nenenenene
New member
הפסקתי לאהוב?
צהריים טובים לכול חברי הפורום שמוצאים זמן לקרוא את הפוסט שלי ולהגיב לי.
אף פעם לא חשבתי ולא ניחשתי שאני אי פעם אכתוב פוסט כזה בפורום כזה אבל לבד עם עצמי אני כבר התסבכתי לגמרי ואני מבקשת עזרה.
הפוסט יהיה אולי קצת מבולגן ולא הכי ברור ואני מתנצלת על כך מראש ובמידת הצורך אני אשתדל להבהיר דברים.
המשפחה שלי מורכבת ממני ומבעלי ומשני ילדים (גיל עשר לא מבעלי וגיל שנה ושמונה חודשים כן מבעלי).
אני ובעלי מכירים כבר מעל 7 שנים משנת 2009 ונשואים כבר מעל 4 שנים משנת 2012.
בסך הכול הכללי מהצד הכול נראה לא רע אבל יש בעיה.
הבעיה היא שהכול מעצבן אותי וכשאני אומרת מעצבן אותי אני מתכוונת למעצבן ברמות על.
לא משנה מה קורה או מה נעשה הכול מעצבן אותי.
בנוסף לזה הדבר הזה כלומר העצבנות הזאת זה משהו שמצטבר ומצטבר ובסוף הכול יוצא החוצה בצורת ריב ענקי חסר כול פרופורציות שאחריו אנחנו לא מדברים ואז זה הזמן שטוב לי.
אני מבינה שלחיות בצורה כזאת זה איך להגיד את זה בעדינות לא ממש אופציה ואני ניסיתי לרסן את עצמי וניסיתי איפוק עצמי ושליטה עצמית אבל זה אף פעם לא מחזיק להרבה זמן.
בשלב מסויים הכול שוב מתחיל מחדש כלומר העצבנות שלי שגוררת התפרצות שלי שגוררת ריב מטורף שמביאה לזה שאנחנו שוב לא מדברים.
אחרי הלידה השניה לא עבדתי וישבתי בבית ולפני זמן מה אני עוד הייתי בטוחה שזה הכול נובע מזה שאני הפכתי לעקרת בית ולאמא במשרה מלאה ושהבעיה היא בזה שאני לא עובדת ושאני רק צריכה לצאת לעבוד ואני ארגיש הקלה.
בסוף ספטמבר הבאנו מטפלת ואני יצאתי לעבוד אבל ההקלה שציפיתי לה משום מה לא הגיעה .
חשוב לי לציין שאני ובעלי כבר שוחחנו על הרבה מהבעיות שלנו או ליתר דיוק אני דיברתי הרבה על הבעיות שלנו והוא באמת משתדל ומתאמץ ומנסה גם לעזור בבית וגם לעשות עוד דברים כאלה ואחרים וזה בכלל גורם לי להרגיש כמו בן אדם ממש חרא כי זה לא עוזר לי להיות יותר נחמדה וטובה ורגועה וכו'.
לגבי קשיים נוספים אני יכולה לציין את העובדה שרצה הגורל ואנחנו עברנו לירושלים ולבעלי יש קצת קשיים בנושא של עבודה כלומר בהתחלה הוא חיפש עבודה הרבה זמן ועכשיו נראה שהוא מצא עבודה אבל היא לא ממש יציבה ולא ברור מה יהיה שם וזה גם נושא שמציק ומטריד.
אני מבינה שגם לו נמאס מכל הטענות שלי ומחוסר שביעות הרצון התמידי שלי.
אבל מה לעשות אני לא יודעת.
אז למה אני בכלל כותבת פה?
למען האמת אני לא יודעת.
אולי אני מקווה שבמהלך הדיון פה אני אקבל כמה תובנות ואולי הדיון פה יעזור לי לעשות קצת סדר במה שעובר עלי.
ויש עוד סיבה ללמה כתבתי פה וזה כי מסקרן אותי לראות מה יהיו דווקא התגובות שלי כלומר האם אני אגן על בעלי או דווקא אכתוב עליו דברים לא הכי יפים.
אגב עוד דבר שרציתי לכתוב זה שלבעלי יש חסרון שמפריע לי וזה שהוא עצלן אבל זה נראה לי אופייני לרוב הגברים ואם אני אבקש ממנו משהו חמש פעמים בסוף הוא יעשה את זה.
בנוסף לזה בזמן האחרון התחילה להיות לו אובססיה מהגיהנום לכול מה שקשור בחסכנות וזה מגיע כבר לרמות שהוא מוכן להציץ בקבלות מהסופר ולהתעמק בהן.
זה מטריף אותי.
מתוך האפשרויות שיש לי האופציה של להיפרד בינתיים מאוד מפחידה אותי כי בכול זאת להישאר לבד עם שני ילדים זה לא תענוג וכן אני יודעת שזה נשמע מגעיל ואני מוכנה לדברי ביקורת.
אז זה בערך המצב שלי ואני לא יודעת מה לעשות איתו.
תודה מראש לכל מי שקרא את המגילה הארוכה שלי שלי.
צהריים טובים לכול חברי הפורום שמוצאים זמן לקרוא את הפוסט שלי ולהגיב לי.
אף פעם לא חשבתי ולא ניחשתי שאני אי פעם אכתוב פוסט כזה בפורום כזה אבל לבד עם עצמי אני כבר התסבכתי לגמרי ואני מבקשת עזרה.
הפוסט יהיה אולי קצת מבולגן ולא הכי ברור ואני מתנצלת על כך מראש ובמידת הצורך אני אשתדל להבהיר דברים.
המשפחה שלי מורכבת ממני ומבעלי ומשני ילדים (גיל עשר לא מבעלי וגיל שנה ושמונה חודשים כן מבעלי).
אני ובעלי מכירים כבר מעל 7 שנים משנת 2009 ונשואים כבר מעל 4 שנים משנת 2012.
בסך הכול הכללי מהצד הכול נראה לא רע אבל יש בעיה.
הבעיה היא שהכול מעצבן אותי וכשאני אומרת מעצבן אותי אני מתכוונת למעצבן ברמות על.
לא משנה מה קורה או מה נעשה הכול מעצבן אותי.
בנוסף לזה הדבר הזה כלומר העצבנות הזאת זה משהו שמצטבר ומצטבר ובסוף הכול יוצא החוצה בצורת ריב ענקי חסר כול פרופורציות שאחריו אנחנו לא מדברים ואז זה הזמן שטוב לי.
אני מבינה שלחיות בצורה כזאת זה איך להגיד את זה בעדינות לא ממש אופציה ואני ניסיתי לרסן את עצמי וניסיתי איפוק עצמי ושליטה עצמית אבל זה אף פעם לא מחזיק להרבה זמן.
בשלב מסויים הכול שוב מתחיל מחדש כלומר העצבנות שלי שגוררת התפרצות שלי שגוררת ריב מטורף שמביאה לזה שאנחנו שוב לא מדברים.
אחרי הלידה השניה לא עבדתי וישבתי בבית ולפני זמן מה אני עוד הייתי בטוחה שזה הכול נובע מזה שאני הפכתי לעקרת בית ולאמא במשרה מלאה ושהבעיה היא בזה שאני לא עובדת ושאני רק צריכה לצאת לעבוד ואני ארגיש הקלה.
בסוף ספטמבר הבאנו מטפלת ואני יצאתי לעבוד אבל ההקלה שציפיתי לה משום מה לא הגיעה .
חשוב לי לציין שאני ובעלי כבר שוחחנו על הרבה מהבעיות שלנו או ליתר דיוק אני דיברתי הרבה על הבעיות שלנו והוא באמת משתדל ומתאמץ ומנסה גם לעזור בבית וגם לעשות עוד דברים כאלה ואחרים וזה בכלל גורם לי להרגיש כמו בן אדם ממש חרא כי זה לא עוזר לי להיות יותר נחמדה וטובה ורגועה וכו'.
לגבי קשיים נוספים אני יכולה לציין את העובדה שרצה הגורל ואנחנו עברנו לירושלים ולבעלי יש קצת קשיים בנושא של עבודה כלומר בהתחלה הוא חיפש עבודה הרבה זמן ועכשיו נראה שהוא מצא עבודה אבל היא לא ממש יציבה ולא ברור מה יהיה שם וזה גם נושא שמציק ומטריד.
אני מבינה שגם לו נמאס מכל הטענות שלי ומחוסר שביעות הרצון התמידי שלי.
אבל מה לעשות אני לא יודעת.
אז למה אני בכלל כותבת פה?
למען האמת אני לא יודעת.
אולי אני מקווה שבמהלך הדיון פה אני אקבל כמה תובנות ואולי הדיון פה יעזור לי לעשות קצת סדר במה שעובר עלי.
ויש עוד סיבה ללמה כתבתי פה וזה כי מסקרן אותי לראות מה יהיו דווקא התגובות שלי כלומר האם אני אגן על בעלי או דווקא אכתוב עליו דברים לא הכי יפים.
אגב עוד דבר שרציתי לכתוב זה שלבעלי יש חסרון שמפריע לי וזה שהוא עצלן אבל זה נראה לי אופייני לרוב הגברים ואם אני אבקש ממנו משהו חמש פעמים בסוף הוא יעשה את זה.
בנוסף לזה בזמן האחרון התחילה להיות לו אובססיה מהגיהנום לכול מה שקשור בחסכנות וזה מגיע כבר לרמות שהוא מוכן להציץ בקבלות מהסופר ולהתעמק בהן.
זה מטריף אותי.
מתוך האפשרויות שיש לי האופציה של להיפרד בינתיים מאוד מפחידה אותי כי בכול זאת להישאר לבד עם שני ילדים זה לא תענוג וכן אני יודעת שזה נשמע מגעיל ואני מוכנה לדברי ביקורת.
אז זה בערך המצב שלי ואני לא יודעת מה לעשות איתו.
תודה מראש לכל מי שקרא את המגילה הארוכה שלי שלי.
