הפינה של טוהר

[טוהרtoar]

הפינה של טוהר../images/Emo152.gif

 

[טוהרtoar]

../images/Emo63.gifאחי-הכי פרשה לשבוע- אחרי-מות-קדושים

"אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש איה אותה ארץ? איפה אותה שמש?... שלום לך עקיבא, שלום לך רבי איפה הם הקדושים, איפה המכבי? עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי: כל ישראל קדושים, אתה המכבי!"

[שאול טשרניחובסקי]

מעניין איך שגלגל מסתובב לו והפרשה שנופלת לה בשבוע שחל בו היא פרשת "אחרי-מות-קדושים" [האמת זה שני פרשות מחוברות] שרק השם מספיק בשביל להביע המון ועדיין, אי אפשר שלא להדרש לדרשה מפורטת כלשהי לפרשת השבוע,שלא לחינם כנראה זוכה בכותרת טעונה שכזו לאור כל הציווים המרכזים שבה על יחסי בן אדם לחברו הנקשרים לבין אדם למקום. המייחדים את עם ישראל הנבנה באותה תקופה ונדרש לסטנדרט אחר-קדושה. באמת שיש הרבה דברים מרכזיים הזוקקים התייחסות כמו כמובן ציווי "ואהבת לרעך כמוך" אך מצד שני, בהקשר לפורום ומתוך התחלה ב"שבחה של אכסניה" כמובן שהתביעה היותר חזקה היא לפסוקים שבסיפא- פרשת עריות ובתוכם הציווי על

משכב זכר

. אין אני כותב זאת דווקא מתוך נושא הפורום כמו מתוך עובדת היותו מתמודד ולא מתעלם אז, אם מתבקש-נתבקש וניגע

לפני שאני מרצה מקצת הדעות אני רוצה להבהיר דבר שכתבתי ואני חושש בגלל הניסוח להבנה מוטעית לגבי הצבת "משכב-זכר" תחת כותרת של "עריות" -אין חולק וכולם מסכימים בדבר [לפחות ממה שידוע לי] מה שכן התכוונתי היא שיש מחלוקת לגבי המעמד שלו- האם הוא באותו מעמד כשאר העריות או יוצא דופן רק מהתבוננות בפשט ניתן להבחין שלמשכב-זכר ובהמה ניתנו הטעמות משלהם [זכר-"תועבה", בהמה-"תבל" בשונה מ"ערווה" או "זימה" ולא נכנס כאן להרחבה] [אני ממליץ לקרוא בנושא מאמר שמופיע בקישור שצרפתי בסוף]

אחת השאלות המציקות היא, כמו שהעלה למשל האברבנל [כמה מפתיע-או שלא], מה לציווי "עבודה למולך" בין ציווי העריות

[ולמי שלא שם לב נעיר שזה מה שחוצץ בין הציווים של בינו לבינה לבין ציווי משכב-זכר ומשכב-בהמה]

הרלב"ג טוען שעיקר עבודת המולך הייתה סגידה להנאה והנכונות להקריב עבור הנאות החיים לכן,טענתו, נכתב ציווי עבודת המולך לפני וצמוד למשכב-זכר ומשכב-בהמה כי שניהם, לטענתו, הם מעשי-מין שמטרתם העקרית היא הנאת האדם ולא משהו מעבר

לעומתו, האברבנל טוען שהמיוחד בעבודה הזרה של המולך, היא שעבודתו הייתה כרוכה בהוצאת זרע ואיבוד זרע כלומר אקט מסירת הבנים לכמרים שיעבירו אותם ב

הוא סמל למכלול שכלל גם דברים מיניים בכך יובן למה דווקא העבודה הזרה הזו מופיע בתוך פרשת העריות,שוב, כיוון שחלק ממנה היה גם אקט מיני של הוצאת זרע ולכן הסמיכות למשכב-זכר ומשכב-בהמה שגם הם לדבריו "באותה סירה" ואם כן, מצאנו חלוקה מול שאר העריות [מה שלא ברור לי בדבריו האם האקט של הוצאת הזרע היה סתמי או שהמולך עצמו כלל משכב-זכר או משכב-בהמה. דבר נוסף- אולי לפי האברבנל הציווים של זכר ובהמה זהו מקור מהתורה לאיסור הוצאת זרע לבטלה שהרי מקור לכך מהתורה מצוי בסימן שאלה גדול]

אם כבר, אני חושב שראוי להביא שתי דעות להסבר כללי על איסור העריות.

הרמב"ן מביא בפירושו הרבה דעות של פרשנים שונים המנסים להסביר זאת ודוחה כל אחד. בסופו של דבר, עם כל הרצון, נאלץ להשאר עם הטענה שעד כמה שנרצה השורה התחתונה היא שנושא העריות הוא "גזירת מלך"

-כלומר ציווי שלא נצליח ממש להבין/להסביר אותו. עם זאת, הוא נותן כיוון כללי- שהעריות שנאסרו הם מכיוון שהאקט המיני הכרוך בהם לא מפיק תועלת. בעתיד זה יורחב עם ביסוס מדעי לכך שיחסים עם קרובים מגביר משמעותית פגמים גנטים בצאצאים

.

הסבר נוסף מהבעל-שם-טוב "אבי תורת החסידות". כרקע-קבלה על רגל אחת [מסיבה פשוטה שגם לי זה הוסבר על רגל אחת]-ישנם 10 ספירות שמהוות תמצית של העולם כאשר השאיפה היא להגיע לרובד העליון-המלכות

הרובד הזה מסמל בעצם אין-סוף-אהבה

ולשם שאיפה של כל יצור בעולם. עד כאן רקע. לפי הבעל שם טוב[בקיצור-הבעש"ט] העריות גורמות לכך שהמין בחיי האדם יוסט מאהבה לתאווה ובכך ימנע את השאיפה למלכות. התאווה הנ"ל, לפי הבעש"ט היא ה"סטרא אחרא" [הצד האחר] של האהבה הקיימת באותו דבר כאשר מטרת ה"סטרא אחרא" ידועה ואין כאן המקום להאריך. אני ממליץ למי שמעוניין להרחיב בהזדמנות במושגים. מה שכן, חשוב לי לסיים בעוד פסוק מרכזי בפרשה-" ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" במקום הפירוש המתבקש, למי שרגיל בדורשי-מוסר, המצוי גם ברש"י,אונקלוס ועוד- שכוונת הפסוק לכך שמי ששומר את חוקי התורה זוכה בעזרתם לחיי עולם הבא

מביא התנא ר' ישמעאל דרשה ,העומדת במרכזו של התלמוד הבבלי להיתר מעשי "פיקוח נפש" בשבת- "וחי בהם-ולא שימות בהם" כלומר, הפסוק מדבר על החיים שלנו בעולם הזה

לפי ר' ישמעאל,הפסוק בא ללמדנו, שעם כל הציווים הרבים השזורים בפרשה היעד לאדם העושם הוא-"וחי בהם" יחד עם כל מסירות הנפש, הנדרשת כמובן ואין בכך שאלה כשרק השבוע קבלנו תזכורת חזקה על מסירות הנפש של הקדושים עמך-ישראל אין מטרת ציווי התורה כדי ש"נמות בהם" אלא כדי ש"נחיה בהם" אם כך שנה ר' ישמעאל מה יאמר ויוסיף מי שעפר לרגליו... שבת שלום

-טוהר-

 

[טוהרtoar]

../images/Emo20.gif"הבלוג שבחיי"-פרק יח [או אולי פרק חי ../images/Emo13.gif]

אז השבוע החולף על ימיו הטעונים העביר לי בראש הרבה חושבים... מדי פעם הטקסים החזירו אותי שנים אחורה לכל הטקסים שהיינו עושים בבית הספר אני לא שוכח שבכיתה ו' המורה [שאני כבר לא זוכר את שמה...מה לעשות] החליטה לנטיל עלי את ההנחיה של טקס יום הזכרון של בית הספר. בשלב שהגענו לשירה [לא זוכר אם זה היה "אחי הצעיר יהדה" או משהו אחר] כל הכיתה שלי הסתובבה סביבות הבמה כשכל אחד שר וכמובן שגם אני, כמו כולם, הצטרפתי לשירה. הבעיה הייתה שאני הייתי כמובן צמוד למיקרופון וכנראה שקולי לא היה מתאים לשירת סולו כי כל חברי לכיתה ניסו להסב את תשומת ליבי וסימנו לי בתנועת ידיים להוריד את הווליום שלי

.. האמת, שהגעתי השנה לטקס הרשמי שהיה בהר-הרצל, שם קיבלתי את אותה מדבקה שכבר שנתיים לא ראיתי-"דם המכבים" שגם זה החזיר קצת נוסטלגיה. בתיכון היה לי קטע כזה, מנהג, שהייתי נוהג להדביק את מדבקת "דם המכבים" על החולצה בפרונט ביום הזכרון ובמהלך טקס המעבר ליום העצמאות, שעשו ליד הפנימיה, הייתי מקפיד כאקט סמלי להוציא את המדבקה מהפרונט של החולצה ולהדביק אותה על גבי. כך כאילו אמרתי -נגמר, אבל עדיין זוכר... בכלל טקסים היו נורא חשובים בעיני. אני זוכר את אחד הדברים הכי מצחיקים או שמא עלי לומר אירוניים שהיינו מתכנסים הרבה חבר'ה מהתיכון באחד המקומות לשיר שירי-ארץ-ישראל כאלה כאשר זו הייתה מסגרת שכאילו אורגנה ע"י הישיבה כאשר בישיבה עצמה היו לנו רבנים שהיינו צריכים להתווכח איתם בכלל אם זה נכון או לא נכון לשרת בצבא ועוד כל מיני דברים כאלה. בכלל מישהו פעם אמר לי שהיו נוהגים בעבר לעשות התחרויות בין התלמידים מי מצליח לזהות בדיוק איזה רב אומר בתפילה הלל ואיזה לא. בכלל, אחת המסקנות שלי מהתיכון הם שמוסד חינוכי שבאמת אכפת לו מתלמידיו צריך לראות מה השאיפות והרצונות שלהם ולפי זה להתאים להם את הרבנים המחנכים והמורים ולא סתם להביא מפה ומשם. בסופו של דבר, אין מה לעשות, טוב או לא טוב החינוך נכון להיום מוטל הרבה על כתפי המחנכים בבית הספר ואם לתלמידים שבסופו של דבר כן מגיעים עם רקע כלשהו מגיע מחנך שמתנגש עם מה שהנשמות שלהם בנויות עליו זה לא מתכון טוב לחינוך. בכל אופן דבר נוסף שימים כאלו מזכירים לי זה צבא ואת השירות הצבאי שלי. אבל בעיקר אנשים שמוברגים טוב בפנים כקצינים. אני זוכר שיצא לי, כשהייתי בשיעור ב, להפגש דרך האינטרנט עם איזשהו קצין בצבא. הוא גר לא רחוק. כשנפגשנו דיברתי איתו ובסה"כ היה נחמד אבל לקראת הסוף הוא העביר אלי הרבה שאלות על מה אני חושב על זה ומה אני הולך לעשות עם זה עד שהוא הגיע למסקנה שאני לא סגור על עצמי והוא מחפש רק מישהו שסגור על עצמו. דבר שכבר היה אצלי כעניין שבשגרה באותו זמן, שהתרגלתי מידידים שלי ואחרים, הוא שכשנפרדתי ממישהו שהרגשתי יחסית קרוב אליו [חבר טוב למשל] אז הייתי נפרד בנשיקה על הלחי. בקיצור, כשהוא בא לאשר את זה שהוא נפרד ממני, הוא שלח את ידו כדי שאתן לחיצת "להתראות" אז אני בתגובה לחתי את ידו וכמובן באופן ספונטני הטתי את ראשי וקרבתי את פי ללחיו בשביל לתת נישקת פרידה. הוא ישר דחף אותי מהכיוון שלו והתחיל לצעוק: "מה אתה חושב שאתה עושה?" אני כמצופה די הייתי בשוק התחלה מה הוא רוצה ממני. לא ברגשת שעשיתי משהו נורא/מיוחד כל כך. בכל אופן די קבלתי ממנו זעזוע-לב ופשוט רציתי ללכת משם. כמה חודשים יותר מאוחר בדרכי ברכבת חזרה מהבסיס, בעוברי על הרציף, ראיתי אי-שם דמות עם פרצוף מוכר מדבר עם מישהו אחר. לפי מה שזיהיתי שניהם היו קצינים.זה הוא- הייתי בטוח. אז התקרבתי אליהם ושהיתי ככה במרחק לא גדול מהם. הוא המשיך לדבר עם הקצין השני. עם הזמן שחלף הרגשתי יותר ויותר צורך לבדוק האם זה באמת הוא והאם הוא אכן מתעלם ממני [כלומר, אני בטוח שהוא הבחין בי עומד שם ובכל זאת זה לא שינה אצלו משהו] וגם עניין אותי התגובה שלו. לאחר מספר דקות שפוט שהיתי שם העזתי לעשות את הצעד ופשוט נגשתי אליו קרוב [אבל לא קרוב מדי, כך שניתן היה לחשוב שאת השאלה הפנתי לשניהם ולא רק אליו] ניגשתי ושאלתי מין שאלה בנאלית כזו- "סליחה זה הרציף של הרכבת שמגיעה לעיר כך וכך?" ואתפ לא מתארים איזה קיתון של רותחים קבלתי ממנו. "סליחה! אתה לא רואה שאתה מפריע? מה זה? אתה מוכן?" והקול שלו היה כל-כך רוגז. אז כבר הייתי בטוח שזה הוא. סתם אדם לא היה מתרגש מזה שמפנים כלפו שאלה בנאלית כזו. ממש שלא היה לי מושג מה אני גורם לו לכזה חוסר שלוותנפש. אם כבר הצבא. אני זוכר שביחידה שלי, בצוות בו שרתתי היה איתי חייל נחמד שדי נדלקתי עליו. [האמת, אם כבר מדברים על היחידה שלי, זה היה פשוט מוזר איך שיצאתי השבוע מהפגנת הסטודנטים בשביל לחזור וליד תחנת האוטובוס אני רואה פתאום דמות של עתודאי שהיה איתי ביחידה כשהייתי שם כלומר, כמובן שהיום הוא כבר לא עתודאי-פעור כמו שהיה אז אלא קצין [בעתודה] אבל לפי מה שהוא אמר לי הוא תכל'ס עדיין עושה אותה עבודה. משביז לא?] בכל מקרה, אני לא שוכח שפעם יצא לנו להיות באותו חדר והיה שם מין כזה מתקן מיוחד לשים עליו את הידיים/הזרועות כשמתעסקים עם המקלדת והעכבר של המחשב,מן משהו שהוא כמו ג'לי כזה. הוא לוקח את זה,ממשש, ואז הוא כזה עושה לי: "תגע בזה, תרגיש, זה ממש הרגשה כמו שד של אישה,נכון?" טוב, "רודף שמלות" חשבתי לעצמי... הרבה הרבה מאוחר יותר, אני מרים במקרה טלפון של הצוות שלנו ופונה אלי חיילת מיחידה אחרת שאנחנו עובדים איתה ומבקשת שאני אמסור לה את אותו חייל [בואו נקרא לו אלי] כי היא רוצה לדבר איתו. אמרתי לה שאלי לא נמצא ואם היא רוצה שאני אמבור לו הודעה ואז היא אומרת לי- "כן, תגיד לו שיש לי מישהו להכיר לו". כששמעתי את זה, אני זוכר, הרשתי מן מיני-רעד שעובר לו ברחבי הגוף. כמה דקות לאחר כשראיתי את אלי אמרת י לו: "הי אלי, התקשרה דנה מהיחידה הזו והזו היא נסתה להקני ט אותך ואמרה לי למסור לך קטע הזוי- שיש לה מישהו להכיר לך" "טוב" אלי עונה לי במן חצי אדישות חצי "מה אתה רוצה ממני?". אחר כך מיד הוספתי, בלי שיש לי ממש מושג למה, כאילו אינסטינקט- "אם אתה שואל אותי- אני הייתי נותן לה איזה אגרוף בפרצוף- מה היא רוצה ממך זאתי". אז הוא במן תגובת ביטול כזו של "יאללה לך, תן לי להמשיך" עושה לי: "כן...כן...טוב...." אין מה לעשות, די החבאתי את עצמי בתקופת הצבא. יש גם איזשהו קטע לא מובן כל כך שבצבא פתאום אתה מרגיש מאוד יצוגי ומאוד מייצג של כל הרקע והמטען שאתה מגיע איתו וכל האידיאולוגיות שיכולים לשייך אותך אליהן, גם אם איכשהו משום-מה אתה לא ממש קשור אליהם. זו מן הרגשה כזו שבעטיה אתה מוצא את עצמך עושה או לא עושה כל מיני דברים רק כדי לשמור על היצוגיות הזו. מקום נוסף בו למדתי והבחנתי בקטע הזה היה כשיצאתי לתרגיל כלשהו והיה שם חייל אחר מיחידה-שכנה שגם יצא לי לשים עליו עין אבל הקטע הוא שאיתו יצא לי אפילו להיות באותו זמן במקלחת שם הבחנתי שגם הוא שם על מישהו...עין... אבל על זה אני אכתוב בפעם הבאה בלנ"ד כבר מאוחר ויש עבודה למחר...

 

[סבבב]

עכשיו אהיה במתח שבוע...