הפינה של טוהר

[טוהרtoar]

הפינה של טוהר../images/Emo152.gif

 

[טוהרtoar]

../images/Emo63.gifדבר תורה חסידי "אי-אי-אי" ל"בהר-בחוקותי"

החלטתי הפעם להביא 4 סיפורי-חסידים קצרצרים לפרשת [או שמא "פרשות"] השבוע שלקטתי מהספר "פרפראות לתורה" של הרב מנחם בקר[מחולק 2-2]. הסיפורים מעובדים ללשון יותר "קרובה אלינו"(ככה אני רואה זאת) ומתומצתים. נימה אישית: הרבה קורה שאני קורא את הסיפור ומתחיל באנחה:"איפה ישנם עוד רבנים..." אבל מצד שני אני מתחיל להרהר "הרי גם בתקופה שאותם רבנים חיו רוב הסיפורים הללו לא היו ידועים והיו מוצנעים מעיני ההמון" במיוחד בימינו, שהתקשורת ההמונית נוטה לפרסם רק את השלילה והבעיות, אתה נשאר בתקווה שגם עכשיו יש פה ושם סיפורים כאלה שמתרקמים להם לדורות הבאים...

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"[בהר]

הצדיק שמכר פירות לפני שבת אישה עניה דפקה על דלתו של רבי חיים מצאנז, בוכה שהשבת קרובה ואין לה כסף או מצרכים בשביל השבת. "אבל הרי יש לך דוכן לממכר תפוחים", אמר רבי חיים, "אז על מה את מתלוננת?" "אמנם כן", השיבה האישה, "אך לאחרונה הוציאו בתקשורת לעז על הסחורה שלי שהיא לא טובה ולכן אינני מתליחה למכור וילדי רעבים". מיד נטל ר' חיים את מקלו והצטרף אליה לשוק שם עמד וקרא בקול

"יהודים, קנו תפוחים טובים לשבת! תפוחים משובחים לשבת!" לא עבר הרבה זמן והמון אנשים נהרו לדוכן לקנות, חלק אף שלמו מעל המחיר בלי לדקדק וכעבור כשעה הדוכן נותר ריק. ר' חיים נפרד מהאישה באיחולי ברכה וסיים במשפט: "הנה, את רואה?, התפוחים שלך טובים, רק פשוט בני המקום לא ידעו זאת עד היום..." הגשת עזרה לזולת דוחה הכל פעם נתכנסו בבית של רבי חיים יוסף זוננפלד מספר עסקנים לדון בעניין ציבורי כלשהו. בין המוזמנים ע"י מקורבי הרב היה גם ד"ר משה ולך, שהיה מנהל בית-החולים "שערי צדק" בירושלים, שהיה ידיד נפש של הרב וקיבל עליו את סמכותו ללא עירעור. כשהרב זוננפלד נכנס לחדר בו התאספו הוא הבחין בד"ר וקרא לו לבוא אליו. "לדעתי, אין מקומך פה, אלא בבית החולים שלך", אמר לו הרב, "ואני מציע שגם בעתיד תבחר שלא ליטול חלק בכינוסי עסקנים כאלה אלא תקפיד להקדיש את כל זמנך לחולים הרבים הזקוקים לך 24 שעות ביום" ד"ר ולך לא אמר כלום, קבל את דבריו ויש פנה לצאת. כאשר יצא והושיט יד לאות פרידה אמר לו הרב: "אני זוכר כשהייתי קטן, שראיתי את הרב שמואל סלנט קורא לביתו רופא אחד מבית החולים "ביקור-חולים" (גם בירושלים) שנהג להאריך בלימוד תורה כל יום אחרי שחרית. הרב אמר לו: "ברוך השם בירושלים מצויים הרבה לומדי תורה וקובעי עיתים לתורה, אבל לעומת זאת קעעם מחסור חמור ברופאים מומחיםץ מוטב לכן שתקדים כל יום לבוא לבית החולים שלך לפני שאתה פונה לעסוק בדברי תורה" ומזה למדתי".

"ונאספתם אל עריכם"[בחוקותי]

הטפה ציונית של רב ראשי הרב שלמה אהרונסון היה מראשי "חובבי-ציון" ברוסיב בסוף המאה ה19. הרב כיהן בשנות חייו האחרונות כרב הראשי של תל-אביב עד לפטירתו ב1935. בתקופת העליה הגדולה מפולין, בתחילת ה30, נהרו העולים לערים הגדולות ורק מעטים מהם פנו להתישבות בקיבוצים ובמושבות. תופעה זו הדאיגה את ראשי הישוב דאז וגם הרב אהרונסון היצר על כך. באחת מדרשותיו אמר: "בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מדאיגה שרבבות יהודים מתרכזים בערים הגדולות ואינם הולכים לכפרים ולישובים הקטנים להפריח את שממות הארץ. לדעתי, יש בכך נבואה קודרת לעתיד שלנו פה בארץ, כמו שרומז הכתוב בספר ויקרא: "ונאספתם אל עריכם...ונתתם ביד אויב". אנחנו חייבים לעשות הכל, כל מה אנחנו יכולים, כדי להמלט מהקללה הזו ולחדול מלהתרכז ברצועה צרה של ארצנו הגדולה והרחבה" אהבת ישראל של גדול בישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה תומך נלהב בתנועת שיבת ציון החדשה וגילה יחס אבהי למתישבי הארץ כולם ללא הבדל מפלגתי וקבוצתי. הדבר כלל גם ישובים של מתיישיבם לא דתיים, פורקי כל עול מהעבר בהם נהג לבקר. פעם, הגיע אל הרב קוק משלחת רבנים מחו"ל וכמה מהם הביעו בפניו תרעומת על כך שהוא מרבה להתרועע עם אנשים שמזלזלים בפומבי ומול כל במצוות התורה."כיצד יכול רבנו לגלות אהבה כלפי מי שמבחינת ההלכה נחשבים "פושעי ישראל"? זה לא שייך!" טען אחד מהם. הרב הביט החיוך ולאחר שהיה קלה השיב: "בשבילי, אני מעדיף להכשל ביחס כלפי אחים ב"אהבת חינם" מאשר שאכשל חלילה ב"שנאת חינם"". שבת שלום לכולם

-טוהר-

 

[רעותי 17]

../images/Emo13.gifיישר כוח ושבת שלום!

קפצתי לביקור.. התגעגעתי. זוכרים אותי בכלל? מה קורה עם כולם כאן?

 

[סבבב]

שלום רב שובך, רעותי נחמדת...

לאן נעלמת?

 

[רעותי 17]

עובדים קשה..

סתם, לא מאוד קשה אבל עובדים הרבה..ב"ה. [אתה באמת זוכר או שאתה עושה כאילו?

] [ואיך הניק שלי כבר לא רלוונטי..]

 

[SmartToyBoy]

אני זוכר שמות...

אז השם מוכר כמובן, אבל באמת לא כתבת הרבה זמן... והנה הוכחה שסבבב זוכר אותך, אולי: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1190&msgid=69420801 מה שלומך?

 

[רעותי 17]

אני באה פה ושם..

[בכל זאת, במדרשה אין סיכוי להכנס לפורום כזה, ובבית גם עושים את זה בגניבה..] אני בסדר. מצאתי לעצמי חיים ואני סופסוף מחייכת. עברתי תקופה לא קלה השנה אבל ב"ה זה עבר. כיף לי לחזור מדי פעם. [אני חושבת שפעם אחרונה שהייתי כאן היה בזמן אירועי המצעד.] זהו. שתהיה שבת שלום! אגב, משום מה הפורומים בתפוז לא נפתחים לי. [אני מצליחה להכנס רק דרך המסרים.] למישהו יש מושג איך פותרים את זה?

 

[טוהרtoar]

../images/Emo20.gif"הבלוג שבחיי- פרק כ'-כפות

כן..ישיבה... מילא ישיבה אבל הקטע של המגורים בפנימיה וכל האווירה החברתית שמסביב זה דבר שהוא ISSUE בפני עצמו. אפילו הפסיכולוג דרור, שנדחק לפינה בנושא צניעות כן/לא אמר שהוא טוען בכל מקום נגד חיי פנימיה. כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר...אבל עכשיו אני מדבר אז, זהו, שזה לא קל. אני לא יודע איך, אבל יצא לי כבר לפגוש מישהו שאמר לי שיש לו הפרדה מחלטת בין החבר'ה שלומדים איתו בישיבה לבין אנשים שהוא "משתרלל" או יוצא איתם. הוא לא בוחן חברים ללימודים בצורה כזו. תכל'ס גם אצלי היה [ויש] הפרדה בין חבר'ה שהם חברים טובים שלי לבין...אתם יודעים, וברור, חלק ניכר מהם הם חבר'ה שלמדו איתי. אני באמת אף פעם לא חשבתי איתם על דברים אחרים מאיך שחברים טובים מבלים יחד. אבל בכלל על כל החבר'ה בישיבה? אין מה לעשות, כשהייתי נתקל במישהו שהעיניים שלי יצרו פתאום סביבו הילה, זה כבר דלף לקטע אישי יותר. וזה באמת סיוטאציה לא משהו הרבה פעמים... טוב, על יובל ואבי כבר כתבתי. אבל זה לא רק בתיכון, גם בהסדר זה המשיך. למשל, כשראיתי את דני שהגיע לישיבה עם קבוצה של חבר'ה שלו מישוב כלשהו בבנימין, זה תפס אותי עם הרגשה שלא נעלמה עד לחתונה שלו בשעור ב. כשהייתי פוגש אותו ביום שישי בבית מדרש הייתי מברך אותו בברכת שבת-שלום ע"י נשיקה בגב ידו. הוא כמובן קיבל זאת בבדיחות. הקטע שהכי הרעיד את ליבי היה כשנכנסתי פעם לחדרו לבדוק משהו ובמקרה הוא היה שם לבדו שכוב במיטה [זו הייתה שעה בוקר מוקדמת בשביל ביני"שים[="בני ישיבות"], משהו כמו 11:00 לפנות בוקר

]. החלפנו מילות נימוס מנומנמות ותוך כדי שאני מכוונן למילות פרידה ועם גבי לדלת לצאת הוא פולט:"אוי!, איזה חום" ומשיל מעליו את החולצה. אני עומד שם עם הגב לדלת, מביט בחזהו שנחשף, מרגיש את הלב שלי מתחיל להזניק את הדופק למעלה.אני רואה אותו ישוב בשקט כאילו מחכה למשהו. אני מיד תופס את עצמי: "טוב, אז להתראות".סוגר את הדלת ויוצא החוצה. קצת לסוע קדימה- אני בשעור ה וחבר'ה צעירים פעורים משעור א איתנו במגורים. ביניהם אחד חמוד אך חוצפן חבל"ז ומדי פעם מקניט אותי.הקטע שהוא היה אחראי גמ"ח איזו תקופה ובאחרי-צהרי היום כשאני צריך את המפתחות דחוף אני פתאום לוקח-מחזיר-לוקח-מחזיר. אחרי שהוא נכנס למקלחת אני צריך שוב את המפתחות. "מוטי" אני צועק ודופק על דלת המקלחות,"מוטי". אין קול. אני מחכה קצת ודופק שוב. לפתע הדלת נפתחת ושם מוטי עומד מולי בקול גבוה: "מה? מה אתה רוצה יא נודניק" כשהוא כולו נוטף ישר מהמלקחת, לא שם עליו מגבת לא כלום. ואני ללא מתכוון מוצא את עצמי מתחיל לסרוק מראש עד...ירך.שתי שניות וישר מנסה לצאת מהשוק: "המפתחות...". מי שיצא לו להיות במהלך החיים בחיי חברה פנימיתיים ודאי מבין על מה אני מדבר... ושבוע הבא-נראה... אולי משהו לירושלים

...