הפינה של טוהר

[טוהרtoar]

הפינה של טוהר../images/Emo152.gif

 

[טוהרtoar]

../images/Emo63.gifמעלה דבר תורה לפרשת "בהעלותך"

האמת שהיה שבוע די עמוס שעם כל טרדותיו לא הצלחתי להכין משהו (כ)ראוי אז ננסה לשרבט משהו אחד הדברים המודגשים בדרשות השנים האחרונות היא אקטואליות הפרשה-"הפוך בה והפוך בה דכולה בה"[מימרת "בן בג בג"] ואני הייתי רוצה להביא מפרשתנו סוגיית גילאים עתיקה או על משקל "מלחמת המינים"- "מלחמת הגילאים" [?] ו...

חז"ל מלמדים אותנו שבחתך האוכלוסיה הקרוי:"לוויים" הגיל הוא אכן כל ה"תרגיל": "תנו רבנן כהנים במומין פסולין בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים...למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם"[ילקוט שמעוני] ומהי אותה חלוקה "גילאית"? הפרשה שלנו מציינת את גיל הסף בו מתקבלים לקבוצת הלויים העובדים-"זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה..."[במדבר ח] הכל טוב ויפה חוץ מהעובדה שרק פרשה קודם צוין מפורש שנקבע גיל אחר כגיל סף: "מבן שלושים שנה ומעלה...כל הבא לצבוא צבא" [במדבר ד] אז מה יהיה הכתוב השלישי [או שמא הגיל השלישי

] שיכריע ביניהם? רש"י מביא את מדרש חז"ל בנושא [מופיע הן בבמדבר רבה, ילקוט שמעוני ועוד] שבעקרון הלוי היה מגיע לקבוצה בגיל 25 בשביל להתלמד- "אוניברסיטת מכון המשכן למקצוע הלוויות"[לקרוא עם שורוק בסוף] ורק לאחר שהלוי הוכשר בתואר של 5 שנים להיות מוסמך להכרת כללי הלוויות הוא התחיל ממש לעבוד בעבודה בגיל 30. הרמב"ן מביא את הנ"ל בשם רש"י וטוען שעם כל הכבוד, עדיין מחוייבים להסביר את פשט הדברים שברור לו שאינו כך [להקטנת החריפות מנסח שנראה לדעתו שהמדרש הוא דעת יחיד או שזה רק אסמכתא] לכן נוקט הרמב"ן גישה שונה וטוען כי:

"על דרך הפשט הנמנים...היו מבן 30 ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש על עבודתו...אבל בכאן ציווה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל 25 שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם...והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו ל20 או ל30 כי ידעו בו שכניו וקרוביו...אבל בהגיעו ל25 לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן 30 שהאיש נודע בהן..." כלומר, לפי הרמב"ן האדם עובר שינויים נפשיים כל פעם באיזור החלפת הקידומת העשרונית [אולי רק בקידומות 2 ו-3

], שינויים שלעיתים אף נותנים אותות כלפי הסביבה בחוץ. התהליכים הללו לא קוראים בשנה אחת והם מתחילים להתבשל אי-שם מספר שנים קודם. אולי זה אף שונה מאדם לאדם. אמנם, עבודת לוי במשכן מצריכה בשלות של גיל 30 אך בשלות זו מתחילה להתרקם כבר קודם.מתי? כנראה שהכי טוב לקבוע במיצוע- בגיל 25. אך, "אדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב"-אנשים לרב אינם רגישים לתהליכים נפשיים עד שהם קרובים לידי "בישול סופי", לכן אין הקב"ה פונה בדרישה אלא רק לגיל בו זה ברור על אף שלבוחן לבבות ידוע שתהליך זה מגיע כבר קודם וסגולתו מגיל 25. הרמב"ן מוסיף שלפי ראב"ע, הפשט הרבה יותר חותך ותכל'סי- ההתפקדות למפלגת עבודת הלויים מתחילה אכן לגילאי 25 אך הם נלקחים לעבודה X לעומת זאת בני ה30 מועברים לעבודה Y (איקס="אוהל" וואי="משא") קטע מעניין נוסף בפרשה היא העובדה שמלבד עבודת הסבלות המפורשת בכתוב של הלווים מלמדים אותנו חז"ל על עוד שתי עבודות עקריות: "כל הבא לצבא צבא= שהיו שוערים. לעבוד עבודה באהל מועד= שהיו משוררים"[במדבר-רבה] נשאלת השאלה- האם צבא ה' העובד במשכן/מקדש הוא כמו צה"ל שצריך גם תזמורת צבאית

את מי בדיוק מבדרים הלוויים

אלא...מסתבר שמוזיקה חזקה יותר ממה שנו נוטים לחשוב. דרך מוזיקה אפשר להעביר מסרים-אפילו בלי להגיד אף מילה. הטקטס המולחן יכול להוות תוספת אך כבר למנגינה עצמה יש מילים, נסו אף להקשיב לשיר שהולחן בלחנים שונים [הכוונה שונים משמעותית] וברור לי שתבחינו בהבדל. קצת פלסף

:כל תו נגינה נשמע בצורה זו בגלל התדר שלו. מה שאומר שכל תו מכיל נקודת זמן אחרת, והמנגינה פשוט סוחפת ומעוררת בנו בליל זכרונות מפרקי זמן שונים ובעוצמה שונה. אני לא אאריך, אך לסיום לכבוד שבוע ה

העברי- אצרף המלצה לספר בנושא- "יודע נגן" של ד"ר דניאל שליט [שיש לו עוד ספרים טובים]- שעוסק בנושא של מוסיקה במבט יהודי ואיך ניתן לדבר דרכה ללא מילים [למען ההוגנות- לא קראתי את הספר אך שמעתי הרצאה מפיו שתוכנה מופיע בספר]. שבת שלום

-טוהר- נ.ב. מצורף גם לינק בנושא

 

[טוהרtoar]

../images/Emo20.gif"הבלוג שבחיי" פרק כג

תקופת הישיבה מסוגלת לזמן הרבה UPS &DOWNS... יש הרבה חוויות אתה עובד עם חברים שלך או לבד, יש כל מיני ארועים הקרוים מסביב ואתה חווה את כולם עם חבריך. יש כמובן את הקטע של התכנסות בעצמך ולימוד עצמי. למיוד עצמי לו דווקא בכך שאת הלומד לבד ללא חברותא אלא במובן שאתה יושב ומברר עם עצמך כל מי מיני דברים. אם זו סוגיה פשוט שיכולה לופיה בכל ישיבה ואם זו סוגיה מסובכת של נימי הנפש הפרטית. אחת הסצנות שצורבות אצלי בראש מהתקופה שהייתי ב"הסדר" היא כשחזרתי הבייתה יום שישי אחד, להיות שבת אצל ההורים,באותו יום נעזרתי בשרותי הרכבת וכשיצאתי החוצה ממנה הרגשתי לפתע מן תחושה מוזרה כזו אני לא יודע כמה יצא לך לראות סרט עם אפשקט שכזה, אבל יש סרטים עם סצינות בהם "הגיבור", זה שהסרט מתמקד בו, נמצא במרכז ה"פריים"[סגול או צירי ב-ר], די דומם, כאשר כלהאנשים בסביבה חולפים עלפניו, מסביבו במעין "SLOW MOTION" כזה, בצבע שונה מהצבע ש"עוטף" אותו....טוב, כנראה שצריך הרבה יותר המחשה ויזואלית בשביל שיבינו על מה אני מדבר. בכל מקרה, זה מה שהרגשתי אז. הרגשתי פתאום כמו "OUT-SIDER" שמביט במבט חיצוני שכזה על המוני אנשים שאצים להם ומעים כמו שעון במעין "רובוטיות" בלי שאלות כמו "למה" ו"להיכן".בלי לעצור להתבונן בתאוצה שלהם. גלגלי-שיניים אנושיים. זו הייתה תחושה פשוט מוזרה. לא הרגשתי משהו כזה קודם. בכלל, יש לישיבה תכונות שלדעתי,יכולות להוות בו זמנית נקודה חיובית ושלילית גם יחד, [סוד ההפך למהר"ל?] הישיבה נותנת לפעמים נקודת אחיזה של שפיות, "אי של יציבות", בתוך בליל העולם השוצף סביב ו,במיוחד לבחור בגיל טיפשסרה+, זה יכול לתת תחושה מאוד נינוחה בשביל ליצור ולהתקדם הלאה, מצד שני, התכונה הזו גם גורמת לה להיות מעין "חממה" שאולי שומרת על גידול טוב בפנים אך לא הברח מבטיחה חיסון לאחר היציאה בחוץ. יש גם את הווי החברתי שאתה מוצא בו הרבה חום ואהבה כמו שנפוץ לחיפוש ע"י הומו. באיזה עוד מקום מרוכזים יש לך כמות של בנים, עם עולם קרוב אליך, שאתה יכול להרגיש בערוצי תקשורת דו-כיווניין של חום ואהבה שנפתחים ביניכם. מצד שני, הנקודה השלילית בכך היא כמובן שלפעמים אתה מתחיל לפתח רצון למשהו יותר אינטימי עם מישהו המוצא חן בעיניך אך אתה מתקשה במימוש של זה בפועל. האמת, שאולי הקטע השלילי היותר קשה פה זה כאשר אט אט אוזל לך מהמלאי אותן אנרגיות של "חום-אהבה זכריים" כאשר אתה רואה את חבריך מנתבים את האנרגיות שלהם לבחירות ליבם או בעברית כאשר אתה מתחיל להגיע לחתונות של חברים ש'ך ובעצם להפרד מהם. וכמובן שכשאתה עוזב מתנתק לחלוטין אותו צינור מזין-חום ואתה מתחיל להיות רגיש לקריאות במד הדלק שלך. ולהתחיל להעלות מחשבות דומות לאשר הועלו פה ואף אחרות... הקיצר...מסתבר שישיבה יכולה להיות הרבה מעבר לבית-מדרש היא למשל יכולה להיות המקום שלי לנסות לפגוש בנים אחרים בזמן שאני "מחפש את עצמי" בתיכון כאשר אני משוטט לי ברחבי הארץ בשבו"שים[="שבוע ישיבה"] אבל על כך בלי נדר בפעם הבאה...