הפסקת חשמל
הפסקת חשמל. יש סופה בחוץ, רעמים וברקים, וחום אימים. וחושך.
עזבו חושך. המזגן לא פועל. ואי אפשר לפתוח חלונות כי הרוח החמה והדביקה חזקה מדי.
אם היה קר אז זה היה רומנטי. היינו מדליקים נרות, ואת האח, ומוצאים איך להתחמם ולהעביר את הזמן.
אבל חם. חם כמו בתל אביב ביולי. חם כמו בניו יורק ביולי, כשהמזגן לא פועל.
אני מתקלח בחושך. בפעם השלישית או הרביעית היום. אין לי מושג אם יש או אין מים חמים. הברז מכוון למקסימום קור. המים שיוצאים ממנו פושרים.
"אל תטריח את עצמך בבגדים" אני שומע את קולו מחדר השינה החשוך. לפחות יצא משהו מהחושך הזה.
באור העמום של חדר השינה אני רואה אותו עומד וממתין לי. רצועת בד בידו. "עם הפנים למטה" הוא אומר, ואני כמובן מציית.
בזריזות של איש צי לשעבר הוא קושר את ידי לצידי המיטה. פנים למטה, רגלים חופשיות.
ואז הוא הולך, ואני שומע אותו מתנגש בשולחן המטבח ומקלל.
כשהוא חוזר הוא מניח קערה על הרצפה ופותח את הוילונות. יש ברקים מדי פעם, שמאירים את החדר באור מוזר ומטריד. חייתי כאן חלק ניכר מחיי ועדיין סופות קיץ מרגישות לי מוזר.
הוא מתישב לידי ומלטף אותי. ידו חמה ולחה. עורי חם ולח. הוא מושיט את ידו לקערה ופתאום אני מצטמרר בכל הגוף. קובית קרח חפונה בידו, והוא מעביר אותה בעדינות על צווארי. על השכמות. טיפות קפואות מתגלגלות במורד גבי. מתחממות בדרכן.
הוא מוציא עוד קוביה. מחליק את פינותיה על עורי עד שהיא נמסה לכדי עגלגלות קטנה. אני עוד מתענג על התחושה כשהוא מפשק אותי בכח, ופתאום כל הקור הזה בתוכי.
אני צועק.
זה גם מפתיע מאד, וגם צורב, ובעיקר מרגיש חשוף. ופגיע.
"אני אהיה חייב לסתום לך את הפה?" הוא שואל.
אני מתנשם, מנסה להתאפס.
"ילד טוב" הוא מלטף את ראשי. ידו קרה ורטובה.
הקוביה השניה מכאיבה לא פחות. אני אמנם מוכן, אבל היא גדולה יותר, ולוקח לה זמן להנמס בתוכי.
זה מרגיש כאילו שבותרתי על שולחן הניתוחים, וקור האיזמל בתוכי ממש.
אני מנסה להתגבר. לנשום עמוק. אבל בקוביה השלישית והרביעית אני בוכה.
הוא מפסיק אחרי הרביעית. נשכב לידי. מלטף אותי בעדינות. מנחם.
קם להתפשט. ברקים מאירים את יופיו. רעמים משתיקים כל קול.
אני מרגיש אותו ערום, עורו לוהט כשהוא נוגע בי.
את הקוביה האחרונה אני בקושי מרגיש. וגם לא כשהוא חודר אלי אחריה.
אני מרגיש קר כמו מת.
והמגע שלו מחזיר אותי לחיים. מחמם אותי אליו.
שנינו לוהטים ביחד כשהוא גומר.
הפסקת חשמל. יש סופה בחוץ, רעמים וברקים, וחום אימים. וחושך.
עזבו חושך. המזגן לא פועל. ואי אפשר לפתוח חלונות כי הרוח החמה והדביקה חזקה מדי.
אם היה קר אז זה היה רומנטי. היינו מדליקים נרות, ואת האח, ומוצאים איך להתחמם ולהעביר את הזמן.
אבל חם. חם כמו בתל אביב ביולי. חם כמו בניו יורק ביולי, כשהמזגן לא פועל.
אני מתקלח בחושך. בפעם השלישית או הרביעית היום. אין לי מושג אם יש או אין מים חמים. הברז מכוון למקסימום קור. המים שיוצאים ממנו פושרים.
"אל תטריח את עצמך בבגדים" אני שומע את קולו מחדר השינה החשוך. לפחות יצא משהו מהחושך הזה.
באור העמום של חדר השינה אני רואה אותו עומד וממתין לי. רצועת בד בידו. "עם הפנים למטה" הוא אומר, ואני כמובן מציית.
בזריזות של איש צי לשעבר הוא קושר את ידי לצידי המיטה. פנים למטה, רגלים חופשיות.
ואז הוא הולך, ואני שומע אותו מתנגש בשולחן המטבח ומקלל.
כשהוא חוזר הוא מניח קערה על הרצפה ופותח את הוילונות. יש ברקים מדי פעם, שמאירים את החדר באור מוזר ומטריד. חייתי כאן חלק ניכר מחיי ועדיין סופות קיץ מרגישות לי מוזר.
הוא מתישב לידי ומלטף אותי. ידו חמה ולחה. עורי חם ולח. הוא מושיט את ידו לקערה ופתאום אני מצטמרר בכל הגוף. קובית קרח חפונה בידו, והוא מעביר אותה בעדינות על צווארי. על השכמות. טיפות קפואות מתגלגלות במורד גבי. מתחממות בדרכן.
הוא מוציא עוד קוביה. מחליק את פינותיה על עורי עד שהיא נמסה לכדי עגלגלות קטנה. אני עוד מתענג על התחושה כשהוא מפשק אותי בכח, ופתאום כל הקור הזה בתוכי.
אני צועק.
זה גם מפתיע מאד, וגם צורב, ובעיקר מרגיש חשוף. ופגיע.
"אני אהיה חייב לסתום לך את הפה?" הוא שואל.
אני מתנשם, מנסה להתאפס.
"ילד טוב" הוא מלטף את ראשי. ידו קרה ורטובה.
הקוביה השניה מכאיבה לא פחות. אני אמנם מוכן, אבל היא גדולה יותר, ולוקח לה זמן להנמס בתוכי.
זה מרגיש כאילו שבותרתי על שולחן הניתוחים, וקור האיזמל בתוכי ממש.
אני מנסה להתגבר. לנשום עמוק. אבל בקוביה השלישית והרביעית אני בוכה.
הוא מפסיק אחרי הרביעית. נשכב לידי. מלטף אותי בעדינות. מנחם.
קם להתפשט. ברקים מאירים את יופיו. רעמים משתיקים כל קול.
אני מרגיש אותו ערום, עורו לוהט כשהוא נוגע בי.
את הקוביה האחרונה אני בקושי מרגיש. וגם לא כשהוא חודר אלי אחריה.
אני מרגיש קר כמו מת.
והמגע שלו מחזיר אותי לחיים. מחמם אותי אליו.
שנינו לוהטים ביחד כשהוא גומר.
