הפער בין מציאות לדמיון
אני מניח שכל אחד, במיוחד גברים, מפנטזים על נשים מסוימות, שקשר ממשי איתן לא רלוונטי. זה בסדר, כל עוד מודעים שזו פנטזיה.
אני בזוגיות יציבה, טובה, סקס מעולה, אינטימיות, אהבה, כל מה שצריך, אפילו מדברים על חתונה.
חזרתי ללמוד באוניברסיטה לאחרונה, ובאחד הקורסים, יש לנו שעת תרגול שבועית.
ברגע הראשון שראיתי את המתרגלת נדהמתי, היא דמתה מאד לחברה הראשונה שלי, האהבה הראשונה (אבל לא המיתולוגית). יפייפיה, מתוקה, עדינה.
יש משהו מושך בדמות סמכותית כמו מרצה או מתרגלת, עומדת מול כיתה ומנהלת אותה. מצד שני, המתוקה הספיציפית הזו, חושפת ומשתפת בחוסר הביטחון שלה לעמוד מולנו, משדרת פגיעות מסוימת, אינטימיות.
שמרתי את כל הפנטזיות שלי לעצמי בלבד, לא התחלתי איתה, לא ממש פלירטתי. רק בראש שלי, בדמיון, ראיתי אותה אחרת, ראיתי אותנו מתקרבים. נכון חייכתי אליה המון, והיא אליי, השתתפתי הרבה בשיעור, נהנתי לדבר איתה ומתשומת הלב שלה.
והיא שמה לב, חייכה המון בחזרה, אני הסטודנט היחיד שהיא זוכרת את השם שלו. באחד השיעורים, בזמן שהיא מדברת, אני מריץ את הפנטזיות בראש, היא עצרה כמה פעמים, ושאלה לפשר החיוך שלי, הנדתי בשלילה. אבל היא בהתה בי בחזרה, זה הפריע לשטף הדיבור שלה, עצרה מדיי פעם, צחקקה אליי. אין לי מושג מה היא חשבה, אולי חשבה שאני מבקר אותה, ומחייך בציניות בקשר למה שהיא אומרת. בכל אופן מאד שמה לב אליי.
הקורס הסתיים, חשבתי לעצמי, שבטח תחלוף ממחשבותיי בקרוב. אבל זה לא עובר.
אני רואה אותה בדמיון כל הזמן, רוצה להתקרב.
מפחד מהתשטוש הזה בין דמיון למציאות.
אני מניח שכל אחד, במיוחד גברים, מפנטזים על נשים מסוימות, שקשר ממשי איתן לא רלוונטי. זה בסדר, כל עוד מודעים שזו פנטזיה.
אני בזוגיות יציבה, טובה, סקס מעולה, אינטימיות, אהבה, כל מה שצריך, אפילו מדברים על חתונה.
חזרתי ללמוד באוניברסיטה לאחרונה, ובאחד הקורסים, יש לנו שעת תרגול שבועית.
ברגע הראשון שראיתי את המתרגלת נדהמתי, היא דמתה מאד לחברה הראשונה שלי, האהבה הראשונה (אבל לא המיתולוגית). יפייפיה, מתוקה, עדינה.
יש משהו מושך בדמות סמכותית כמו מרצה או מתרגלת, עומדת מול כיתה ומנהלת אותה. מצד שני, המתוקה הספיציפית הזו, חושפת ומשתפת בחוסר הביטחון שלה לעמוד מולנו, משדרת פגיעות מסוימת, אינטימיות.
שמרתי את כל הפנטזיות שלי לעצמי בלבד, לא התחלתי איתה, לא ממש פלירטתי. רק בראש שלי, בדמיון, ראיתי אותה אחרת, ראיתי אותנו מתקרבים. נכון חייכתי אליה המון, והיא אליי, השתתפתי הרבה בשיעור, נהנתי לדבר איתה ומתשומת הלב שלה.
והיא שמה לב, חייכה המון בחזרה, אני הסטודנט היחיד שהיא זוכרת את השם שלו. באחד השיעורים, בזמן שהיא מדברת, אני מריץ את הפנטזיות בראש, היא עצרה כמה פעמים, ושאלה לפשר החיוך שלי, הנדתי בשלילה. אבל היא בהתה בי בחזרה, זה הפריע לשטף הדיבור שלה, עצרה מדיי פעם, צחקקה אליי. אין לי מושג מה היא חשבה, אולי חשבה שאני מבקר אותה, ומחייך בציניות בקשר למה שהיא אומרת. בכל אופן מאד שמה לב אליי.
הקורס הסתיים, חשבתי לעצמי, שבטח תחלוף ממחשבותיי בקרוב. אבל זה לא עובר.
אני רואה אותה בדמיון כל הזמן, רוצה להתקרב.
מפחד מהתשטוש הזה בין דמיון למציאות.
