העבודה, אחרי העבודה, אכלתי.. אילצתי את עצמי לא להקיא.. אמרתי לעצמי " אלין, את חייבת להחזיק את זה בפנים, את חייבת להיות בסדר.. " ופשוט, לא נתתי לזה לצאת, ככה שנה וחצי.. בצו הראשון הייתי בתת משקל בינוני, אך לפני זה הייתי הרבה פחות ממנו. כלכך התאמצתי לעלות במשקל לקראת הצו ראשון למרות שזה לא המשקל האידיאלי שרציתי, שמחתי, היה בי חיוך קטן.. של לדעת שוואלה, הצלחתי לעשות אתזה.. ואני אצליח לעבור אתזה.. ועכשיו, אני חודשיים בצבא, בתחילת החודש השלישי שלי, ואני פשוט מרגישה שאני נכנסת לזה שוב.. אני מפחדת, באמת ובתמים שאני מפחדת להכנס לזה שוב. בטירונות רזיתי.. כי לא היה מה לאכול, פעילות גופנית רבה, מאמצים להיות המצטיינת של הטירונות.. מה שאגב קרה.. בתחילת הסדיר שלי התאזנתי טיפה, אבל אז זה שוב התחיל.. פשוט משום מקום מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים של מגורי הבנות. אני מנסה לשדר שאני הכי בסדר בעולם, אני מחייכת, אני מתאפרת, אני אוכלת.. אבל בסוף מקיאה.. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך בבסיס, המחזור שלי נוראי פשוט.. ואני פשוט מרגישה שאני רוצה להיות כל הזמן לבד. בסופו של דבר החלטתי לעשות משהו טוב לעצמי.. אך ורק בשביל עצמי.. הלכתי לרופא ופשוט אמרתי לו, אני רוצה קב'ן. אין לי דרך יותר ישירה מזאת להשיג קב'ן.. כמובן שהסברתי לו שאני מפחדת, שישלי הפרעות אכילה, שזאת הייתה הפעם הראשונה שהודתי שיש לי את המחלה הזאת. ובאותה הדקה, שספרתי לו את זה, הוא פשוט דבר באס אמ אסים עם הקב'נית של האוגדה ותפס לי תור ביום שני הקרוב.. אני לא יכולה להגיד שאני לא מפחדת,כי אני משקשקת.. ראיתי אותה פעם אחת, בחטיבה שלי, היא נחמדה.. אבל עדיין. אני מפחדת שהיא פשוט לא תשים עליי, ולא תעשה איתי כלום.. השירות הצבאי מאד חשוב לי, אבל הבריאות שלי, בסופו של דבר מעבר לכל. רציתי לדעת מה הסיכוי שאם יציעו לי לצאת מהצבא על רפואי ( 24 -21 ) ולא על נפשי.. או שיאפשרו לי יומיות עם אפשרות של לחזור לשגרה שהייתה לי קודם.. כי רק זה , אני חושבת, שיכול באמת לעזור לי..
בחיים שלי לא הצלחתי לדבר על הנושא הזה, וכל פעם שאמרו לי "את אנורקסית, וואי את מקלון" פשוט הדחקתי את זה מעליי. הדבר הזה התחיל בגיל 11, אחרי חוויה נוראית שקרתה לי. אני פשוט לא מסוגלת לתאר אותה אפילו, אני מרגישה כלכך מגעילה, כלכך פגומה.. הדבר הזה שנקרא הקאות, נפסק לפני קרוב לשנה וחצי.. עקב העובדה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים, לא להיות מבודדת בבית, לשכב כל היום במיטה ואפילו לא להתאמץ לאכול.. רק כי הבטן לא רוצה.. פשוט התחלתי לעבוד, לא נתתי לעצמי ת'אפשרות של ה"לשכב במיטה כמו מתה" כמו שנהגתי לעשות.. ולכן, בזמן העבודה, לפני העבודה, אחרי העבודה, אכלתי.. אילצתי את עצמי לא להקיא.. אמרתי לעצמי " אלין, את חייבת להחזיק את זה בפנים, את חייבת להיות בסדר.. " ופשוט, לא נתתי לזה לצאת, ככה שנה וחצי.. בצו הראשון הייתי בתת משקל בינוני, אך לפני זה הייתי הרבה פחות ממנו. כלכך התאמצתי לעלות במשקל לקראת הצו ראשון למרות שזה לא המשקל האידיאלי שרציתי, שמחתי, היה בי חיוך קטן.. של לדעת שוואלה, הצלחתי לעשות אתזה.. ואני אצליח לעבור אתזה.. ועכשיו, אני חודשיים בצבא, בתחילת החודש השלישי שלי, ואני פשוט מרגישה שאני נכנסת לזה שוב.. אני מפחדת, באמת ובתמים שאני מפחדת להכנס לזה שוב. בטירונות רזיתי.. כי לא היה מה לאכול, פעילות גופנית רבה, מאמצים להיות המצטיינת של הטירונות.. מה שאגב קרה.. בתחילת הסדיר שלי התאזנתי טיפה, אבל אז זה שוב התחיל.. פשוט משום מקום מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים של מגורי הבנות. אני מנסה לשדר שאני הכי בסדר בעולם, אני מחייכת, אני מתאפרת, אני אוכלת.. אבל בסוף מקיאה.. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך בבסיס, המחזור שלי נוראי פשוט.. ואני פשוט מרגישה שאני רוצה להיות כל הזמן לבד. בסופו של דבר החלטתי לעשות משהו טוב לעצמי.. אך ורק בשביל עצמי.. הלכתי לרופא ופשוט אמרתי לו, אני רוצה קב'ן. אין לי דרך יותר ישירה מזאת להשיג קב'ן.. כמובן שהסברתי לו שאני מפחדת, שישלי הפרעות אכילה, שזאת הייתה הפעם הראשונה שהודתי שיש לי את המחלה הזאת. ובאותה הדקה, שספרתי לו את זה, הוא פשוט דבר באס אמ אסים עם הקב'נית של האוגדה ותפס לי תור ביום שני הקרוב.. אני לא יכולה להגיד שאני לא מפחדת,כי אני משקשקת.. ראיתי אותה פעם אחת, בחטיבה שלי, היא נחמדה.. אבל עדיין. אני מפחדת שהיא פשוט לא תשים עליי, ולא תעשה איתי כלום.. השירות הצבאי מאד חשוב לי, אבל הבריאות שלי, בסופו של דבר מעבר לכל. רציתי לדעת מה הסיכוי שאם יציעו לי לצאת מהצבא על רפואי ( 24 -21 ) ולא על נפשי.. או שיאפשרו לי יומיות עם אפשרות של לחזור לשגרה שהייתה לי קודם.. כי רק זה , אני חושבת, שיכול באמת לעזור לי..