NoMoreDayDreaming
New member
הפסנתרן
*מבוסס על פסנתרן אמיתי
הבעלים של מועדון הג'ז היה חבר טוב של המשפחה, וכשנודע לו שהפסנתר שלה שבק חיים, הוא אמר שהיא תמיד יכולה לנגן על הפסנתר שבמועדון אחרי שעות הסגירה.
"תישארי כמה שאת צריכה", הוא אמר לה, "רק תנעלי אחריך".
"זה רק עד שאוכל להרשות לעצמי פסנתר חדש", היא תמיד אמרה, כמתנצלת.
זה היה יום ארוך ומייגע, והיא הייתה אסירת תודה על ההזדמנות לנגן - זה תמיד השרה עליה שלווה. כנראה שהלילה היא ממש "נכנסה לזה", כי לא מיד היא שמה לב לדמות שהתקרבה אליה מצדו הימני של הפסנתר, אבל עוד שלוש... שתיים... אחת... והנה הוא, עומד בעקומה של פסנתר הכנף, יד אחת נשענת על הפסנתר, יד שניה בכיס מכנסיו. חולצת הכפתורים הלבנה שהוא לבש מתחת לז'קט, כשהופיע על הבמה הזו לפני שעה, הפכה מעט שקופה מתחת לאורות הבמה, והיא יכלה לראות את המתווה של שרירי החזה והזרועות שלו.
'רק עוד מספר תיבות', היא חשבה, ואז היא תצטרך להתמודד עם נוכחותו כל כך קרוב אליה. היא אהבה ג'ז, אבל הוא היה הסיבה העיקרית לבואה למועדון לעתים כה תכופות. 'מה הוא עושה כאן בשעה כזאת?! למה הוא עדיין כאן?!' הפאניקה ערפלה את חושיה. 'אוי לא, עוד שתי תיבות'. הוא זז. התקדם לכיוונה, עבר מימינה ונעלם ממבטה. היא סיימה את היצירה ונשמה לרווחה. 'סוף סוף אפשר לרדת מהבמה!' אלא שאז היא הרגישה גל של חום משמאלה. הוא. הוא התחיל להתיישב על הכיסא וסימן לה לזוז מעט ימינה.
"אל תתני לי להפריע לך..."
"לא, לא, בדיוק סיימתי."
"חבל. זה היה נפלא."
היא חייכה חיוך נבוך וניסתה לחשוב על דרך "אלגנטית" לברוח ממנו כמה שיותר מהר, פן...
ידיו נגעו בקלידי הפסנתר והוא ניגן.
"מכירה?"
היא הכירה.
הוא עצר באמצע, כמחכה לה שתצטרף.
היא הצטרפה.
אצבע נגעה באצבע. מרפק במרפק. צדי גופם נוגעים-לא-נוגעים. הכיסא אינו מיועד לשני אנשים...
לפתע, היא כיסתה את פיה בכף ידה כדי להסתיר פיהוק, והוא הפסיק לנגן.
"אני מצטער, אני מחזיק אותך ערה, וכבר כל כך מאוחר".
"לא, לא, זה בס---". עוד פיהוק.
הוא צחק.
"נראה לי שהגיע הזמן ללכת הביתה. הפסנתר יהיה פה גם מחר..."
באופן כה טיפוסי לאישה, בטח לאישה חסרת בטחון עצמי כמוה, היא לקחה את דבריו כסימן לכך שהוא אינו מעוניין, אלא בנגינה. במובן מסוים, ההיא שמחה, כי הרגשות שלה כלפיו הפחידו אותה. היא לעולם לא חשקה באף גבר כפי שהיא חשקה בו.
"אתה צודק."
היא התרוממה מהכיסא והושיטה ידה לפינה השמאלית של הפסנתר כדי לקחת את התיק שלה.
רגליה בגדו בה, היא מעדה, והחלה ליפול. עליו.
היא הרגישה את ידיו על מותניה, לוחצות חזק ומייצבות את עמידתה.
ידיו החליקו במורד צדי גופה והתמקמו על ירכיה. הוא זז עם הכיסא לאחור, ועיקם את אפו למשמע החריקה הנוראית של הרגליות ברצפת העץ. לא היה אכפת לה. היא אפילו לא שמעה את זה באמת. מבטה ננעל על פניו הכה מושלמות. כל מה שהיא רצתה זה להעביר את אצבעותיה בשיערו, לנשק את שפתיו, לטעום את לשונו. שקועה במחשבותיה, היא לא מיד הבינה את המתרחש. עם ידיו עדיין מחזיקות את ירכיה, הוא סובב אותה עם הפנים אליו, כך שהיא מצאה עצמה תקועה ("תקועה"...) בינו ובין הפסנתר.
היא השילה מרגליה את נעלי העקב. הוא החליק את ידיו במורד רגליה ולאחר מכן מתחת לשמלתה ובקצב מענה באיטיותו הוריד ממנה את הגרביונים ולאחר מכן את התחתון. היא הורידה את העליונית שלבשה והוא - את כתפיות שמלתה. הוא התבונן בה במשך מה שהרגיש כנצח, עד שלפתע הוא שם את ידו על צווארה ומשך את פניה אל שלו. הוא נישק אותה בלהט שכמוהו היא לא ידעה קודם. להט שהלהיט גם אותה, והיא החלה לבחון את גופו עם ידיה. היא העזה לעשות משהו שלא עשתה קודם אף פעם ושלחה יד לפתוח את המכנס שלו. הוא העביר את ידיו על גבה וקירב את כל גופה אל שלו, כך שהיא מצאה עצמה יושבת על ברכיו, פנים מול פנים. הוא חייך אליה והזיז שיערה סוררת ממצחה, ואז היא הרגישה אותו בתוכה.
בכל אותן הפעמים שהיא הסתכלה עליו ממקומה בפינת המועדון, בפנטזיות הפרועות שלה (שלא היו כל כך פרועות, למען האמת), היא לא יכלה לדמיין את מה שהתרחש כעת על הבמה. הם זזו יחד, בסינכרון מושלם, יותר ויותר מהר. הוא משך בחוזקה את החלק העליון של שמלתה למטה, הסיר את בד החזייה משדיה וחפן אותם באגרסיביות. היא הרגישה את שפתיו מתאדקות סביב פטמותיה הזקורות, והיא נאנחה. 'זה לא באמת קורה', היא חשבה. היא הרכינה מעט את ראשה כדי לנשק אותו שוב, רק כדי לוודא שזה באמת קורה ושזה באמת הוא, והוא נענה לבקשתה. הוא משך את ידיה אל מאחורי גבה והניחן על הקלידים, שיצרו צליל נוראי ביותר, ושניהם צחקו. היא לא הבינה למה הוא עשה זאת, עד שהוא לקח את ידה הימנית והניחה על הדגדגן שלה. לקח לה שנייה, אבל היא הבינה. ידיו נחו כעת על מותניה והוא שלט לחלוטין בכל תזוזה שלה. הוא משך אותה כלפיו יותר חזק ויותר מהר, ועוד יותר חזק, ועוד יותר מהר. הפסנתר השמיע צלילים איומים בכל פעם שהיא ניסתה לייצב את עצמה, וצחוקם התערבב עם אנחותיהם שהפכו כבדות יותר ויותר, עד ששניהם התמוטטו אחת אל זרועותיו של השני.
באותו רגע, מכל המחשבות בעולם, היא נזכרה באימרה רוסית מפורסמת: "בן אדם מוכשר - מוכשר בהכל", והיא לא יכלה לחכות כדי לגלות את כל הכישרונות החבויים של הפסנתרן שלה.
*מבוסס על פסנתרן אמיתי
הבעלים של מועדון הג'ז היה חבר טוב של המשפחה, וכשנודע לו שהפסנתר שלה שבק חיים, הוא אמר שהיא תמיד יכולה לנגן על הפסנתר שבמועדון אחרי שעות הסגירה.
"תישארי כמה שאת צריכה", הוא אמר לה, "רק תנעלי אחריך".
"זה רק עד שאוכל להרשות לעצמי פסנתר חדש", היא תמיד אמרה, כמתנצלת.
זה היה יום ארוך ומייגע, והיא הייתה אסירת תודה על ההזדמנות לנגן - זה תמיד השרה עליה שלווה. כנראה שהלילה היא ממש "נכנסה לזה", כי לא מיד היא שמה לב לדמות שהתקרבה אליה מצדו הימני של הפסנתר, אבל עוד שלוש... שתיים... אחת... והנה הוא, עומד בעקומה של פסנתר הכנף, יד אחת נשענת על הפסנתר, יד שניה בכיס מכנסיו. חולצת הכפתורים הלבנה שהוא לבש מתחת לז'קט, כשהופיע על הבמה הזו לפני שעה, הפכה מעט שקופה מתחת לאורות הבמה, והיא יכלה לראות את המתווה של שרירי החזה והזרועות שלו.
'רק עוד מספר תיבות', היא חשבה, ואז היא תצטרך להתמודד עם נוכחותו כל כך קרוב אליה. היא אהבה ג'ז, אבל הוא היה הסיבה העיקרית לבואה למועדון לעתים כה תכופות. 'מה הוא עושה כאן בשעה כזאת?! למה הוא עדיין כאן?!' הפאניקה ערפלה את חושיה. 'אוי לא, עוד שתי תיבות'. הוא זז. התקדם לכיוונה, עבר מימינה ונעלם ממבטה. היא סיימה את היצירה ונשמה לרווחה. 'סוף סוף אפשר לרדת מהבמה!' אלא שאז היא הרגישה גל של חום משמאלה. הוא. הוא התחיל להתיישב על הכיסא וסימן לה לזוז מעט ימינה.
"אל תתני לי להפריע לך..."
"לא, לא, בדיוק סיימתי."
"חבל. זה היה נפלא."
היא חייכה חיוך נבוך וניסתה לחשוב על דרך "אלגנטית" לברוח ממנו כמה שיותר מהר, פן...
ידיו נגעו בקלידי הפסנתר והוא ניגן.
"מכירה?"
היא הכירה.
הוא עצר באמצע, כמחכה לה שתצטרף.
היא הצטרפה.
אצבע נגעה באצבע. מרפק במרפק. צדי גופם נוגעים-לא-נוגעים. הכיסא אינו מיועד לשני אנשים...
לפתע, היא כיסתה את פיה בכף ידה כדי להסתיר פיהוק, והוא הפסיק לנגן.
"אני מצטער, אני מחזיק אותך ערה, וכבר כל כך מאוחר".
"לא, לא, זה בס---". עוד פיהוק.
הוא צחק.
"נראה לי שהגיע הזמן ללכת הביתה. הפסנתר יהיה פה גם מחר..."
באופן כה טיפוסי לאישה, בטח לאישה חסרת בטחון עצמי כמוה, היא לקחה את דבריו כסימן לכך שהוא אינו מעוניין, אלא בנגינה. במובן מסוים, ההיא שמחה, כי הרגשות שלה כלפיו הפחידו אותה. היא לעולם לא חשקה באף גבר כפי שהיא חשקה בו.
"אתה צודק."
היא התרוממה מהכיסא והושיטה ידה לפינה השמאלית של הפסנתר כדי לקחת את התיק שלה.
רגליה בגדו בה, היא מעדה, והחלה ליפול. עליו.
היא הרגישה את ידיו על מותניה, לוחצות חזק ומייצבות את עמידתה.
ידיו החליקו במורד צדי גופה והתמקמו על ירכיה. הוא זז עם הכיסא לאחור, ועיקם את אפו למשמע החריקה הנוראית של הרגליות ברצפת העץ. לא היה אכפת לה. היא אפילו לא שמעה את זה באמת. מבטה ננעל על פניו הכה מושלמות. כל מה שהיא רצתה זה להעביר את אצבעותיה בשיערו, לנשק את שפתיו, לטעום את לשונו. שקועה במחשבותיה, היא לא מיד הבינה את המתרחש. עם ידיו עדיין מחזיקות את ירכיה, הוא סובב אותה עם הפנים אליו, כך שהיא מצאה עצמה תקועה ("תקועה"...) בינו ובין הפסנתר.
היא השילה מרגליה את נעלי העקב. הוא החליק את ידיו במורד רגליה ולאחר מכן מתחת לשמלתה ובקצב מענה באיטיותו הוריד ממנה את הגרביונים ולאחר מכן את התחתון. היא הורידה את העליונית שלבשה והוא - את כתפיות שמלתה. הוא התבונן בה במשך מה שהרגיש כנצח, עד שלפתע הוא שם את ידו על צווארה ומשך את פניה אל שלו. הוא נישק אותה בלהט שכמוהו היא לא ידעה קודם. להט שהלהיט גם אותה, והיא החלה לבחון את גופו עם ידיה. היא העזה לעשות משהו שלא עשתה קודם אף פעם ושלחה יד לפתוח את המכנס שלו. הוא העביר את ידיו על גבה וקירב את כל גופה אל שלו, כך שהיא מצאה עצמה יושבת על ברכיו, פנים מול פנים. הוא חייך אליה והזיז שיערה סוררת ממצחה, ואז היא הרגישה אותו בתוכה.
בכל אותן הפעמים שהיא הסתכלה עליו ממקומה בפינת המועדון, בפנטזיות הפרועות שלה (שלא היו כל כך פרועות, למען האמת), היא לא יכלה לדמיין את מה שהתרחש כעת על הבמה. הם זזו יחד, בסינכרון מושלם, יותר ויותר מהר. הוא משך בחוזקה את החלק העליון של שמלתה למטה, הסיר את בד החזייה משדיה וחפן אותם באגרסיביות. היא הרגישה את שפתיו מתאדקות סביב פטמותיה הזקורות, והיא נאנחה. 'זה לא באמת קורה', היא חשבה. היא הרכינה מעט את ראשה כדי לנשק אותו שוב, רק כדי לוודא שזה באמת קורה ושזה באמת הוא, והוא נענה לבקשתה. הוא משך את ידיה אל מאחורי גבה והניחן על הקלידים, שיצרו צליל נוראי ביותר, ושניהם צחקו. היא לא הבינה למה הוא עשה זאת, עד שהוא לקח את ידה הימנית והניחה על הדגדגן שלה. לקח לה שנייה, אבל היא הבינה. ידיו נחו כעת על מותניה והוא שלט לחלוטין בכל תזוזה שלה. הוא משך אותה כלפיו יותר חזק ויותר מהר, ועוד יותר חזק, ועוד יותר מהר. הפסנתר השמיע צלילים איומים בכל פעם שהיא ניסתה לייצב את עצמה, וצחוקם התערבב עם אנחותיהם שהפכו כבדות יותר ויותר, עד ששניהם התמוטטו אחת אל זרועותיו של השני.
באותו רגע, מכל המחשבות בעולם, היא נזכרה באימרה רוסית מפורסמת: "בן אדם מוכשר - מוכשר בהכל", והיא לא יכלה לחכות כדי לגלות את כל הכישרונות החבויים של הפסנתרן שלה.
