../images/Emo63.gif ד"ת בפעם המי-יודע-כמה ל"שמיני"
8 מי יודע
ועת לידת יעלי-סלע מי יודע
.......
את פרשת שמיני אפשר לסכם לדעתי בשני ענייניה המרכזיים:
[א] איסורי מאכלות
[ב] הסיפור הטרגי על מות בני אהרון, נדב ואביהוא, במהלך חנוכת המשכן באופן טבעי, הנושא הנדרש ביותר הוא מות בני אהרון, כיוון שעם כל אשר נדרש, עדיין כל דרשה כמו מנסה לשפר את הנטען בקודמתה.
סיפור מותם של בני אהרון מובא בפסוקים כך:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה", תיאור ללא פירוט רב, כאשר במקרה שכזה רק משאיר סימני שאלה גדולים יותר. חלק ניכר מהדרשות מלמדות על ה"התלהבות היתירה" וה"התנדבות באקסטרים" שהביא בסוף לידי חטא. בין הדרשות מצאתי גם כיוון קצת אחר, משל ממשליו של המגיד מדובנא, שגם הוא עצמו קשה לעיכול ומשאיר קצת תחושה רעה בבטן. המשל המקורי ארוך אז הנה תקציר שעיבדתי: "
משל למושל עיר אחד שרצה לדאוג שבעירו יורגש רק שפע והנתינים יחושו שהם מקבלים כל הניתן [הלוואי עלינו,הא...]. המושל דאג לטיפוח סביבתי מהטובים בעולם, תחבורה יעילה, חינוך מפי המלמדים הכי הכי, סבסוד מוצרים בחנויות ועוד עם זאת, המושל חש שמשהו חסר ופנה לשר חכם לשאול בעצתו. השר ענה:"וכי באיזו עיר חסרים שרותי רפואה?" ואכן שם לב שלא דאג לרופא בעיר. מיד הוא שלח לאגודת הרופאים בקשה להביא אליו את הרופא הטוב ביותר שיש. הרופאים הסכימו, סיכמו עימו סכום כסף ומסרו שאותו רופא יגיע אליהם ב-א בחודש אייר. מיד השמועה התפשטה בעיר וביום שהרופא הגיע כולם, כולל אף שרים ורוזנים מחוץ לעיר, צבאו לחזות באותו רופא סופר-גאון שכמותו, כששאלת השאלות: מי יהיה החולה "בר המזל" שיזכה לטיפול הראשון אצל אותו מומחה עולמי. לפתע צעק אחד האנשים: "אוי ראשי!" ומיד הובהל לרופא. כולם עקבו בדריכות והמתינו לבאות. הרופא הביאו למרפאתו, שם הוציא עליו תרופות ימים וליליות עד שאותו אדם מת. כאשר השמועה על כך התפשטה כל תושבי העיר הרגישו ממורמרים ומאוכזבים. המאוכזב הראשי היה, כמובן, מושל העיר שבא בצעקות והתריס כלפי אותו רופא. הרופא ניסה להרגיעו והסביר:" הבן שיש סיבה למעשיי. לאחר שראיתי את התגובות ברחבי העיר לבואי, שאני כמו רופא אלילי המסוגל לרפא כל דבר, חשתי שמעתה אנשי העיר לא ישגיחו על עצמם, יסכנו עצמם לשווא בהסתמך על כך שאני ארפה כל צרה ומי יודע אם יועילו לכך הרפואות שלי. בסוף עוד יאשימו אותי בכך שאחוזי החולים בעיר עלו.
לכן עשיתי את אשר עשיתי כך שאת האחריות לבריאותם יתלו קודם כל בעצמם"
אפשר לסכם שמסיפור מות נדב ואביהוא ניתן ללמוד שני דברים:
[א] עבודת ה' (תרצו אמרו: הדת),בשונה מפולחני דתות ידועות, איננה דבר שרירותי
[ב] עבודת ה' (תרצו אמרו: הדת, גם כן במבט שונה), איננה אי של מפלט מטרגדיות. גם חייו של עובד ה' עלולים להיות רצופים בטרגדיות (או בלשון שראיתי בשיחות הרב צבי יהודה: משברים. כמו שמופיע למשל בפרשה על עוזה שפעל בדבקות לעזור בהבאת ארון ה')
אך האם ישנה גם הדרכה של התורה על הדרך להתמודד עם קיומם של אותם טרגדיות
לא ידוע לי אם מישהו התייחס כך לדברים קודם,לפחות לא ראיתי על כך משהו, עכ"פ לדעתי ישנה הדרכה מפורשת והיא בדרך בה הדבר התקבל ע"י אהרון הכהן במקום:
"וידום אהרון". שכמו שאומר אחד המדרשים, הדממה מבטאת את נוכחות הקב"ה. כמו הסיפור המפורסם של התגלות ה' לאליהו לאחר שברח מאיזבל-"קול דממה דקה". אחד הספרים ה"חזקים" לדעתי, שלא נוגעים בו רבות, הוא ספר "איוב", לא אכנס פה לכל מורכבתו ואני ממליץ לכל אחד בהזדמנות לעיין. אך גם המסר שלו, בשורה התחתונה היא שהנחמה האמיתית למרגיש בטרגדיות העולם [שם זה יותר בפן: "צדיק ורע לו"] היא נוכחות ה'. לאחר שאיוב מקבל יסורים קשים כניסיון, הוא מקבל מרעיו תירוצים שונים ליסוריו, על אף צדיקותו [דברים בסגנון: "לא בדקת את המזוזה" ,"לא הקפדת מהדרין"...] ומסרב לקבלם בטענות שונות. נחמתו מגיעה בסוף, כאשר הוא זוכה לגילוי ישיר מהקב"ה. אז איוב מתנחם וגם חייו חוזרים למסלולם. איך אפשר בימינו להגיע לתחושה כזו של התגלות ה'? זו השאלה הקשה. אולי, כאצל איוב, זה עניין של אותו אדם עצמו, כך שאין לי מה לכתוב על כך. שבת שלום
-טוהר-