נמאס להתבחשש
New member
הפרה והעגל
ישיבת ההפקה נמשכה הרבה מעבר למשוער, התנצלתי בפני הנוכחים ומיהרתי לטרמפיאדה. מפגש עם החניכים. ממש לא היה לי זמן להשקיע, תיכננתי לשים להם את "שתי אצבעות מצידון" (קצת רעל, מה יש?) לפתח איזה דיון על גבולות והתערבויות למלא את הדו"ח ולסמן V על עוד משימה בשבוע ההעמוס הזה. מיד אחר כך ארוץ לדירה,לכתוב את העבודה שהמרצה באופן פלאי, שלמעלה מדרך הטבע הסכימה לי להגיש באיחור ("הקולנוע של ה'לוק', נרטיב וסגנון" תודו שנורא נורא מעניין לי) עמדתי בטרמפיאדה. מגרש חניה כמעט שומם וחיכתי לפסיכי שאולי נשאר שאוכל לנסוע עימו לחניכים שכבר טילפנו להודיע שהפופקורן מוכן. מריצה בראש ראשי פרקים לכתיבת העבודה. צלצול. אבא עניתי ב'הלו' צוהל בהתאם לרוחות האחווה, הפיוס והסובלנות שהחלו לנשוב בינינו. אחרי שביררנו זה את שלומה שלו זו ולהיפך (אצלו ב"ה אצלי עמוסה לחוצה עייפה אבל בסדר. לחץ טוב) נחתה השאלה שלא נשאלה כבר 4 שנים "איפה את בליל הסדר?" "עוד לא ידוע" "בבית?" "לא נראה לי" "זה יפגע בי מאוד" "מה????????" "אמרתי שזה נורא יפגע בי אם לא תבואי לליל הסדר" הלם. אבא יפגע ממני אם לא אבוא ליל הסדר? השתבשו סדרי עולם? נפל לי האסימון. עידן הכעס ההדדי הסתיים. אם בשנה שעברה ולפניה היה ברור ומחוור שלא אגיע לליל הסדר כי אני "כבר לא הבת שלהם" ו"מי צריך אותה בלילה הקדוש הזה" עידן זה חלף יחד עם שיחת ברור הספקות והניסיון לקיים מערכת יחסים משפחתית נורמלית. זה יותר קל עכשיו? לא בטוח. מה אומר לו? שהטקס הזה מעורר בי חלחלה. המחוות הכמעט פגאניות, המניירות האידיוטיות. והלחץ אלוהים הלחץ הזה. שחלילה לא יפול פרורונצ'יק על השולחן. קשירת המטפחות על הברזים. רחיצת הביצים. הכיורים של פסח. ההקפדות המטורפות והלא ברורות האלה.. רחוק ממני כל-כך רחוק. לא מעניין לא קשור. לא רוצה. אז פעם התנתקתי. ברחתי. התעלמתי והם לא שאלו, לא הזמינו אולי העדיפו לא לדעת. אבל עכשיו זה כבר סיפור אחר. אבא ואימא כבר לא נגדי. לא ממש מבינים, לא ממש מקבלים, אבל אוהבים, מנסים להשלים. קשה לי, אולי אפילו יותר קשה. לא הייתה לי בעיה לבלות את הפסח האחרון בסיני הם לא שאלו ואני לא הייתי צריכה לתרץ. הפרה רוצה להעניק ולהניק להיות חלק. העגל כבר התרגל לסויה ולחיות לבד. מישהו עצר. "אבא, אני עולה עכשיו לרכב, אני מעדיפה שנעשה את השיחה הזו ב4 עינים" "מתי" "ביום חמישי" לפחות הרווחתי יום וחצי לגבש תשובה שלא תעליב, שלא תהרוס, שתכבד, שתהיה עדינה אבל נחרצת.
ישיבת ההפקה נמשכה הרבה מעבר למשוער, התנצלתי בפני הנוכחים ומיהרתי לטרמפיאדה. מפגש עם החניכים. ממש לא היה לי זמן להשקיע, תיכננתי לשים להם את "שתי אצבעות מצידון" (קצת רעל, מה יש?) לפתח איזה דיון על גבולות והתערבויות למלא את הדו"ח ולסמן V על עוד משימה בשבוע ההעמוס הזה. מיד אחר כך ארוץ לדירה,לכתוב את העבודה שהמרצה באופן פלאי, שלמעלה מדרך הטבע הסכימה לי להגיש באיחור ("הקולנוע של ה'לוק', נרטיב וסגנון" תודו שנורא נורא מעניין לי) עמדתי בטרמפיאדה. מגרש חניה כמעט שומם וחיכתי לפסיכי שאולי נשאר שאוכל לנסוע עימו לחניכים שכבר טילפנו להודיע שהפופקורן מוכן. מריצה בראש ראשי פרקים לכתיבת העבודה. צלצול. אבא עניתי ב'הלו' צוהל בהתאם לרוחות האחווה, הפיוס והסובלנות שהחלו לנשוב בינינו. אחרי שביררנו זה את שלומה שלו זו ולהיפך (אצלו ב"ה אצלי עמוסה לחוצה עייפה אבל בסדר. לחץ טוב) נחתה השאלה שלא נשאלה כבר 4 שנים "איפה את בליל הסדר?" "עוד לא ידוע" "בבית?" "לא נראה לי" "זה יפגע בי מאוד" "מה????????" "אמרתי שזה נורא יפגע בי אם לא תבואי לליל הסדר" הלם. אבא יפגע ממני אם לא אבוא ליל הסדר? השתבשו סדרי עולם? נפל לי האסימון. עידן הכעס ההדדי הסתיים. אם בשנה שעברה ולפניה היה ברור ומחוור שלא אגיע לליל הסדר כי אני "כבר לא הבת שלהם" ו"מי צריך אותה בלילה הקדוש הזה" עידן זה חלף יחד עם שיחת ברור הספקות והניסיון לקיים מערכת יחסים משפחתית נורמלית. זה יותר קל עכשיו? לא בטוח. מה אומר לו? שהטקס הזה מעורר בי חלחלה. המחוות הכמעט פגאניות, המניירות האידיוטיות. והלחץ אלוהים הלחץ הזה. שחלילה לא יפול פרורונצ'יק על השולחן. קשירת המטפחות על הברזים. רחיצת הביצים. הכיורים של פסח. ההקפדות המטורפות והלא ברורות האלה.. רחוק ממני כל-כך רחוק. לא מעניין לא קשור. לא רוצה. אז פעם התנתקתי. ברחתי. התעלמתי והם לא שאלו, לא הזמינו אולי העדיפו לא לדעת. אבל עכשיו זה כבר סיפור אחר. אבא ואימא כבר לא נגדי. לא ממש מבינים, לא ממש מקבלים, אבל אוהבים, מנסים להשלים. קשה לי, אולי אפילו יותר קשה. לא הייתה לי בעיה לבלות את הפסח האחרון בסיני הם לא שאלו ואני לא הייתי צריכה לתרץ. הפרה רוצה להעניק ולהניק להיות חלק. העגל כבר התרגל לסויה ולחיות לבד. מישהו עצר. "אבא, אני עולה עכשיו לרכב, אני מעדיפה שנעשה את השיחה הזו ב4 עינים" "מתי" "ביום חמישי" לפחות הרווחתי יום וחצי לגבש תשובה שלא תעליב, שלא תהרוס, שתכבד, שתהיה עדינה אבל נחרצת.
(אמאלה,פתאום אני קולטת שכמה שאני לא סובלת שקרים,הפכתי לשקרנית מיומנת שמדובר בהורים שלי..
